ניסי ההקפות בליוזנא

צומצם
{מציורי ר' זלמן קליינמן}

 

חורף של שנת תקמ״ז הקדים לבוא,ובחול המועד סוכות כבר ירד בעיר ליוזנא, מקום מושבו של אדמו׳׳ר הזקן בעל ה״תניא׳׳, השלג הראשון, וקור גדול שרר. רוב האורחים החסידים שבאו לימים האחרונים של חג לליוזנא, קפאו עצמותיהם מקור, והרבה מהם הצטננו בדרך.

הרה״ח ר׳ פינחס רייזס בנו של הגאון ר׳ העניך שיק זצ׳׳ל משקלוב, נכנס אל הרבי ודיווח לו על החסידים הרבים שנתקררו בדרך וחלו ואחזתם חמה. סמך הרבי את ראשו על שתי ידיו, שהה זמן ידוע בדביקות רבה, ואחרי־כן פתח את עיניו ואמר ב"ניגונו הידוע" ־ על התורה כתוב בתורה: ״אש דת למו". היום הוא שמחת־ תורה. ולכן יבואו כולם להקפות כי ״אש אוכלה אש״. האש של שמחת־תורה תכלה האש של ההתקררות.

בליוזנא התגורר תלמיד חכם גדול בשם ר׳ אייזיק אשר על שם למדנותו כינוהו ר׳ אייזיק מחדש. ר׳ אייזיק לא היה חסיד ובן אחיו בשם ר׳ משה אפצוגיר, היה חסיד. לאותם ימים האחרונים של חג הסוכות, באו לליוזנא הוא, ר׳ משה ושני בניו וחתנו. ארבעתם התאכסנו אצל ר׳ אייזיק.

ר׳ משה אפצוגיר היה איש חלש בטבעו, והדרך והקור החזק הזיקו הרבה לבריאותו, וכשבא לליוזנא נפל למשכב ואחזתו חמה. גם בניו וחתנו חלו מאד. קראו לאברהם הרופא, והוא אמר, שהצעירים ישארו בעזרת ה׳ בחיים, אבל ר׳ משה הוא אדם זקן ומחלתו אנושה ויש לו חום רב, ולכן הוא, הרופא, מסופק אם יתגבר על מחלתו.

בליל שמיני־עצרת, תיכף אחרי תפלת מעריב, הלכו חסידים ואברכים אחדים, ובראשם ר׳ פנחס רייזס, לבתי האכסניות, לקרוא לאורחים החולים שיבואו להקפות ולהביא את החולים שאינם יכולים ללכת ־ כדי שיתחממו ב״אש דת״ של התורה.

כשבאו לבית ר׳ אייזיק מצאו שהוא, ר׳ אייזיק, מתווכח עם בניו וחתנו של ר׳ משה אפצוגיר. הם, האחרונים, טוענים, שיודיעו תיכף לאברכים שיבואו לעזור להם ״לגרור את הרגלים״ לביהכנ״ס להקפות, ולשאת את אביהם ר׳ משה בידיהם ור׳ אייזיק טוען, שגם הם, הצעירים, אסור להם לצאת כעת החוצה, ועל הליכת אביהם אין מה לדבר כלל: הוא הלא שוכב כל היום בלי הכרה, ואינו יודע מכל הנעשה סביבו, ור׳ אברהם הרופא אומר שהנהו חולה מסוכן, ואם ישאוהו החוצה הרי הרוח הראשון שינשוב עליו יעשה אותו לבר־מינן, רח״ל.

כשראו בני ר׳ משה את ר׳ פנחס וחבריו נכנסים אל הבית נתמלאו שמחה וקראו בקול: – ברוך השם! גם אבא וגם אנחנו נושענו! ור׳ אייזיק צועק לעומתם בקול: – רוצחים! הורגי נפש! זהו נגד התורה הקדושה!

כשניגש ר׳ פנחס אל ר׳ משה ראה והנה הוא שוכב כבול עץ, עיניו סגורות ועורו שחור, וחום גדול עולה ממנו. נבהל ר׳ פנחס ובא במבוכה רבה. ור׳ אייזיק פנה אל ר׳ פנחס וחבריו בטענותיו: – חולה מסוכן כזה הם רוצים לקחת לביהכנ״ס להקפות! אפילו בזמן שבית המקדש היה קיים, וישראל עלו לרגל לפי דין תורה, והיו מחוייבים להראות בעזרה, בכל זאת יש תלמוד ערוך ב״חגיגה״: ״תנו רבנן: רגלים ־ פרט לתגר ולחולה״, וכל שכן במצוה דרבנן. אם ישאו כעת את ר׳ משה החוצה הרי זו תהיה שפיכת־דמים אמיתית.

ובני ר׳ משה טוענים ומשיבים: – מכיון שהרבי אמר שזו תהיה רפואה, הרי אנו מאמינים באמונה שלמה, שאם יביאוהו להקפות של הרבי יתרפא ויבריא.

נבוך ר׳ פנחס ולא ידע מה לעשות. מהצד האחד הרי לפי השכל האנושי צדק מאד ר׳ אייזיק, שחולה מסוכן כזה אסור אפילו להזיזו ממקומו, וכל שכן להוציאו החוצה בלילה סגרירי שכזה, ומהצד השני נתרשם מאד מהאמונה הפשוטה והחזקה של בני ר׳ משה, אנשים כפריים, פשוטים ותמימים, שאמונת צדיקים מאירה בקרבם עד מסירת־ נפש, בלי שום התבוננות והכנות.

