משמעות האמונה בה'

צומצם נחלת הכלל
{מאת יעוז (Transfered byמתניה/Original uploaded by יעוז) – צולם על ידי יעוז, נחלת הכלל, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=12144349}

שני עניינים באחדות ה׳:

א. משלימה את מצות האמונה במציאות ה׳.

ב. מצוה בפני עצמה, והיא האמונה באחדות ה', בנוסף על מצות האמונה במציאות ה׳.

מצות האמונה במציאות הקב׳׳ה נלמדת מהדיבור הראשון שבעשרת הדברות שבתורה ־ אנכי הוי׳ אלקיך (וע׳׳ע), ומצות האחדות נלמדת מפסוק שמע ישראל הוי׳ אלקינו הוי׳ אחד.

א. הענין הראשון באחדות ה׳ – שלימות מצות האמונה במציאות ה׳, מתחלק אף הוא לשנים:

ו) האמונה שה׳ הוא אלו-ה אחד שאין עוד אלו-ה מצוי מבלעדיו. והוא הנאמר: לא יהי׳ לך אלקים אחרים על פני. 2) האמונה שה׳ הוא אלו-ה אחד במהותו, דהיינו אחדות מופשטת – בלתי מורכבת מחלקים. ובלשון הרב: שאינו מורכב משום כחניות ח׳׳ו אלא פשוט בתכלית הפשיטות. כי כל מורכב בהכרח מוגבל. שהרי חלקים המרכיבים עצם כל-שהוא הם מוגבלים, משום שהיותם רבים משמע שאינם זהים. הוה אומר שהם שונים זה מזה, ובמה? בכך שכל אחד מוגדר (מוגבל) בענינו, ובזה הוא שונה מזולתו. נמצא איפוא, שהמרכיבים של העצם הבונים אותו – מוגבלים, וממילא העצם המורכב מהם ־ מוגבל. אבל הקב״ה הבלתי בעל גבול הוא ״אחד האמת׳׳ גם בעצם מהותו, לא רק ביחס לריבוי האלילים, והיינו שאינו מורכב ח״ו, אלא אחדות פשוטה, וכל המידות והספירות הכלולים בו הם בביטול מוחלט בו – כאור השמש בשמש.

ב.         הענין השני באחדות ה׳ – היותה מצוה מיוחדת ונוספת על מצות האמונה במציאות ה׳. והיינו האמונה באחדות ה׳. משום כך יש למצות האחדות מקור מיוחד בתורה, מלבד המקור למצות האמונה בכללה, והוא הנאמר: ״שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד׳.

פרושו של דבר; "אחד" כמו "יחיד", והיא אמונתנו שהוא יחיד ומיוחד ־ שאין עוד שום מציאות מלבדו. וזאת מלבד העובדה שאין עוד שום מציאות א-לוהית מלבדו (שזהו הענין הראשון באחדות ה׳ – כנ״ל), הנה עוד זאת – שאין שום מציאות בכלל – חוץ ממנו ח״ו. ואפילו מציאות שאינה רואה עצמה א-לוהית (כלומר, מציאות אלילית), אלא סתם מציאות עצמית של נברא – דבר בפני עצמו, גם זה אינו קיים. אלא הוא (ה׳ יתברך) לבדו הוא ־ ואפס זולתו, כי"הוי׳ הוא האלקים אין עוד מלבדו׳, שהכונה בזה, שאין עוד שום מציאות קיימת – מלבדו. וזוהי אחדות ה׳ האמיתית, שרק ה׳ קיים, ושום דבר לא קיים מחוץ לו.

וכמאמר הפייטן: ״וכל מאמינים שהוא לבדו הוא" – כמו שהיה קודם שנברא העולם ממש, שהי׳ הוא לבדו. ומ׳׳ש בתפלה: ״אתה הוא עד שלא נברא העולם אתה הוא משנברא״… בלי שום שינוי, כדכתיב: "אני ה׳ לא שניתי", ופירושו – לא השתניתי. כשם שהוי׳ – יחיד הוא, לפני הבריאה, שאין עוד מלבדו, כי הוא לבדו הוא ואפס זולתו, וכמאמרז׳׳ל: ״עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד׳, כך גם לאחר שנבראו כל הנבראים ־ יחיד הוא, ואין עוד מלבדו. וזאת משום ש׳׳כולא קמי׳ כלא חשיב״ – שכל המתהוים הם כאין ואפס ממש כלפיו, והוא יחיד במציאותו.

שני הסברים בזה:

א. משום היותם קטנים ומצומצמים ־ חסרי כל ערך מציאותי לעומתו, שהרי הוא בבחינת אין סוף ואין לו תחילה – תכלית השלימות, ואילו המתהוים הם גבוליים, ואינם נחשבים למציאות כלל לעומתו. כי מציאות הגבולי היא אפסית ממש לעומת הבלי – גבול.

