כח האהבה הוא הראשון מבין כוחות הנפש המתלבשים ושוכנים בלב האדם (רגש), ומצויה ־ הן בכוחות הנפש האלקית והן בכוחות הנפש הבהמית. הנושא ידון עפ״י הסעיפים שלהלן:
א. מהותה. ב. טיבה. ג. הרכבה. ד. דירוגה. ה. שרשה. ו. ההתכללות שבה. ז. ענינה.
מהותה
אחד מאופני הרגש שבלב.
ענינו – התפשטות ומשיכת הנפש של האוהב אל הנאהב, והרצון לידבק בו. רגש האהבה הוא כח הנמצא בכל נפש. גם בנפש הטבעית הבהמית, וגם בנפש האלקית. וכמובן שהוא שונה ומיוחד במהותו – בהתאם למהות הנפש אליו הוא שייך. ואין הכונה שהשינוי הוא רק בנושא הנאהב אשר משתנה בכל סוג אהבה – שהבהמית אוהבת ונמשכת לענינים בהמיים, ואילו האלקית – לענינים אלקיים כי אין זה בהכרח תמיד, שהרי הבהמית מסוגלת גם להזדכך להתעלות ולאהוב אלקות, כמ"ש: ואהבת וגו' בכל לבבך וגו׳ (דברים ו,ה.), ואמרז״ל: בשני יצריך (ברכות נד.), הרי שגם הנה"ב יכולה לאהוב את ה', ואדרבה – רב תבואות בכח שור (משלי יד.ד'), שכאשר הנה״ב אוהבת את ה', הרי זה בתוקף יותר. ולעומת זה עלולה הנפש האלקית מצד התלבשותה בנה״ב לרדת לגלות ולהזדהם בתאוות זרות. כמשל הידוע שנתי בתניא ספכ״ד.
נמצא שאין ההבדל העקרוני בין שני סוגי אהבה הללו מצד צורת וציור המדה, היינו, מצד הדבר הנאהב שכח האהבה מתלבש בו, אלא שעצם כח האהבה שונה הוא בכל נפש, אם זו נפש אלקית או טבעית, כפי שיבואר להלן.
השוני שבין כח האהבה של הנה"ב לבין כח האהבה של הנפה"א, מלבד ההבדל המהותי שהנפש הבהמית -וכן כל כוחותיי- היא מהקליפה (נוגה), ואילו הנפש האלקית היא מספירות הקדושה.
הנה מלבד זאת, קיים בהם שוני הנובע מההבדל שבמבנה כוחות הנפה״א לבין מבנה הכוחות בנה״ב. שבנפה״א – השכל הקר והמתון הוא העיקר והדומיננטי בין הכוחות, ולכן גם האהבה – אף שהיא בתחום הרגש החם, מכל מקום היא פועלת בסגנון השכל, היינו במתינות ורגיעה.
ולעומת זה בנה״ב -כשמה כן היא – בהמה, אשר הרגש הוא השולט בה, והיינו מפני ששרשה מבחינת המידות שלמעלה, ולמעלה יותר – בחינת ז׳ מלכין דתהו, ולכן כוח האהבה שבנפש הבהמית הוא בתוקף רב ובהתפעלות רבה, וכנ"ל עה״פ ״ורב תבואות בכח שור״. קיימת עוד הבחנה בטיבה של האהבה בנפש האלקית ־ עפ"י שרשה של האהבה – הקובעת את טיבה של האהבה, כפי שיבואר להלן בענין שרשה של האהבה.
כח האהבה עצמו, אף הוא מתחלק לשניים.
1) עצם כה האהבה.
2) הציור. (הנושא הנאהב שמתלבש בו).
ולדוגמא, בנפש הבהמית, הנה עצם כח התאוה של הנה״ב הוא התכונה שהטביע ה' בנפש – לאהוב, ואילו הנושא שבו מתלבשת התאוה, הוא הציור של התאוה.
