הבעש״ט הק', מגלה ומנהיג דוקא בדורות אלו שמהוים הכנה לגאולה הקרובה, ענין זה של ״סעודת משיח" כהכנה לגאולה וטעימה ממנה!
בימים נשגבים אלו של ״חדש ניסן בו נגאלו אבותינו ובו עתידין להיגאל" (ר״ה י"א,א.), לאחר שכבר זכה דורנו לבשורת הגאולה מפי ה', ביד נביאו נאמן־ביתו, אשר "תיכף ומיד ממש הנה זה משיח בא" ו״הגיע זמן גאולתכם״, ומצויים ב״שורת שנים של נפלאות" כלשון קדשו. ברי הוא, שיש לנצל עת־רצון נפלאה זו ולהרעיש עולמות – "להביא לימות המשיח", מיד ממש עוד בניסן זה.
נקדיש איפוא, את השורות הבאות, למנהג קדוש שנועד לקרב את הגאולה, – מנהג הבעש״ט הק' ותלמידיו הקדושים – קיום "סעודת משיח" ביום שביעי של פסח, לאחר תפילת מנחה. ביום שביעי של פסח, ובמיוחד בסיום היום, מאיר בתוקף "גילוי הארת המשיח", ומכיון שהעולם הולך ומתקרב לביאת המשיח, לפיכך דוקא הבעש״ט הק', שמלך המשיח ענהו בהיכלו – על השאלה – "אימתי קאתי מר״? – "לכשיפוצו מעינותיך חוצה", מגלה ומנהיג דוקא בדורות אלו שמהוים הכנה לגאולה הקרובה, ענין של "סעודת משיח" כהכנה לגאולה, וטעימה ממנה.
מבואר בחסידות שביציאת־מצרים נתחדשה כללות הגאולה ונפתח אז הצינור גם לגאולה העתידה בב״א. ומכיון שבכל שנה ושנה חוזרת וניעורת אותה ההמשכה שהיתה בפעם הראשונה (החיד"א ב״לב דוד", פכ"ט), הרי שבחג־הפסח שבכל שנה מתעורר (לא רק הגילוי של יציאת־מצרים אלא גם) גילוי הארת המשיח. מכיון שידוע שכל המשכה – בסיומה היא מאירה בתוקף יותר (ראה סידור עם דא״ח ל"בעל התניא"), הרי שתוקף הגילוי של יציאת־ מצרים, וכן הגילוי של הגאולה העתידה שנכלל בו, הוא ביום האחרון של פסח, ובו גופא בסופו של יום.
סעודת משיח – תקנת הבעש״ט
תוכן עניני הגאולה והמשיח, מופיע גם בקריאת התורה ובהפטרה של שביעי של פסח, אלא שאז מבטא זאת היהודי רק בדיבור (הקריאה והאמירה) ובמחשבה (הכונה). נוסף על־כך – בעת "סעודת משיח", הוא מבטא ענין זה גם במעשה בפועל, בסעודת־מצוה. את הכונה הקדושה של גילוי הארת משיח – הופך היהודי ל״דם ובשר כבשרו" – על־ידי שאוכל סעודת מצוה בכונה זו, ובפרט שסעודה זו חדורה בדברי תורה וחסידות בעניני משיח וגאולה, תוך חיזוק האמונה בביאת המשיח, מתוך התלהבות דקדושה. וזה – מעין מה שלעתיד־לבוא – יקויים "וראו כל בשר", דהיינו שהקדושה תחדור ותתגלה בגוף הגשמי. כך כהכנה לזה, עושה היהודי בדוגמת זה, וסועד סעודה באכילה ושתיה גשמית, ובמיוחד שאוכל מצה – "מאכל האמונה" כמבואר בזוהר הקדוש, – בכך משתף הוא את גופו הגשמי – בקבלת "גילוי הארת משיח" על־ידי כוונתו הקדושה והפנימית בסעודה זו.
הגאון האלוקי הוד כ״ק אדמו״ר מוהרשי׳ב זי״ע מייסד ישיבות "תומכי־תמימים", אשר ה״חפץ חיים", הגאון ר׳ חיים מבריסק, והגרח״ע גרודזנסקי זצוק״ל – חרדו לשמו, סעד בשנת ה׳תרס״ו סעודת אחרון־של־פסח ביחד עם מאות תלמידי הישיבה וציוה לתת לכל תלמיד לשתות "ארבע כוסות", ואז אמר: "דאס איז (זוהי) סעודת משיח". מובן שההוראה היא לא רק לאותה שנה, אלא עבור כל השנים, ואת טעם הדבר מגלה הרבי נשיא דורנו:
מאי טעמא?
על־פי נגלה: אחד הטעמים בד׳ כוסות של פסח הוא, שהם כנגד ד׳ כוסות שבגאולה, שאז הקב״ה עתיד להשקות את אומות העולם ד' כוסות של פורענות, וכנגדן עתיד הקב״ה להשקות את ישראל ארבע־כוסות של נחמות (ירושלמי פסחים רפ״י, ב״ר פ״ח,ה.). ומכיון שביציאת־מצרים נפתח הצינור גם לגאולה העתידה שלכן שייכים ד׳ כוסות דלעתיד לחג־ הפסח, כל־שכן וקל־וחומר שענין ד׳ כוסות דלעתיד שייך לאחרון של פסח, בסופו של־יום, בסעודת משיח, שכן מטרתו לעורר את הגילוי של די הכוסות שלעתיד־לבוא. והרי "כל הגילויים דלעתיד־לבוא תלויים במעשינו ועבודתינו עכשיו״ (תניא פל״ז). וזאת פועלים ע"י שתיית ד' כוסות בסעודת משיח, שעי׳׳ז "ממשיכים” את גילוי ה״ד׳ כוסות דלעתיד".
ועל־פי הסוד: ענין זה של שתיית ארבעה כוסות בסעודת משיח, נתחדש כאמור על־ידי כ״ק אדמו״ר מוהרש״ב, בשנת תרס״ו. שנה זו (שהיה עליה "קץ" מגדולי ישראל), התאפיינה בגילויים עמוקים ונשגבים, אך מפורטים ומוסברים להפליא במאמרי החסידות רבי־ הכמות ואדירי־האיכות של אדמו׳׳ר הרש״ב, (שההילולא שלו בב' ניסן). בספרו הגדול "המשך תרס״ו") נתבארו כמה־וכמה פרטים בעניו הגילוי דלעתיד־לבוא, אף שכתב הרמב״ם (הל' מלכים פי"ב) שדברים סתומים הם. והנה, "יין", הרי לא־רק שיש בו טעם, אלא שגורם גם שמחה ותענוג ו"אין אומרים שירה אלא על היין". וכידוע ש״יין״ שייך ל"יסוד". מכיון שענינה של חסידות חב״ד הוא לא־רק לגלות ולפרסם את תורת הבעש״ט אלא להוסיף בה טעם ותענוג כטעימה מ״תורתו של משיח״ וכהכנה ו"כלי" לביאתו, אשר על־כן – הוספת מנהג שתיית ארבע־כוסות נתגלה על־ ידי הרבי הרש״ב – ״הרמב״ם של תורת החסידות", ומאז נתפרסם יותר ויותר על־ידי בנו יחידו כ׳׳ק אדמו״ר מוהריי״ץ, ונשיא דורנו , אשר הולדתו בחודש ניסן, ביום "אחד־עשר" בו, מלמדת אף היא שייכותו לגאולה. אשרי חלקו של כל יהודי שיקיים מנהג קדוש זה, וגדולה זכותו – "להביא לימות המשיח"! (פנימיות 41)