״ועל הנסים״ בימי החנוכה

צומצם נחלת הכלל
{חיילים יהודים גרמנים במלחמת העולם הראשונה מדליקים נרות חנוכה, פולין, 1916 – ויקיפדיה}

 

בתפילת ״ועל הנסים״ בימי החנוכה, אומרים אנו: ״מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וטמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתך״.

ותמהו מפרשי התפילות (ראה בזה בסידור ״אוצר התפילות״), ששלשת הסוגים האחרונים (וטמאים כו׳ ורשעים כו' וזדים כו') – ״לכאורה אין זה מפעולת הנס, דטומאה וטהרה ורשעים וצדיקים וזדים ועוסקי תורה אינם מעניני גבורה וחולשה, לחשוב התגברות הטהורים על הטמאים לנס״. (לשון פירוש ״דובר שלום״ בסידור הנ׳יל). אמנם מפרשי התפילות מנסים ליישב קושיא זו, אבל עדיין נותר דוחק ביישוב השאלה.

ויש לומר הביאור בזה:

ידוע מדברי הימים ההם, שאף שהגזירות נגד דת ישראל (״להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך״ נגזרו ע״י ״מלכות יון הרשעה״ שהם ״גזרו גזירות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות וכו׳ (לשון הרמב״ם ריש הל׳ חנוכה), מ״מ היו כמה וכמה מבנ״י (המתיוונים) שהצטרפו ליוונים (נוסף על אלה שעשו כן מפני האונס), ועד כדי כך שרק מיעוט מבנ״י נשארו שלמים בגלוי עם ה׳ ותורתו.

ולפי זה אולי י׳׳ל: הכוונה בשלשת הענינים הנ״ל (״טמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתך״) היא למתיוונים מבנ״י. (ראה באליה רבה על או׳׳ח סי׳ תרפ״ב, שפירש כן לגבי ״זדים״ שקאי על פריצי ישראל שבאותו הזמן). ומעתה אף זה הוא חלק מהנסים המפורטים בתפילת ״ועל הניסים״:

נוסף על הנס שבני חשמונאי גברו על מלכות יון, (באופן ד״מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים״) הנה עוד זאת, שנמסרו לידם גם ה״טמאים… ורשעים… וזדים״ מבנ״י עצמם. אלא שמפני כבודם של ישראל לא מזכירים אנו בפירוש בתפילה, שבעצם מדובר על בני ישראל, אף שאכן כן הוא.

וזה מגדיל ביותר את הנס – ומשתי הבחינות: הן נצחון המלחמה כפשוטו, וכמובן בפשטות גודל הנס כאשר מבנ׳׳י היו לצידם של היוונים, ומ״מ נצחו ה״טהורים… צדיקים… עוסקי תורתך״, והן מצד רוחניות הענינים, דאע״פ שכמה מישראל לא היו ראויים לנס זה, מ״מ התחשב הקב״ה עם המיעוט שהיו "טהורים… צדיקים… עוסקי תורתך" ועשה להם נס זה.

ומכאן עידוד וחיזוק גדול לבנ״י בדורנו זה, שנוסף לזה ש״אתם "המעט מכל העמים", הנה גם מבנ״י גופא, הרי שומרי תורה ומצוות בשלמות (ולכל פרטיהן) הם לעת עתה מיעוט לגבי שאר אחבנ״י שליט״א, וההתבוננות במצב זה יכולה להביא את האדם לידי יאוש ח״ו, או עכ״פ לגרום חלישות – דכיצד יזכו בנ״י לגאולה האמיתית והשלמה שתלויה בתשובה (ד״אין ישראל נגאלין אלא בתשובה״ [סנהדרין צז,ב. רמב״ם הל׳ תשובה פ״ז ה״ה]), בה בשעה שכמה מישראל עדיין רחוקים מזה ?

וע׳׳ז ישנו הלימוד בכ״ש וק׳׳ו מימי חנוכה:

דכמו בימי חנוכה שאז היו ׳׳טמאים… ורשעים… וזדים״, ומ״מ נצחו ה״טהורים… צדיקים… עוסקי תורתך״,. ועד״ז בדורנו, כאשר כמה מישראל שאינם שומרים תומ״צ בשלמות לעת עתה, הרי הם ״תינוקות שנשבו״, – ו׳׳הטהורים… צדיקים… עוסקי תורתך״ עומדים על משמרתם במסירות נפש על שמירת התורה והמצוות, הרי הקב״ה עוזרם וכו׳, ועד שמביאים ישועה והצלה לעולם.