הכח עצמו אינו רע בעצם מהותו אלא בריאה חיובית שברא ה', והוא ״הטוב שבנוגה״, שהרי אפשר גם שיתאוה לעניני אלקות, וכנ״ל -ואהבת וכו' בשני יצריך וכו', אלא שהענינים החומריים והגסים – שבהם מלובשת ומצטיירת התאוה, ובהם באה לידי ביטוי – הרי הם השליליים. הציור הרע הזה הוא הנקרא יצר־הרע, והיינו מה שמתאווה בזה למלאות תאות נפשו – אפילו בדברים המותרים, אלא שהם מיותרים שאינם דרושים לצורך עבודת הי, והמניע להם הוא רגש האנוכיות שבאדם, שזהו רע.
ויתר על כן – אפילו אין הדברים שמתאוה להם בגדר מותרות – שהן צורך הגוף וקיומו, אלא שהחיסרון נובע ממנו – שכינתו אינה לשם שמים – אלא רק למלא תאות נפשו, הרי זה בחינת רע, וצריך להפריד, להסיר ולדחות לגמרי. לבוש זה מהנפש, ותמורתו צריך להלביש את הכח המתאוה בענינים חיוביים הבאים מצד הקדושה. וכמ״ש ״הסירו הבגדים הצואים מעליו גו' והלבש אותו מחלצות׳׳. (זכריה ג.ד' עיין אוה״ת ויקרא תקנג).
כמו כן בכוח האהבה שבנפש האלקית, שאף הוא בשניים: 1) עצם כוח האהבה, שהוא בריאה אלקית המשתלשלת מעשר ספירות דקדושה. 2) הציור של האהבה, שלעיתים הוא תואם את הרמה האלקית של עצם הכח, באהבה עזה כרשפי אש בחשיקה וחפיצה ותשוקה ונפש שוקקה לגדולת אין-סוף ב״ה, ולעיתים יורד כח האהבה שבנפש האלקית ושרוי בגלות ומתלבש בענינים החומריים של הנפש הבהמית, אזי ציורו-צורתו רעה. (ראה לקו״ת במדבר נו׳ ד').
בכל אחד מסוגי אהבה אלו ישנם כמה מדריגות ומעלות. כך בנפש הטבעית וכך בנפש האלקית.
החלוקה הפשוטה בבחינות השונות שבאהבה הן שתים: 1) האהבה הגלויה שבנפש האלקית המתלבשת בגוף, והיא בבחינת נר״ן. ויש בה כמה וכמה סוגים ודרגות, אהבה ׳׳כמים״, אהבה ״כאש׳׳ או חשיקה, חפיצה וכו'. מדריגת האהבה נקבעת עפ״י המדריגה בנר״ן ששם קבועה האהבה. דהיינו האהבה שמבחינת נפש שבנר״ן היא פחותה בערכה מהאהבה שבבחינת רוח, והאהבה שבבחינת נשמה היא גבוהה ביותר. 2) האהבה הטבעית המסותרת בלב כל ישראל, הבאה לנו בירושה מאבותינו אברהם יצחק ויעקב והיא בחינת חכמה שבנפש – כ״ח מ״ה, כח הביטול המוחלט של הנפש אל ה׳, הטבוע בבחינת עצם הנשמה – חיה ויחידה.
וכמו כן גם בנפש הטבעית (הבהמית) יש הבדל בין האהבה והתענוג שבעצם הנפש הטבעית, לאהבה החיצונית שבה. אהבת התענוגים שבעצם הנה״ב – אעפ״י שאינו בא בהתפעלות חיצונית, ואדרבה, פעולתו היא בקרירות – ככל דבר הנובע מהעצם, מ״מ הוא משוקע ומקושר בעצם תענוג נפשו הבהמית בענין רע, ומתפשטת ומוציאה להתגלות עומק הרע רח"ל.
וכנגד זה אהבת התענוגים שבחיצוניות הנפש הבהמית שבאה בהתפעלות ורתיחת התאוה. היא שיטחית (באופן יחסי לעצם), וניתנת לשינויים ביתר קלות.