ב. כי כל מציאות המתהוים אינם אלא חלק ממציאותו, ואינם מציאות לעצמם כלל. כי רק ״מאמיתת המצאו נמצאו כל הנמצאים״, הוה אומר! שכל מציאות הנבראים אינו אלא חלק מאמיתת המצאו, ואין דבר חוץ ממנו. וזאת משום ש׳׳לית אתר פנוי מיניה״ (אין מקום פנוי ממנו), נמצא שבכל מקום מציאות, שם הוא מציאות עצמותו ית׳. ולכן ״כולא״ – כל המתהוים, ״קמיה" ־ לעומתו, כלא חשיב ממש, ולא רק בכח הדמיון.

כשם שהאמונה במציאות ה׳ – היא האמת המנוגדת ומפריכה את טעות הכפירה והאליליות, בהיותה מנוגדת לטעות ש״עזב ה׳ את הארץ״ בידי הכוכבים ומערכות השמים, כך האמונה באחדות ה׳ בשני עניניה: –

א.  המשלימה את מצות האמונה במציאות ה׳.

ב. מצות "אחדות הי׳ לכשלעצמה. – היא הניגוד לטעות של ה״שיתוף״ בשני אופניה:

א. אחדות ה׳ השוללת את התפיסה – כאילו שיש לכוכבים ומערכות השמים שבאמצעותם משפיע ה׳ חיות לעולם – איזו שהיא שליטה על ההשפעה, והיא תלויה ברצונם ובבחירתם (ח׳׳ו) – האם לאפשר את העברת ההשפעה האלקית אל הנבראים, אם לאו. . . ואילו מצד אמונת האחדות, הרי הכוכבים והמזלות – הממוצעים שנועדו ע״י ה׳ להעברת השפע אל הנבראים ־ אינם אלא ״כגרזן ביד החוצב בר.

ב. אחדות ה׳ השוללת את עיקר ויסוד טעות ה״שיתוף״ – התפיסה המוטעית שכאילו מציאותם של הכוכבים ומערכות השמים היא מציאות עצמית נפרדת ונוספת על מציאות ה׳ (ח״ו), שמזה נובעת הטעות הנוספת, ונדמה להם שההשפעה הנמשכת באמצעותם – תלויה ברצונם ובבחירתם ־ כנ׳׳ל. (פעולה הנפעלת ותלויה ברצונו ובחירתו החפשית של הפועל, מוכיחה שהפועל הוא מציאות בפני עצמו ־ שאינו צמוד ובטל לגורם סמכותי שמעליו, ולכן אינו מוכרח בפעולותיו ע״י סמכות זו שמעליו).

אומות העולם אינם מצווים על שלילת השיתוף, אלא רק על איסור עבודה- זרה, שהיא משבע מצוות בני נח. ורק ישראל חייבים במצות האחדות שהיא שלילת השיתוף, שנאמר: "שמע ישראל וגו׳ ה׳ אחד׳.

וזאת משום ששורש האומות הוא מע׳ שרים דקליפת נוגה – המעלימים ומסתירים על האמת שבאחדות ה', ולכן אין האומות מסוגלים לבוא לידי ביטול מוחלט כפי ששלילת השיתוף מחייבת. וטועים בכך שמחשיבים את עצמם ואת הנבראים כולם למציאות קיימת – נוספת על מציאותו של הבורא ית', באמרם שההוי-ה הקיימת משותפת לשני גורמים ־ בורא ונבראים. ובזה הם שוללים וכופרים בבלעדיות המציאות של ה׳ – אחדות ה׳ האמיתית, שאין עוד שום מציאות מלבדו.

ואעפ״י שמודים במציאות ואדונות של הא-לקים בעולם, אולם כופרים באחדותו האמיתית של ה׳ – שאין עוד מלבדו. אבל אנו בני ישראל שנשמותינו הן ״חלק א-לוה ממעל ממש״, מאמינים בני מאמינים, לכן אנו מצווים על שלילת השיתוף כמ׳׳ש שמע ישראל וגו׳ ה׳ אחד, וזאת ע״י החדרת התודעה של אחדות ה׳ האמיתית – שנחוש שכל הבריאה אינה אלא התגלות כח הבורא, המאוחד בו ית', ואינו מציאות נפרדת לעצמו ח״ו.

ולפיכך דייק הכתוב לומר "ה׳ אחד" ולא נאמר "יחיד", לרמז ולהורות שגם "ח" – שמונה (ז׳ רקיעים והארץ), וכן "ד" ־ ארבע רוחות העולם, הנה שני אלו – שהם סיכום כל הבריאה כולה – הריהם בטלים ונכללים ב"א" – אלופו של עולם. ובזה בא לידי ביטוי גודל אחדות ה׳ יותר מאשר אילו נכתב "יחיד". כי ״יחיד" – משמע, שמציאותו אכן בלעדית, אבל רק כל עוד לא נבראו הנבראים הגבוליים, או משיתבטלו ח״ו, אבל ״אחד׳ – משמע שגם הנבראים הגבוליים כפי שכבר נבראו וקימים בהגבלתם, נכללים ובטלים בו, והוא ״שלימותא דכולא” – תכלית השלימות, שהכל בו (גם הגבול), ואין שום מציאות מלבדו.

(פנימיות 19 – האמונה באחדות ה'   מאת: הרב ישבעם סגל)