"כל צומות עתידים להיבטל"

צומצם נחלת הכלל
{ויקיפדיה}

ברמב״ם סוף הל׳ תענית: כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח. ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה שנאמר כה אמר ה׳ צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהי׳ לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו.

מקור הלכה זו הוא בתוספתא סוף תענית, אבל שם הלשון ״אותן ימים עתידין להיות ימים טובים לישראל שנאמר כה אמר ה׳ צום הרביעי וגו׳״.

וצריך להבין:

א. למה מחלק הרמב״ם את הענין לשתי בבות: (א) כל הצומות האלו עתידים ליבטל כו׳ ? (ב) ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים כו׳ ־ ואינו אומר (כבתוספתא) ״עתידים להיות ימים טובים כו״׳ ?

ב. למה משמיט את התיבה (״עתידים להיות ימים טובים כו׳) לישראל ששנה בתוספתא ? לכאורה ההוספה מוכרחת, מכיון שבפסוק שהוא מביא כאן כתוב ״לבית יהודה לששון גו״׳ [כי הכתוב (כפשוטו) מיירי בזמן בית שני שאז עדיין ״עשרת השבטים לא שבו״], הרי צריך להוסיף שלימות המשיח יהיו הצומות ימים טובים לכל ישראל ?

ג. גם בטור (סוף הלכ׳ תענית) מובא תוכן ענין הנ״ל אלא שבטור הלשון: ולעת״ל הקב״ה עתיד להפכם לששון ולשמחה דכתיב והפכתי אבלם לששון ונחמתם ושמחתים מיגונם.

וצריך להבין למה מביא הרמב״ם הפסוק מזכרי׳ דאיירי (לפי פשוטו) בתקופת בית שני ומודגש בו ״לבית יהודה״ דוקא ־ בשעה שהי׳ יכול להביא (כבטור) הפסוק והפכתי אבלם לששון וגו׳ דמיירי בפשטות אודות הזמן דלעתיד ?

ויובן זה בהקדים ביאור יסודי במהות השינוי שיתחדש לעתיד לבוא בהצומות אשר ישנם בזה ג׳ עניינים:

א. הצומות יתבטלו, היינו שמכיון שאז יהי׳ מצב של שלום, לכן יתבטל החיוב לצום כו׳ (״יש שלום כו׳ אין מתענין״).

ב. לא זו בלבד שלא יהיו אז ימי צום, אלא שיהיו גם ימים טובים וימי שמחה: וי״ל שזה גופא שיוצאים ממצב המצער (״גזירת המלכות״ ו״אין שלום״) ונמצאים במצב ד״יש שלום״, זה מביא לידי שמחה.

ג. לא זו בלבד שימי הצומות יהיו לימים טובים, אלא יתרה מזו: (ענין) הצום עצמו יתהפך לששון ושמחה [עדמ״ש ״אודך ה׳ כי אנפת בי״, שלעת״ל יהי׳ ״אודך״ מפני ש״אנפת בי״]. זהו א״כ החילוק בתוכן בין שני הכתובים: ״צום הרביעי גו׳ החמישי גו' יהי׳ גו׳ לששון ולשמחה ולמועדים גו׳ מיירי אודות ימי הצום, שהימים יהיו ימים טובים: היינו שנוסף לביטול הצומות יהי׳ גם היתרון שהימים יהיו ימים טובים. אבל הכתוב ״והפכתי אבלם לששון גו׳״ מיירי אודות עצם האבל גופא שענין האבל יהפך לששון ולשמחה.

לאור האמור י״ל, שלמרות שהרמב״ם מביא את הכתוב ״צום גו׳ יהי׳ גו״׳ [דלכאורה: ע״פ הנ״ל היה לו להביא הכתוב ״והפכתי גו״׳ המורה על עילוי נעלה יותר מהעילוי שבכתוב ״צום גו׳ יהי׳ גו״], מ״מ כוונתו בזה (לא רק שימי הצומות יהיו ימים טובים, אלא) גם שהצום עצמו יהפך לששון ולשמחה וכו׳.