מקורות לעיון: (ראה קונטרס העבודה בתחילתו, ובמכתב הוד כ״ק אדמו״ר הריי׳׳צ נ"ע – בהוספה שם)
(מתור הספר "מושגים בחסידות" עם הרב ישבעם סגל – פנימיות 36)
"אהבה" לאור תורת החסידות
מאמר שני בסדרה
כח האהבה הוא הראשון מבין כוחות הנפש המתלבשים ושוכנים בלב האדם (רגש), ומצויה – הן בכוחות הנפש האלקית והן בכוחות הנפש הבהמית. הנושא ידון עפ׳׳י הסעיף דלהלן:
שרשה
שלוש מדריגות באהבה הן: 1) אהבת עולם. 2) אהבה רבה. 3) אהבה בתענוגים.
מדריגות אהבה אלו יבוארו להן, אך יצוין שכל אחת מהן כלולה ממדריגות ובחינות רבות חלוקות זו מזו וענפיהן מרובים.
לכח האהבה -כמו לכל כוחות הנפש- קיים שורש בנפש, ובחינות האהבה השונות נקבעות על־פי שרשו ומקורן בנפש.
השרש והמקור לאהבה הגלויה הוא השכל שבנפש המשכלת, כאשר מתבונן בשכלו בעומקא דלבא בדברים המעוררים את האהבה לה׳, כגון שמתבונן בגדולת ה׳ אין-סוף ב׳׳ה הממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכולא קמי׳ כלא ממש חשיב וכו', ומעמיק דעתו בחוזק ובהתמדה בזה, עד שבא לידי תחושה והרגשה בטוב האלקי, בא לידי אהבתו, והיא הנקראת בתורת החסידות בשם אהבת עולם, משום שבאה מההתבוננות בגדולת ה׳ בהנהגתו את העולמות.
לפי אופי ההתבוננות ועוצמתה, כן תהיי מדרגת האהבה ועוצמתה.
שאם ההתבוננות היא בדרגה אלקית גבוהה, המאירה בעולמות העליונים, גם האהבה תהיי במדריגה גבוהה – בהתאם, וכן להיפך.
וכן ביחס לעוצמת האהבה, אם ההתבוננות תהיי בעומקא דלבא וכו', גם האהבה שתולד תהיי בעוצמה ותוקף. אבל אם ההתבוננות תהי' שטחית הרי גם האהבה תהי' כזו.
גם התאוה של הנפש הבהמית היא תולדה של השכל. והראי׳, שהרי המדות הן לפי ערך השכל, כי הקטן חושק ואוהב דברים קטנים פחותי הערך לפי ששכלו קטן וקצר להשיג דברים יקרים יותר מהם, וככל ששכלו יתפתח ויעלה, כך גם תאוותיו תהיינה לדברים נעלים ומהותיים יותר.
אלא מכיון שבנפש הבהמית – המידות הן העיקר, הרי הולדת המידות מהשכל – ותלותן בו, אינן ניכרות כל כך, ואין צורך בהתבוננות שכלית בכדי שהתאוה הבהמית תתלהט, ומה שנראה בזה בעיקר – הוא רק הכוונת המידות על-ידי השכל, וכנ׳׳ל ־ שהקטן חושק בדברים קטנים, ואילו הגדול ששכלו מפותח – מבקש למלא תאותו בדברים חשובים יותר.
כל הנאמר בזה הוא בדבר שרש האהבה הגלויה והמורגשת בלב, בין אם היא מהנפש האלקית, ובין אם היא מהנפש הבהמית.
אבל שרש האהבה האלקית המסותרת שבלב כללות ישראל, אינה בשכל האדם – המוגדר והמוגבל. אלא היא כלות הנפש בטבעה אל בוראה, למעלה מהשכל ־ טעם ודעת. כטבע הנר שמתנענע תמיד כלפי מעלה, שבטבעו נמשך תמיד אל שרשו ומקורו שלמעלה – מתחת גלגל הירח.
כך גם הנשמה – ״נר ה׳ נשמת אדם״ (משלי כ,כז.), חפצה וחשקה בטבעה ליפרד ולצאת מן הגוף ולידבק בשרשה ומקורה בה׳ חיי החיים בי׳ה.
חפץ ותשוקה זו נובעת מכך שהנשמה האלקית שבאדם היא חלק אלקה (איוב לא ב׳ (תניא פ״ב) ממעל ממש.
