דברי "הינוקא" המובאים ב"תניא"

צומצם יחוס
{חסידי חב"ד בהנחת תפילין – מאת http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94:Chabad5.jpg, CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=1038715}

בדף השער של ספר ה״תניא״ כותב רבנו הזקן, שספר ה״תניא״ מיוסד על הפסוק,

״כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו׳׳.

לאמור: כבר בדף השער מורה רבנו הזקן שתכלית כל העבודה היא ־ לעשותו – את המעלה שב"לעשותו" – מעלת המעשה בפועל, החל רבנו הזקן להסביר כבר ב״תניא״ בתחילתו. ברם, בעיקר הוא מבאר את מעלת ״מעשה המצוות״ מפרק ל״ה, בפתחו את הפרק במילים ״והנה לתוספת ביאור תיבת לעשותו״. והנה, בדברו על מעלת המעשה, מביא שם רבנו הזקן את ״לשון הינוקא בזוהר״ בענין ״ושמן על ראשך לא יחסר״, שמבאר כי שמן – היינו מעשים טובים, וקיים הכרח להזדקק ל״שמן״ – למעשים טובים.

ידוע שה״תניא״ מדייק אפילו באותיותיו, ומכל שכן בתיבותיו. ולכאורה יש לשאול: מדוע משתמש רבנו הזקן בלשון ״בהקדים לשון הינוקא בזוהר פ׳ בלק״, הרי יכול היה לומר ״בהקדים לשון הזוהר״. לשם מה מציין את ה״ינוקא״, מהי הנחיצות לדעת מי אמר את המאמר? (ב״תניא״ הרי מובאים מאמרים שונים מספר הזוהר, שנאמרו על ידי תנאים שונים וכו', מבלי שרבנו הזקן יציין את שם אומרם, ומה נשתנה מאמר זה?)

כדי לבאר זאת, יש להקדים תחילה:

מבואר בחסידות (ראה מאמר ד״ה וככה ־ תרל׳׳ז), ששם בעל המאמר קשור ויש לו שייכות, למאמר שנאמר על ידו, והמאמר הוא, הרי, כפי שורש הנשמה,

הרי המאמר קשור בשם. וכמו כל עניני פנימיות התורה מרומזים הדברים גם בנגלה. כתוב ב״סדר הדורות״ (ראה סה״ד מע׳ אבא יוסי התורם, ומע' ר״א חסמא [וכן בסוף הקדמתו], וראה מהר׳יץ חיות לנזיר יג,א.),שכמה אמוראים נקראו על שם שמועתם. האמת היא, אבל, ששמועתם היא כפי שמם. וכאמור, שמפני שנשמתו היא באופן כזה, שזהו עניו השם, אשר רומז על ״ציור הנשמה״ וכמו שכתוב – ״נפש חיה הוא שמו״, לכן הוא אומר שמועה כזו שבהתאם לשמו, אלא שמאחר שהידיעה שלנו היא מהמאוחר אל המוקדם, ואנו' רואים תחילה את המאמר שהוא אמר, שמכך אנו מבינים שנשמתו יש לה שייכות לאותו מאמר, לכן אומר בעל ״סדר הדורות״ שנקראו על שם שמועתם.

"מעשה המצוות" אשר נאמר דוקא ע״י הינוקא

ומעתה יש לבאר את הקשר והשייכות – של המאמר במעלת  ״מעשה המצוות״, אשר נאמר דוקא ע״י הינוקא, ואשר לכן מדגיש רבנו הזקן, שבעל המאמר הוא ה״ינוקא״ שבזוהר, וזה הביאור:

על גדלות דורו של רשב״י, כתוב בזוהר (ח"ב קמז,א. ח״ג נח,א.) שגם ״רביא״ – ילדים, למדו וגילו פנימיות התורה, ויש לשאול לכאורה: מדוע ילדים דוקא? ויובן עפ״י משלו של רבנו הזקן אשר שחיקת האבן הטובה שבכתר המלך היא בשביל רפואת בנו החולה דוקא, שכן הוא בענין לימוד פנימיות התורה שנמשלה לאבן הטובה שבכתר המלך. מכך מובן שהפצת המעיינות היא עבור ה״חוצה״ ־ בן המלך החולה, וה״חוצה״ הוא הוא שמעורר ומביא להפצת המעיינות, זו משמעות העובדה שהילדים גילו פנימיות התורה: דוקא הילדים, מצד קטנות דרגתם, היו צריכים להזדקק לפנימיות התורה.

