שתי משמעויות למושג אמונה המכוונות לענין אחד.

צומצם
{מאת Ron Almog, CC BY 2.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=2830825}

האמונה בה'.

א. אמונה מלשון אמת, וענינה ההתאמתות בנפש המאמין-של הענין שבו מאמין.

ב. אמונה שהוא לשון רגילות שמרגיל האדם את עצמו כמו אומן המאמן ידיו ובו׳.

ועפ״י זה הנה – הדבקות וההתאחדות המוחלטת של הנשמה בקב׳׳ה נקראת אמונה, והיינו, שה׳ ית׳ הוא האמת היחידה -המוחלטת בתכלית- בנפשו של אדם. וכן גם ״ההרגל להרגיל דעתו ומחשבתו תמיד להיות קבוע בלבו ומוחו תמיד אשר כל מה שרואה בעיניו השמים והארץ ומלואה הכל הם לבושים החיצונים של המלך הקב״ה וע׳׳י זה יזכור תמיד על פנימיותם וחיותם״ (תניא מב) והרי זה נכלל גם כן במושג אמונה שהוא לשון אימון ותירגול כנ״ל. (תניא פרק יח-כא פ,מב)

מצות האמונה.

חלקו בה מוני המצוות. בה״ג וסיעתו סוברים שאינה מצוה בתורה, אלא רק שורש ויסוד לכל המצוות. ואילו הרמב״ם וסיעתו בפסיקתם, שהאמונה מצוה ראשונה במעלה במצוות התורה. ונלמדת מהפסוקים – אנכי הוי׳ אלקיך. ולא יהי׳ לך אלקים אחרים.

מזה ניתן להבין שני דברים:

א. שהאמונה היא אכן מצוה מתוך תרי״ג מצוות. ב. שהאמונה היא מצוה ראשונה ונעלית מכל המצוות, כמבואר בתניא. שהיא כללות כל התורה כולה. כי מצות אנכי הוי׳ אלקיך, שהיא מצוות האמונה, כוללת כל רמ״ח מצוות עשה,והיא העיקר והשורש להן. והזהרת התורה: לא יהי׳ לך אלקים אחרים כוללת כל שס״ה לא תעשה.

גם הקובעים את האמונה כמצוה נחלקינז לשנים: א. הרמב״ם ־ הפוסק שגם הידיעה השכלית בגדולת הבורא, כלולה במצוות האמונה (״לידע ולהאמין״). ב. רבינו יונה המחלק אותן לשתים: מצות האמונה לחוד, ומצות הידיעה לחוד. (״דרך מצותיך־האמנת אלקות)

מהות האמונה.

גם במהותה של האמונה נחלקו חכמים. יש הסוברים שהאמונה מתיחסת רק למציאות בורא לעולם, דהיינו שהוא נמצא בלבד. בניגוד לכופרים האומרים שהעולם קדמון ואין לו בורא ח״ו.

ויש האומרים שעיקר האמונה היא באדונותו של השם על העולם, ולא רק בעצם היותו מצוי, משום שאת עצם מציאותו ניתן להוכיח ברור -גם ואפילו- בשכל האנושי המוגבל והנחות. אבל על היותו ״אדון עולם״ השולט ומשגיח על כל בריותיו – לזה צריך אמונה. דהיינו שלא זו בלבד שה׳ ברא את העולם מאין ליש, הנה עוד זאת שהוא גם אדון העולם, ומשגיח עליו ומנהיגו כרצונו.

וזה בניגוד לטעותם של עובדי אלילים האומרים: עזב ה׳ את הארץ ח׳׳ו, והנהגת העולם וחוקי הטבע הם בשליטת הכוכבים והמזלות. אולם ישנם הפוסקים־וכן הוא עפ״י הקבלה והחסידות-שהאמונה היא בשלמותו האין-סופית של הבורא, שהוא למעלה מכל גדר וגבול.

והיינו שהבורא יתברך – שנתברר לנו מציאותו ע״י אותות ומופתים ומעמד הר סיני, ושהוא בורא העולם ומנהיגו, הנה מציאותו הוא היותר ראשון ויותר שלם אשר בכל המציאות. והיינו שהוא ית׳ רם ונשגב למעלה מעלה גם ממדריגת החכמה – אפילו בדרגתה העליונה ביותר, היינו ספירת החכמה שבעולם האצילות.

והיותו מחי׳ את העולם, הרי״ז באופן שהם בטלים במציאות לגמרי לגבי דבר ה׳ ורוח פיו ית׳ המחיה אותם, משום שהוא ית׳ בלתי בעל גבול בתכלית, אין לו סוף ואין לו תחילה. ונמצא לפי-זה שמצות האמונה היא בזה שה׳ ית׳ הוא בבחינת סובב כולא עלמין. (שעהיחוה״א, דרך מצותיך – האמנת אלקות, ז“ה מים רבים תשי״ז)

מעלת ועצמת האמונה בנפש.

