"כד אתכפיא סט"א ואתהפכא חשוכא לנהורא אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין" (זוהר).
שני חלקים בעבודת ה', שכל אחד קובע ברכה בפני עצמו; "אתכפיא" – כפיית היצר למעשה טוב, ו"אתהפכא" ־ הפיכת היצר הרע לטוב, וכמש״כ: "ואהבת את ה׳ אלקיך בכל לבבך", ואמרז״ל: בשני יצריך – ביצר טוב וביצר הרע. כדלהלן:
אתכפיא ”היא מדת הבינונים ועבודתם, לכבוש היצר". מה עיקר עבודת האדם הבינוני בעבודתו את ה' – כיבוש היצר הרע, והיינו שהאדם מכניע ומרסן עצמו, וכופה את עצמו להתנהגות טובה, בניגוד להתנהגות השלילית הנובעת מהמדות הגסות שבלבו. שאעפ״י שבמהות עצמו ובמדות שבלבו יש מן הגסות והרע, הנה בהתנהגותו בפועל הוא מרסן את עצמו, ונכנע לרצון ה׳ – במחשבה דיבור ומעשה. "כי המוח שליט על הלב בתולדתו וטבע יצירתו”[1]. מהו עיקר מעלת הבינוני, ועיקר עבודת האדם בכלל. דהיינו להתגבר במסירות נפש בעבודת ה', על אף כל הקשיים שבזה.
"וכמו שהפליג בזהר פ׳ תרומה [דף קכ"ח] בגודל נחת רוח לפניו ית׳ כד אתכפיא ס״א לתתא דאסתלק יקרא דקוב״ה לעילא על כולא יתיר משבח׳ אחרא ואסלקות׳ דא יתיר מכולא וכו'"ג ועוד נאמר: ״כד אתכפיא סטרא אחרא אסתלק יקרא דקב״ה בכולהו עלמין” (כאשר כופים את הסט׳׳א, מתעלה ונמשך כבודו של הקב׳׳ה בכל העולמות)[2]. והיינו, שעבודת "אתכפיא ס׳׳א" היא לעילא משבחא אחרא (נעלית מכל שבח אחר לה׳), ואפילו מעבודת ״אתהפכא חשוכא לנהורא", משום דענין אתהפכא הוא שהנפש הבהמית שבאדם נשארת בגדר ישות ונשארת במציאות, אלא שמציאותו מתהפכת לקדושה. ואמנם מציאות קדושה היא זכה ורוחנית ודבקה בקב״ה, והיא היפך הגמור של הס״א שהיא גסה מגושמת וחומרית, אך מכל מקום גם הדברים שהם בגדר הקדושה הם מציאות דבר מה, ואינם בביטול והתאחדות מוחלטת בקב״ה. אבל אתכפיא הוא ענין הביטול והיציאה ממציאותו לגמרי, שאדם יוצא ממציאות שלו השלילית, ונעשה בחינת אין ממש, ובזה הוא בטל לאחדות הוי' האמיתית – שאין עוד מלבדו. והיינו, שעל־ידי זה הוא מעורר וממשיך בחינת אין האמיתי מעצמותו ית׳.
לעומת זה מעלת הבינוני גדולה ביותר, שאף שהרע שבקרבו בתקפו, הריהו נלחם במסירות נפש ברע, ועובד את ה׳ בניגוד לרצונותיו הבהמיים, במעשה דיבור ומחשבה כרצון ה׳.
ומשמע שגם הצדיק, שבמדריגתו הוא גבוה מהבינוני, מאחר שאין לו יצר הרע כלל, כי הרגו, ולבו חלל בקרבו, ואין הוא צריך להתאמץ ולהתגבר על יצרו, הנה, גם הוא יכול להגיע למעלת הבינוני, אבל רק אם עובד את ה׳ במסירות נפש, תוך כדי התגברות על הקשיים העומדים בדרכו – הקשיים שביחס למדריגתו, תוך כדי אתכפיא של מציאותו, גם מציאותו הרוחנית, הנה בזה גם הוא מגיע למעלת הבינוני.