התעמק ר׳ פנחס במחשבותיו אלו, ולא הרגיש בכל הנעשה סביבו, עד אשר ר׳ חיים אליהו מדוברובנה עורר אותו בדחיפה קלה, ואמר: ־ הנה אברהם הרופא אומר, שהחולה נמצא ח״ו בשעותיו האחרונות.

לא הספיק ר׳ פנחס להתבונן בדבר, והנה שמע שאחד מבניו קורא בקול לר׳ משה: ־ אבא! הרבי שלח אחריך שתבוא להקפות! אבא, התעורר! נחוץ ללכת להקפות של הרבי! ופתאום ־ ור׳ משה פקח את עיניו, ופניו נעשו צהובות קצת והכירו בו שהוא מחכה שיוליכוהו להקפות. תיכף הלבישוהו בגדים חמים, וחיים אליהו מדוברובנה וחבריו נטלוהו על ידיהם, והביאוהו לביהכנ״ס של הרבי.

בבואם לביהכנ״ס, הרגישו חום נורא. ביהכנ״ס היה מלא מפה אל פה, והרבה מהנמצאים שם היו חולים שלא היה להם כח אפילו לשבת, והיו נשענים אל הכתלים. היו כאלה שהשתעלו, והשעול לא נתן להם מנוח, והיו בעלי יסורים שגניחותיהם הרעידו את הלבבות.

לאחר ההקפות היה הולך הרבי אל הסוכה (בחו״ל אוכלים בליל שמיני־עצרת בסוכה) לקדש, ואחרי־כן היה הולך אל ביהכנ״ס הגדול שבחצרו להקפות יחד עם קהל החסידים. באותה שנה כשנכנס הרבי אל הסוכה לקדש ציוה שיקראו אליו את כמה מחשובי החסידים. כשנכנסו לסוכת הרבי, פנה אליהם, ואמר: ־ אתה מיכאל אהרן, הנך כהן. אתה שבתי מאיר ־ לוי. ואתה יעקב ־ ישראל. זקוק אני לבית־דין של שלשה, שיהיו ביניהם כהן לוי וישראל, ולכן בחרתי בכם, שאתם תהוו הבי"ד של שלשה. תשמעו קידוש ממני, תענו אמן אחרי כל ברכה, ותכוונו שה"אמן" הוא על כל הבקשות והכוונות שאני מכוון.

וקודם שהתחיל לקדש, ציוה שיביאו כלים גדולים אחדים של יין. קידש הרבי, שפך את שיורי־כוסו לתוך אחד הכלים, ואמר ל״בי״ד של שלשה״, שהוא עושה אותם לשלוחי־רפואה. את היין שבכלי, ששפך לתוכו שיורי־הקידוש, יערבו עם היין שבכלים האחרים, ויתנו מהיין לשתות לחולים ויהיה להם רפואה שלמה. ״הבי״ד של שלשה״ יעלו גם לעזרת־נשים, ויתנו מהיין לשתות לנשים שעדיין לא נפקדו בולדות, או לאלו שהן משכלי־ולדות.

במהירות הברק נודע לכל, שכל מי שיטעום מהיין שנערב בו שיורי כוס־הקידוש של הרבי יתרפא מכל מחלותיו, ובכליון עינים חיכו ל״שלוחי הרפואה״ עם היין.

כשנכנסו האברכים לביהכנ״ס שב"חצר" הושלך תיכף הס, ודומיה שררה בהיכל הכל הביטו אליהם בהדרת כבוד. שליח ה״בי״ד של שלשה״ עלה על הבימה וחזר בקול רם על דברי הרבי בקול רם ואח״כ הוסיף: ־ עד כאן דברי הרבי, ועתה אומר לכם אני דברים אחדים הנוגעים לעניננו: ״דבר מקובל הוא, זקנים מפי זקנים, שכדי שהברכה תתקיים, צריך המתברך לקיים שני תנאים: א) שיאמין בברכה באמונה פשוטה בלי שום התחכמות: ב) שיהיה מסור לקיים את רצון המברך בעניני עבודת השי״ת הן בתורה ועבודה והן בהנהגות טובות״. תיכף אחרי זה החלו האברכים לחלק בסדר נכון ומסודר את שיורי־הברכה לקהל. אחרי־כן בא הרבי להקפות שבביהכנ״ס.

למחרת היום שוחחו הכל על הנס הגדול: כל החולים נתרפאו. אברהם הרופא אמר, שאצל כמה מהחולים היתה זו ממש תחית־ המתים. הם היו בעיניו כבר לאחר יאוש. והבראתו של ר׳ משה אפצוגיר גרמה לכך, שדודו ר׳ אייזיק נעשה לחסיד נלהב. ״אמונת החכמים הפשוטה היה אומר אחרי־כן ר׳ אייזיק – שראיתי אצל נכדי אחי, הפליאה אותי מאד. אלמלא ראיתי בעיני, לא הייתי מאמין בכך בשום אופן".

(פנימיות 24)