נמצא ־ שרש האהבה המסותרת היא עצם הנשמה. (ראה תניא פי״ח י״ט)
משום כך אהבה זו קיימת בלב כל יהודי -יהי׳ מי שיהי׳־ בטבע נשמתו, ואין האדם צריך לעשותה ע״י ההתבוננות והשכל.
וכמו באר מים חיים המפכים מן התהום, שכדי שיהיו בו מים אין צורך למלא את הבאר – מים. אלא שצריך רק להסיר את הכיסוי – העפר והצרורות, המכסים ומסתירים את המים החיים שבו.
כך גם בנשמה, האהבה הטבעית לה׳ קיימת בקרב כל ישראל, אלא שהיא נעלמת בעומק הלב.
אבל כאשר תתגבר נפש השכלית על החומר ותשפילהו ותכניעהו תחתיה, שהוא כמשל הסרת העפר והצרורות מעל פי הבאר, אזי תתלהב ותתלהט בשלהבת העולה מאליה, בלא שיצטרך האדם לעשות את האהבה ע׳׳י פעולת ההתבוננות וכו'.
אהבה זו – שמעצם הנפש, נקראת אהבה רבה.
והנה אהבת עולם וגם אהבה רבה – שתיהן באות בדרך הצמאון ושאיפת האדם להדבק בה׳, ויש בזה יסורים בהתגעגע האדם אל אביו שבשמים.
אבל ישנה עוד אהבה שאף היא נובעת מעצם הנפש כמו אהבה רבה, אך היא מיוחדת בכך – שהצמאון והמבוקש באים כאחד, והיא הסוג השלישי – אהבה בתענוגים – להתענג על ה׳ מעין עולם הבא, ועל זה אמרו רז״ל: ״עולמך תראה בחייך כו'׳׳ (ברכות יז ע׳׳א) והיא באה לאדם מלמעלה, כעין קיבול שכר, וכדכתיב ״עבודת מתנה אתן את כהונתכם׳׳ וגו׳ (במדבר יח.ז׳) וזה לעומת זה עשה אלקים, שגם בנפש הטבעית הבהמית קיים דירוג:-
- התאוה והרצון הטבעי שברא ה׳ בנפש. והיא התאוה הטבעית והבריאה לחיבור וקישור הנפש בגוף, ולכל דבר טבעי שנועד לגרום לקיום התקין והבריא של מציאות הנבראים. כמו תאבון בריא באכילה וכדו׳. ובדוגמת התאוה ביחוד איש ואשה שהי׳ אצל אדם הראשון קודם החטא, שהיתה רק בשביל העמדת בנים. שגם התאוה היא מציאות חיובית, על-אף היותה תאוה גשמית וזקוקה לזיכוך.
- התאוה בדברים המותרים ואפילו הנצרכים לקיום גופו ושמירת בריאותו, אלא שתאותו אינה לבריאות הגוף וקיומו, כי אם להנאתו החומרית.
התאוה החומרית מבוססת על האנוכיות והישות שבאדם, דבר המנוגד לאמונת האחדות – שאין עוד מלבדו כלל, המחייבת ביטול במציאות כל הנבראים. ובזה התאוה היא מציאות שלילית.
(ראה תניא פ׳׳ז: ״ואפילו הוא צורך הגוף וקיומו וחיותו ממש אלא שכוונתו אינה לשם שמים…״, וראה שם פ״ו)
- תאוות זרות ורעות בתענוגי העולם הזה החומרי שאין בהם כל תועלת, ואדרבה, הן מזיקות לבריאותו הגופנית והנפשית כאחד. ובזה גם התאוה וגם המעשה הנובע ממנה – שליליים.
(ראה שם: ׳׳אך מי שהוא בזוללי בשר וסובאי יין למלאות תאות גופו…׳׳)
מקורות לעיון:
(תניא פרקים י״ד מ׳ מ״ג מ״ד מ״ו, וחינוך קטן שם. וראה גם מכתב אדמו״ר הריי״צ נ״ע הנ״ל בסוף קונטרס העבודה-פנימיות 37 "ערכים בחסידות" )