והביאור: הענין ד״עתידים להיות ימים טובים״ בא ברמב״ם כהמשך לבבא הקודמת ״כל הצומות האלו עתידים ליבטל כו׳ ולא עוד אלא שהם עתידים כו״׳ שמזה מובן, שהענין ד״עתידים להיות ימים טובים כו׳״ יש בו חידוש על הענין הקודם ד״עתידים ליבטל (וכהלשון ״ולא עוד אלא״), הלכך אין לומר שכוונת הרמב״ם בזה רק לענין שהימים יהיו ימים טובים, כי זוהי תוצאה שבדרך ממילא מזה שעתידים ליבטל (שזהו הטבע שכשבטל מצב שגרם לצער הרי״ז מביא בדרך ממילא שמחה בזמן שלפנ״ז היה בו צער), ומוכרח לומר שבהחידוש ״ולא עוד אלא״ כוונתו ש(גם) ענין הצום עצמו יהי׳ (יתהפך) לששון כו׳, וע״ז מביא ה(ראי׳ מה)כתוב שעצם הענין של ה״צום גו׳ יהי׳ גו׳ לששון וגו״׳.

והנה י״ל שע״י כתוב זה מודגש גודל העילוי של ביטול התעניות והיפוכם לימים טובים וימי שמחה, ומשום כך העדיף הרמב״ם להביא דוקא פסוק זה. וכדלקמן:

עיקר קושי השעבוד (גזירת מלכות וכו׳) של הגלות הוא ב״בית יהודה״ לא בעשרת השבטים שגלו מעבר לנהר סמבטיון (ב״ר פי״ג, ו: במדב״ר פט״ז, כ"ה ועוד). וכיון שגודל שמחת הצומות לימוה״מ נובע והוא לפי ערך גודל צער הצומות בזמן הגלות, לפיכך, כדי להמחיש את גודל השמחה בצומות לימוה״מ, מודגש הדבר ע״י הכתוב ״לבית יהודה״ ־ שבזה מודגש שאצלם יהיו השמחה והששון במידה גדולה ביותר, כיון שכנ״ל קושי השעבוד חמור אצלם יותר. אולם הואיל ואז יהי׳ ״והאמת והשלום אהבו״ – אחדות בין יהודה ליוסף, תקיף שמחה יתירה זו את כל ישראל. כולל עשרת השבטים (יוסף).

והנה, כבר נתבאר במק״א (ראה קונטרס עניינה של תורת החסידות הערה 27) בשיטת הרמב״ם בענין ימות המשיח – שלשיטתו יהיו בזה שתי תקופות כלליות:

א. התקופה בתחילת ימות המשיח שעליה אמרו ״אין בין העוה״ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד״ – לא יתבטל אז מנהגו של עולם ולא יהי׳ אז ״חידוש במעשה בראשית אלא עולם כמנהגו נוהג״. ב. התקופה שלאח״ז (שבה יהי׳ תחיית המתים) כשיבטל מנהגו של עולם ויהי׳ אז חידוש במעשה בראשית.

לאור כל האמור יש ליישב:

א. הרמב״ם מחלק הלכה זו לב׳ בבות, שכן שני העניינים בביטול הצומות יהיו בשתי תקופות (נפרדות): בתקופה הראשונה כשיהי׳ שלום בעולם, יבטלו הצומות (ובדרך ממילא – יהיו ימי הצומות לימים טובים כו׳, כנ״ל): ברם, העניין השני, שהצומות עצמם (ש״הצום עצמו צער יגון ואנחה הוא״) יהפכו לששון ולשמחה, זה כבר בבחינת ביטול ״מנהגו של עולם״ – ולכן יהי׳ זה רק בתקופה השניה שבימות המשיח. (ועפי״ז מובן מה שהטור והשו״ע) לא חילק הדין לב׳ בבות – מכיוון שלא הביא דינים השייכים לימוה״מ, כתב רק כללות העניין).

ב. לפי הנתבאר י״ל שהרמב״ם השמיט את תיבת "ישראל" בכדי להדגיש את גודל השמחה בהפיכת התעניות ל"בית יהודה" דוקא שאצלם היה קושי השעבוד ביותר, וכנ״ל.

ג. ולפיכך הביא הרמב״ם דוקא כתוב זה – ״צום הרביעי גו׳ לבית יהודה וגו״׳, על מנת להדגיש את גודל העילוי בביטול התעניות דלעתיד לבוא.

(מקוצר ומעובד משיחת עשרה בטבת לקוטי שיחות חלק ט"ו, טבת ה'תשנ"ה – פנימיות 16)