ועוד זאת ־ שנותן להם הכח להתגבר על אלו שאינם ׳׳טהורים וכו׳״, כי זה ש״הטהורים״ וכו׳ הם המיעוט, אין זה אלא בכמות, אבל באיכות הרי ה״טהורים״ וכו', הם העיקר, כי להם יש את התוקף של הקדושה, שמקורה בקדושתו של מקום, ואילו תוקפם של ״טמאים… ורשעים… וזדים׳׳ הוא גשמי בלבד. ולכן סו׳׳ס המנצחים הם ״הטהורים׳׳ וכו׳, באופן של ׳׳מסרת״. שלא זו בלבד שצד הקדושה מנצח, אלא עוד זאת שהצד שכנגד נמסר ביד הקדושה, שהם נהפכים לטוב, ״נכבשים״ תחת שליטת הקדושה עד שהם עצמם נהפכים לבסוף להיות ״טהורים… צדיקים… עוסקי תורתך״.

כשם שהוא בנוגע לכלל ישראל – כמו״כ הוא אצל כל אחד ואחד: אמרו חז׳׳ל: ״הרבה עשו… כרשב״י ולא עלתה בידם״ (ברכות לה,ב.). דרוב בנ״י אינם ״יושבי אהל״ אלא ׳׳בעלי עסק׳׳, שרוב היום עסוקים הם בצרכיהם הגשמיים, ומיעוט היום עוסקים בדברים שבקדושה ממש – תפלה, קביעות עיתים לתורה וקיום המצוות.

ואולי אפשר שתעלה בליבו של אדם מחשבת ״מרה שחורה״, דכיצד יש ביכולתו לקיים הציווי ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״ – בתוך כאו׳׳א מישראל, שקדושתו ית׳, תשרה בתוכו ובתוך ביתו ממש – כאשר רוב זמנו בענינים גשמיים? על כך בא הלקח מימי חנוכה ומתפילת ״ועל הניסים״: דזה שמדובר הוא בנפשו שרק ״מיעוטו׳׳ מושקע בטהרה וצדקות ועסק התורה ־ הרי זה רק בכמות, אבל באיכות – עיקר הם אותם השעות שעוסק בתפילה בתורה ובמצוות, והם הם הקובעים את מציאותו האמיתית של האדם. יתרה מזו: ע״י הכרה זו גופא, זוכה ל׳׳מסרת״ כו'… טמאים ביד טהורים ורשעים ביד וכו'״, בנוגע לנפשו הוא, לאמור: גם בעת עסקו בדברים גשמיים מורגש אצלו שכל זה אינו העיקר שלו, ואלו דברים הטפלים לעיקרו ומהותו האמיתית – שהיא עבודת ה׳

ומכאן למדנו גם, עידוד לאלו החוזרים בתשובה:

שגם אם כמה ימים בעבר היו ר״ל במצב של ״טמאים״ ועוד זאת – ״רשעים… וזדים״, יצרם התגבר עליהם אז – ומרגישים עצמם ״חלשים״ ו״מעטים״ ־ הנה עליהם לדעת, שהם לאמיתתם ״טהורים… צדיקים… עוסקי תורתך״, וזוהי עיקר מציאותם, ועי״ז יתגברו על העבר שלהם.

ועד״ז יש ללמוד מהמשך תפילת ״ועל הניסים״, שעל כאו׳׳א לבנות את ׳׳מקדשו הפרטי. בתחילה מטהר את עצמו מכל עניניו הבלתי רצויים, שמקיים בנפשו את העבודה הרוחנית של ״ופינו את היכלך וטהרו את מקדשך״, ואח״כ מדליק את נר נשמתו (״נר ה׳ נשמת אדם״) כשמקיים ברוחניות בעצמו – ׳׳והדליקו נרות בחצרות קדשך״, ועד שזוכה ״להודות ולהלל לשמך הגדול״.

(פנימיות 37 – מקוצר ומעובד משיחת חנוכה (ב) ״ליקוטי שיחות״ חלק ל׳)