מקומה של האמונה בנפש האדם היא  למעלה מטעם ודעת ושכל מושג ומובן. והיא בחינת ״חיה״ שבנפש – מהכוחות המקיפים (חיה ויחידה). שמפאת עליונותה הרוחנית והפשטתה מכל הגדרה שכלית, היא "מקיפה" -כביכול־ את איברי האדם. והיינו שאינה מתלבשת ואינה מורגשת באדם – באופן מוחשי.

וזה בניגוד לכוחות הנפש ה״פנימיים״, שהם פרטים מוגדרים ומוגבלים המתגלים ונמשכים מהנפש, ומתלבשים בפנימיות האברים ומורגשים בהם. הן במוח והן בלב וכו׳. וברור שאין הכוחות הללו דומים כלל לעצם הנפש ומהותה, שהיא למעלה מהגבלה והגדרה.

נמצא שהאמונה – היא טבועה בעצם הנפש, וענינה התגלות עצם הנפש – שבה ועל־ידה אדם דבק בה׳ איו־סוף ב״ה, בתכלית הדבקות. ואין דבקות זו מותנית ותלוי׳ במדת ההשכלה האלקית שבאדם, אלא למעלה מטעם ודעת.

וכמו שכתוב בתניא (פי״ח): ״ולכן כל ישראל אפילו הנשים ועמי הארץ הם מאמינים בה', שהאמונה היא למעלה מהדעת וההשגה, כי פתי יאמין לכל דבר וערום יבין וגו׳. ולגבי הקב״ה שהוא למעלה מהשכל והדעת ולית מחשבה תפיסא ביה כלל, הכל כפתיים אצלו ית׳ כדכתיב ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך ואני תמיד עמך וגו׳. כלומר, שבזה שאני בער ובהמות אני תמיד עמך. ומכאן עוצמתה האדירה של האמונה, ש״אפילו קל שבקלים ופושעי ישראל מוסרים נפשם על קדושת ה׳ על הרוב, וסובלים עינויים קשים שלא לכפור בה׳ אתו״ (שם).

ויתר על כן, האמונה שבנפש הנובעת מאור ה׳ אין-סוף ב״ה המלובש בחכמה שבנפש, גדול ועצום כוחו כל כך, שמתפשט ומאיר בכל חלקי הנפש, גם בדרגות הנמוכות והחיצוניות ביותר. דהיינו, עד כדי מניעת הכפירה בה׳ אחד גם מתחום העשי׳ או הדיבור בלבד – מבלי הזדהות שבהכרה. כלומר, הנכונות וההחלטה שלא לעשות – אפילו, רק איזה מעשה לבד – נגד אמונת ה׳ אחד, כגון להשתחוות לעבודה זרה – אף שאינו מאמין זה כלל בליבו, וכן שלא לדבר תועה ח״ו על אחדות ה׳ – אף שאין פיו ולבו שוין, רק לבו שלם באמונת ה׳. אולם דוקא בגלל עליונותה הרוחנית והפשטתה מכל גדר, הנה אם לא תעשה פעולה לגלותה ולהחדירה בחיים היום יומיים – בבחינת ״צדיק באמונתו יחיה״, קיימת אפשרות שאדם – על אף האמונה הטמונה בו – ינהל את חייו בצורה שונה לגמרי מרוח האמונה המסותרת בו. כמאמר חז׳׳ל: "גנבא אפום מחתרתא, רחמנא קריא״ (ברכות סג׳ ע״א כגירסת הע״י).

ומשום כך צריך האדם לגלות את האמונה במוחו ולבו, ע״י שיזכור, יחשוב ויהגה בה תמיד. וכפי שצוטט לעיל מספר התניא:

״ההרגל" להרגיל דעתו ומחשבתו תמיד להיות קבוע בלבו ובמוחו תמיד אשר כל מה שרואה בעיניו השמים והארץ ומלואה הכל הם לבושים החיצוניים של המלך הקב״ה ועי׳׳ז יזכור תמיד על פנימיותם וחיותם״ (תניא מ״ב).

והנה, בהגלות נתגלית האמונה, היא מתפשטת ומתגלה בכל חלקי הנפש בשוה, מראשה ועד רגלה. שהאדם המאמין בטל ודבק בהוי׳ בכל כוחות נפשו, שגם הדברים הפעוטים ביותר – בדביקותו בה׳ – חשובים בעיניו כמו הדברים הגדולים והנעלים ביותר, ומעשה אחד פעוט המנוגד לאמונה, כגון כריעת ברך גשמית לצלם – חמורה בעיניו באותה מידה כמו השקפת עולם כפרנית. ובשעת השמד – מוכן אדם מישראל למסור נפשו גם על ערקתא דמסאנא. (תניא ח"א פר' יח'-כ"ה).

(פנימיות 18 – מהות האמונה   עם: הרב ישבעם סגל)