בגדר "כוס חמישי" לשיטת הרמב"ם

צומצם
{מאת datafox – נוצר על ידי מעלה היצירה, CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=330554}

כתב הרמב״ם בהל׳ חמץ ומצה (פ״ח ~ ה״י): ״ויש לו למזוג כוס חמישי ולומר עליו הלל הגדול, והוא מהודו לה׳ כי טוב עד לנהרות בבל. וכוס זה אינו חובה כמו ארבעה כוסות״.

המקור לדבריו הוא מהברייתא במסכת פסחים (קי״ח, א): ״חמישי אומר עליו הלל הגדול דברי ר׳ טרפון״. והנה במשמעות דברי הרמב״ם שכתב ״ויש לו למזוג״, יש לדון, דאפשר לפרש זאת בב׳ אופנים: א. ״ויש לו" – רשות (שמותר לו באם רוצה). ב. "ויש לו" ־ מוטל עליו כחובה.

ומצאנו בדברי הראשונים את ב׳ האופנים:

רבנו מנוח (על הרמב״ם) מפרש דברי הרמב״ם “ויש לו למזוג”, כהיתר באם רוצה לשתות, דהיינו ענין של ״רשות״. ואילו בדברי הר״ן (פסחים, שם) מובן שמפרש בדעת הרמב״ם ש״מצוה מן המובחר לשתות כוס חמישי״. דהיינו שיש כאן ענין של חובה, אלא שאינו חובה ממש, כי אם "מצוה מן המובחר".

ואולם לב' השיטות צריך עיון, שכן אינן מתיישבות בלשונו של הרמב״ם.

א. אי אפשר לפרש כוונתו – לענין של היתר – ״רשות״, שהרי הרמב״ם מדייק וכותב: ״וכוס זה אינו חובה כמו ארבעה כוסות״, והמשמעות הפשוטה מדבריו היא שרק אינו חובה כמו ארבעה כוסות, אבל לא שאינו בגדר חובה כלל, דאם זו היתה כוונתו היה לו לכתוב בקיצור: ״וכוס זה אינו חובה״, או שהיה כותב בתחילת דבריו: ״ורשאי למזוג״ וכיו"ב. אלא ודאי ־ חובה יש כאן, אך לא באותו אופן כמו בד‘ כוסות.

ב. גם הפירוש בדברי הרמב״ם שכוונתו ל"מצוה מן המובחר" אינו מתיישב דיו, דאם כן מדוע לא כתב הרמב״ם בפירוש ״ומצוה מן המובחר למזוג כוס חמישי״. ועוד קשה, שבהלכות הקודמות להל׳ זו כותב: "מוזג כוס רביעי… מברך בורא פרי הגפן ואינו טועם אח״כ כלום כל הלילה, חוץ מן המים״, הרי שמובן מפשטות לשונו שאין אחר כוס ד׳ שום שתיית יין, ואיך יתכן, שמיד בהמשך הדברים יכתוב הרמב״ם – היפוכם של דברים – שיש (גדרו של חיוב) לשתות עוד כוס יין ויש לומר דבר חדש בהבנת דברי הרמב״ם:

בנוגע לארבעה כוסות כותב הרמב״ם (בפ״ז ה״י): ״כל כוס וכוס מברך עליו ברכה בפני עצמו״ ומפרט בכאו״א מהם ש״שותה אותו״ (בפ״ח), אך בנוגע לכוס חמישי כותב הרמב״ם רק ״ויש לו למזוג כוס חמישי ולומר עליו הלל הגדול״ ואינו מסיים ״ומברך בורא פרי הגפן ושותה״. ומכיון שדברי הרמב״ם מדוייקים הם, מכאן ששיטתו היא דאמנם מוזג כוס חמישי, אבל אינו שותהו. והיינו שאכן יש (ענין של חובה) למזוג כוס חמישי, אבל לא לשתות! דוגמא לכך בהלכה יש להביא מדעת אותם הפוסקים שבסעודה דערב ש״ק שנמשכה לתוך השבת, מברכים ברכת המזון על הכוס, אע״פ שאי אפשר לשתותו עד לאחר הקידוש. (ראה טוש״ע אדה״ז אדח סרע״א ס״ו). נמצא שיש ענין במזיגת הכוס ואמירה עליו ללא שתיה.