כך גם בדור של ״עקבתא דמשיחא״, שהוא דורנו אנו, סוף הגלות, כפי שאמר כ״ק מו״ח אדמו״ר שהנה מיד תהיה ה״אתחלתא דגאולה״ והגאולה בשלימותה. הרי אנו מוצאים בזוהר (שם), שדור זה היה דומה לדורו של הרשב״י, ש״רביא״ (ילדים) ילמדו פנימיות התורה. גם כאן הפירוש הוא, שככל שדרגה מסויימת היא יותר בחינת ״חוצה״ כך יש להזדקק שם יותר ויותר למעיינות. כך גם ביחס לכללות הדור, שהוא. בבחינת ״ינוקא״ לגבי הדורות הקודמים. בחינת ״עקבתא״ ־ יש להשתדל בו בהפצת המעיינות יותר מאשר בדורות הקודמים – הכנה ועבודה מעין השכר, שלכן שמים דגש רב כל כך בדור זה בהשתדלות להפצת המעיינות, על מנת שיגיעו אפילו לדרגות הנמוכות ביותר, וגם לאלה שהם בבחינת ״ינוקא״!

ינוקא מורה על בחינת קטנות

ועפ״י האמור בפירוש ״ינוקא״, שמורה על בחינת קטנות – נבין  את שייכות המאמר בענין מעלת ״לעשותו״, לענין ה״ינוקא״, שכן מעלת ״לעשותו״ היא הרי הירידה אל ה״קטנות״, אל דרגת הביצוע והמעשה, בבחינת דירה לה׳ יתברך בתחתונים״. משום כך ביאור מעלת ״לעשותו״ שב״מעשה המצוות״, התבטא דוקא בינוקא ודבריו, ולא בשאר התנאים שבזוהר.

זאת ועוד: מכיון שתכלית הבריאה היא כדי שהאדם ע״י קיום התורה והמצוות יעשה לה׳ יתברך ״דירה בתחתונים״, בעולם המעשה שאין תחתון למטה הימנו, לפיכך לא די בעצם הזיכוך והתיקון של הנפש הבהמית שבאדם עצמו, אלא לזכך את גשמיות העולם שמחוץ לאדם, ולהעלותה לקדושה. וזה אפשרי ־ ע״י ״מעשים טובים״, שהם ה"שמן" כדברי הינוקא, שבזכותו דולקת הפתילה המרמזת על הגוף. ה"מעשים טובים" מתקיימים ע״י דברים שמחוץ לאדם עצמו, ־ כלומר, ע׳׳י הדברים הגשמיים שבעולם, שבהם ואותם מקיימים את המצוות המעשיות.

הביטוי ״ינוקא״ שבזוהר, שמלמד על החדרת קדושה גם בבחינת ״קטנות״, מלמדנו, איפוא, שלא מספיקה הירידה ב״מטה״ סתם, אלא מן ההכרח שתהיה הירידה ב״מטה מטה״ דוקא. וכמשל המובא בחסידות, מהגבהת הבנין שיש להגביהו מתחתיתו דוקא, מהתחנון שבתחתון, כי רק אז אפשר להגביה את הבנין כולו. כך גם בענין הפצת המעיינות חוצה ־ שכפי האמור זהו גם ענינו של ״ינוקא״: יש להפיץ את המעיינות ב״חוצה״ התחתון ביותר, וכלשון רבנו הזקן בענין ״דירה בתחתונים״ – ״שאין תחתון למטה ממנו״.

ועל ידי אופן עבודה זה, של ״בירור״ ה״חוץ״ התחתון ביותר, נזכה, כמבואר בתניא שם, ל״גילויים שלעתיד״, שהפצת המעיינות תביא את בואו של המלך המשיח, בקרוב ממש, בעגלא דידן. 

(פנימיות 38 – מוגש לרגל כ״ד בטבת – יום ההילולא של רבנו הזקן בעל התניא והשו״ע, לפי שיחה שנדפסה ב״שיעורים בספר התניא" ה"ב ע' 463).