הקשיים העומדים בדרכו של הצדיק לבוא למעלת הבינוני, הם בד׳ ענינים:
א) הקשיים הרוחניים בעבודתו הרוחנית שבמדריגתו הנעלית, במאמציו לעלות ממדריגה למדריגה, ובכל עליה שעולה, צריך תחילה לצאת ממציאותו הקודמת ולהיות בבחינת אין, וכהכלל הידוע: יש מיש צריך להיות אין באמצע. וכמ״ש: "שבע יפול צדיק וקם״[3] והיינו, שבכל עליה שהצדיק עולה למדריגה רוחנית, הגבוהה יותר ממדריגתו, הריהו ”נופל" תחילה ממדרגתו הקודמת, בבחינת אין, וזה מניעו ומזרזו לעליה גבוהה יותר.
ב) הקשיים שיש לו במלחמתו נגד כללות הרע שבעולם.
ג) הקשיים שיש לו בתיקון מקושריו־תלמידיו, אם יש בידם מעשים שליליים, הגורמים בזה לירידה לרבם, כמש"נ למשרע״ה: ״לך רד כי שחת עמך”6, כי עקב ההשחתה של ישראל בחטא העגל נגרמה ירידה (רוחנית) למשה רבינו. ודבר זה מחייב מאמץ גדול ועצום כדי לתקנם.
ד) והוא העיקר; שעבודתם את ה׳ של הצדיקים תהיה אך ורק בכדי לעשות נחת רוח לקב״ה, ולא בשביל סיפוק רוחני לעצמם.
וכדאיתא בתניא7: "שגם עבודתם בבחינת ועשה טוב בקיום התורה ומצותיה הוא לצורך גבוה ומעלה מעלה עד רום המעלות, ולא כדי לדבקה בו ית׳ בלבד – לרוות צמאון נפשם הצמאה לה׳ וכו׳״. והיינו, שהמשכת קדושת אלקותו יתברך מלמעלה למטה להתלבש בתחתונים, היא רק בכדי לעשות לקב״ה נחת רוח, אפילו אם לעיתים יהיה הדבר כרוך בויתור על תענוג רוחני.
וכאשר מתגבר במסירות נפש על קשיים אלו, הרי גם הוא מגיע למעלת־ הבינוני ־ עובד אלקים. כי הבינוני יש בו מעלה וחיסרון, החיסרון שבו שאינו במעלת ומדריגת הצדיק אשר ביער הרע מקרבו – חלקו או כולו, ואילו הבינוני – הרע שבו בתקפו כתולדתו. אבל לעומת זה מעלת הבינוני גדולה ביותר, שאף שהרע שבקרבו בתקפו, הריהו נלחם במסירות נפש ברע, ועובד את ה' בניגוד לרצונותיו הבהמיים, במעשה דיבור ומחשבה כרצון ה',
וכידוע, שהמשמעות הפנימית של ,מסירות נפש היינו, מסירת וביטול הרצון – לרצון ה', כי "נפש" פרושו רצון כמבואר במ״א. וכאשר גם הצדיק עובד את ה׳ במסירות נפש כנ״ל, וכופה עצמו לעבודת ה' שלא לטובת עצמו, גם לא טובתו הרוחנית, הריהו במעלת הבינוני, בלי החסרונות של הבינוני.
מקורות לעיון:
תניא י"ב. כ"ז. קונ.יו"ד שבט תשנ״ב וש״נ
1 תניא כ"ז. ער. 2. תניא י"ב 3. תניא כ"ז. 4. תניא כז. וראה המשך באתי לגני ה׳שי״ת 5. משלי כ"ד. ט"ז 6. שמות ל"ב. ז'
7. פרק י' רס"ט. (פנימיות 43 – עם הרב ישבעם סגל מתוך הספר ״מושגים בחסידות״ )