והיינו ד״שני דינים״ מצאנו כאן:

א. ד׳ כוסות, שעליהם נאמר בגמרא (פסחים קיז, סע״ב): ״ארבעה כסי תקנו רבנן דרך חירות, כל חד וחד נעביד ביה מצוה״, דארבעה הכוסות כולם הם באותו גדר וסוג מצוה, ובשני ענינים: האחד: מצוה שמקיימת (ושווה) בכל ד׳ הכוסות – שתיה לחירות. השני: בכל אחד מד׳ הכוסות – ענינו ומצוותו באמירה ובברכה עליו,

ב. כוס חמישי, ששונה מארבעת הכוסות בשני העניינים: האחד: אינו שותהו. השני: האמירה איננה (מאותו סוג אמירה שבד׳ הכוסות, שבהם חותם האמירה בברכה, משא״כ בכוס חמישי, האמירה איננה) חותמת בברכה.

ברם, צלה׳׳ב מה הביאו להרמב״ם לפסוק כן? וי״ל בב׳ אופנים:

א. הרמב״ם סובר כדעת אלו המפרשים (בעל המאור, שם) שר׳ טרפון מחולק עם תנא קמא, האם מחוייבים בארבע הכוסות או בחמשה כוסות, ולפי״ז צ״ל לכאו׳ שהלכה כדעת התנא דידן שאינו מחוייב אלא בד׳ כוסות. לאידך מצאנו שהגמ׳ שקו"ט אליבא דר"ט – מה צריך לומר על כוס חמישי, ומשמע מזה שדעת ר"ט מקובלת להלכה. ומכיון שלענין הלכה א״א לומר דמפני הספק יחמיר וישתה כוס ה׳ כדעת ר"ט, שהרי לדעת ת״ק אין זו חומרה אלא איסור ממש, דאסור לשתות כוס ה׳. אשר על כן הרמב״ם: ״ויש למזוג כוס חמישי״ ותו לא, שלא ישתה אותו, וממילא יוצא ידי שניהם: אינו שותה אלא ד׳ כוסות בלבד (כדעת ת״ק), אולם הוא מוזג כוס חמישי, לצאת ידי דעת ר׳ט.

ב. עוד יש לומר, שהרמב״ם מפרש כדעת כו״כ מהמפרשים (ראה מלחמות, ר"ן וראב״ד, ובכ׳׳מ) שאין ר׳ טרפון חולק על תנא קמא, וגם ר"ט סבור שאין שותים יותר מד׳ כוסות, וכוס חמישי, אינו אלא לענין שיש למזוג כוס זה ולומר עליו הלל הגדול, אבל אין לשתותו.

ועתה נבוא ליישב גם מדוע כתב הרמב״ם ״ויש לו למזוג כוס חמשי", ולא כתב ״ומצוה מן המובחר למזוג כוס חמישי״:

דהנה כתב הרמב״ם בהל׳ חנוכה (פ״ד ה״א) וז״ל: ״כמה נרות כמנין אנשי הבית, והמהדר יתר על זה ועושה מצוה מן המובחר מדליק נר לכל אחד ואחד… ומוסיף והולך״. וכאשר נדייק בלשונו הזהב נבחין שבנוגע למי ש״מדליק נרות כמנין אנשי הבית״ כתב הרמב״ם ־ ״המהדר את המצוה״, ואילו בנוגע להדלקה באופן ד"מוסיף והולך", כתב "מצוה מן המובחר". וטעם הדבר הוא: דבנוגע למי ש״מדליק נרות כמנין אנשי הבית״ אין זה אלא הידור מצד הגברא, שכל אחד מבני הבית יש לו נר מיוחד. אולם בהידור שבאופן ההדלקה – דמוסיף והולך – מתווסף בעצם החפצא של המצוה, והמצוה (עצמה נתקיימה) מן המובחר. נמצא שההגדרה "מצוה מן המובחר" חלה רק על הידור בחפצא דמצוה זו.

ומכיון שלשיטת הרמב״ם אין כוס חמישי בגדר מצות ד׳ כוסות, כמבואר לעיל לכן, לא שייך לומר שהכוס החמישי הוא ״מן המובחר׳ במצות ד׳ כוסות, ולפיכך, כותב הרמב״ם "ויש לו למזוג כוס חמישי", כציווי וחיוב בפני עצמו, בלשון שונה ״ויש לו״. ומשום הכי האריך הרמב״ם בלשונו ״וכוס זו אינו חובה כמו ארבעה כוסות״, כדי להדגיש שכוס החמישי הוא חיוב שונה מד׳ כוסות.

(פנימיות 20 – מקוצר ומעובד לפי"הגדה של פסח" עם ליקוטי טעמים, מנהגים וביאורים,סי' ט"ז ב"הוספות")