א.
בפירושיו לספר בראשית מזכיר רש׳׳י כמה פעמים את דברי חז״ל – ״קיימו האבות את כל התורה כולה קודם שניתנה״ (קידושין פב,א. יומא כת,ב). הדבר מעורר קושיות ב״פשוטו של מקרא״, כאשר ה״בן חמש למקרא״ רואה שאברהם אבינו לא קיים מצות מילה עד שנצטווה, או שיעקב אבינו לא קיים את הצו ״ואשה אל אחותה לא תקח לצרור״ ונשא שתי אחיות.
והנה, רבים הם תירוצי המפרשים על קושיות אלו, ברם ברוב המקרים, או שאינם עולים בקנה אחד עם העיקרון של ״פשוטו של מקרא״, כי הם מבוססים על דרוש או סוגיות הלכתיות ש״בן חמש למקרא״ עדיין לא מודע להם, (והרי העיד רש״י על עצמו: ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא״) או שלאחר עיון מתגלה שרש״י עצמו כותב ומפרש במקום אחר, דברים הפוכים ממה שמנסים לייחס לו. על השאלה ״כיצד נשא יעקב שתי אחיות״ ־ מתרץ הרמב׳׳ן – אשר בחו״ל לא קיימו האבות את תרי״ג מצוות. אך הסבר זה אינו יכול לשמש הסבר לשתיקתו של רש״י שלמרבית הפלא, לא מתייחס כלל לשאלה זו. והרי רש״י עצמו מפרש עה״פ ״עם לבן גרתי (בחו׳׳ל) ותרי״ג מצוות שמרתי״! נמצא שלשיטת רש״י קיימו האבות תרי״ג מצוות גם בחו״ל.
תירוצם של ה״פרשת דרכים״ וה״גור אריה״ – שהיתה זו הוראה עפ״י הדיבור מהקב״ה, שישא את האחיות ־ מנוגדת לפשוטו של מקרא – שמשמע שזו היתה תוצאה של תרמית ואונאת לבן.
והנה ידוע החקירה האם לאבות היה דין ״בני נח״ שאז הם מחוייבים בשבע מצוות בני נח בלבד, או שמא היה להם דין "ישראל". (ראה בספר ״פרשת דרכים״ וב״בית האוצר״ אות א׳). יש מי שמבאר, כי להדעה של האבות היה דין ישראל אפשר לומר, שע״י שרחל ולאה קיבלו עליהם את אמונת האבות, שהרי בודאי התגיירו, הרי שמכיון ש״גר שנתגייר כקטן שנולד דמי״, פקעה אחוותן… ומותרות ליעקב.
אולם גם הסבר זה אינו יכול לבאר את שתיקת רש״י, שהרי:
א. אין שום סימוכין בפשוטו של מקרא, שלאבות היה "מעמד" ודין אחר משאר בני נח.
ב. אדרבא! מזה שהקב״ה מבשר לאברהם: ״ואתה תבוא אל אבותיך" – מוכח שתרח עדיין נחשב לאביו של אברהם. הרי שלא יצא מכלל ״בני נח״.
ג. ״בן חמש למקרא״ אינו מכיר את הדין ״גר שנתגייר ־ כקטן שנולד דמי״ ־ שלא הוזכר ברש״י על התורה, ולכן באם זה הביאור שנראה לרש״י, הול״ל בפירוש.
ב.
ועפ״י שיטת ודרך הלימוד של רש״י עה״ת, שהיא ברובד של ״פשוטו של מקרא״, יש ליישב בפשטות, מדוע לא התייחס לקושיא זו. שכן עפ״י דרך הפשט – דרכו של רש״י, ליתא שום קושיא מעיקרא:
כאמור, עפ״י ״פשוטו של מקרא״,
ברור שלאבות היה מעמד ודין של ״בני נח״ כשאר בני דורם. מעלתם הגדולה היא, אשר כ״בני נח״ קיבלו על עצמם להחמיר ולהדר בכך שיקיימו את כל תרי״ג המצוות הגם שהם פטורים מכך. ומעתה, במקרה של ״התנגשות״ בין מצוה מ׳׳שבע מצוות בני נח״, אותן הם חייבים לקיים, כ״בני נח״, ובין מצוה מתרי״ג המצוות שאינה אלא מידת חסידות, ודאי הוא שהחובה דוחה את ה"הידור"!
ביאור הדברים: אחד הדינים המסתעפים מדיני ״בני נח״ היה ״איסור רמיה״, כפי שמוכח מטענת יעקב ללבן ״למה רימיתני״ – שמכך משמע שזוהי טענה שצריכה ״להתקבל״ אצל לבן, עפ״י מה שקיבלו על עצמם ״בני נח״ בתור חלק מ״דינים״ ־ שלטובת יישובו של עולם. (סנהדרין נו,סע״א ואילך). ועד כדי כך, שלבן ראה את עצמו מוכרח להצטדק מול טענה זו, כמפורש בכתוב. וא״כ מה יעשה עתה יעקב אבינו? – מצד אחד – (לאחר שנשא בטעות את לאה) – היה רוצה "להדר" ולא לעבור על איסור ״אחות אשתו״, אבל זו רק חומרא והידור לגביו.
מאידך, אם לא ישא את רחל עקב ״חומרא״ זו, יעבור על "איסור רמיה" שהפר הבטחתו לשאתה לאשה… ולפיכך ־ עפ״י דין תורה: חייב היה לעבור על איסור ״אחות אשתו״ שלגביו כ״בן נח״ הרי זה "הידור" בלבד, ובלבד שלא לרמותה, שזה איסור ממש, שהוא מחוייב בו. ופשוט שהחיוב דוחה את ה״הידור״.
ומענין זה מצינו מוסר גדול: פעמים שרואה אדם את חבירו שהוא בבחינת ״תינוק שנשבע״ שאין לו מושג ממצוות התורה. אל יאמר אדם אעסוק אני בהידורים ובחומרות ולא אקדיש זמן להציל את ״אחי״ מאי קיום של חיובים ממש. אלא עלינו לזכור שחיוב עדיף על הידור ולכן מכיון ש״כל ישראל ערבים זה לזה״, עלינו להשקיע מזמננו בהשתדלות לקרב את אחינו בני ישראל לחיי תורה ומצוות.
[מקוצר ומעובד מלקוטי שיחות,שיחת ש״פ מקץ תשכ״ח] (פנימיות 25 מר חשון תשנ"ו)