300 שנה להולדת הבעש"ט

נחלת הכלל
{חתימת הבעל שם טוב – ויקיפדיה}

 

כידוע ומפורסם ביארו רבותינו נשיאינו כי המאסר והגאולה של ״י׳׳ט כסלו״ היו בעצם בבואה של מה שהתרחש בעולמות העליונים, כיון שבבית דין של מעלה דנו – האם אכן הגיעה העת וראוי העם והעולם לגילוי פרסום תורת הבעש״ט כהכנה לגאולה, או שעדיין לא. כתוצאה מכך התרחש בעולם הזה הגשמי ״משפט״ ובו זכה אדמו״ר הזקן בעל התניא והשו״ע לניצחון מוחלט, ומני אז פרסם את תורת הבעש״ט – ביתר שאת וביתר עוז, באריכות הביאור. כך פסקו בבית דין של מעלה – שהשעה כשרה לכך ויש להמשיך בפרסום ״לימוד החסידות ודרכי החסידות", ועוד יותר מאשר לפני כן.

רבנו הזקן אמר: "מסרתי את הנפש בפועל, שלא להיות נפרד אף מתנועה של הבעש״ט, אפילו לשעה קלה, ואפילו רק למראית עין״. רגיל היה הבעש״ט לומר בשעת תפילתו ״אף, אף, אף" וכך נהג גם רבנו הזקן. במסגרת עלילות הכזב שהעלילו על אדמו״ר הזקן, העליל המלשין – שזו תפילה שהשי״ת יוריד אף וחרון על ממשלת רוסיה… כשנשאל על כך רבנו הזקן – יכול היה לדחותם בכמה תשובות, אלא שלא רצה להיות נפרד אפילו מ״תנועה״ אחת של הבעש״ט, גם לא לשעה קלה ואף לא למראית עין. הוא בחר בדרך הקשה, לפרש את הכוונות הקדושות שבכך בפני השרים הגויים, דבר שהסב לו צער רב, ובלבד שלא ״להיפרד מהבעש״ט״. בהזדמנות מסוימת אף טען בפני הרה״ק ר׳ ברוך ממזיבוז' – נכדו של הבעש״ט, כי בעת שאסרוהו ושאלוהו האם הוא ממשיך דרכו של הבעש״ט, יכול היה לענות, כי נכדו של הבעש׳׳ט חי, והוא ממשיך דרכו, ולא אני, ובכך היה נפטר מקושיותיהם, אך הוא לא רצה להיפרד מדבקותו בבעש״ט, וקיבל על עצמו במסירות נפש ובאהבה את ייסורי המאסר.

רבנו הזקן כינה את הבעש״ט בשם ״סבא״ וקרא את עצמו ״נכד״ הבעש"ט במובן הרוחני. ידוע מה שאמר על הרה״צ ר׳ ברוך ממזיבוז׳: הוא נכד של הבעש״ט בגשמיות, ואני נכד של הבעש״ט ברוחניות. על־פי פשוטם של דברים, טעם הדבר הוא משום שאדמו״ר הזקן הוא תלמיד בלמודו של הבעש׳׳ט (הרב ה"מגיד ממעזריטש") – ולכן הוא ״נכדו הרוחני״.

במבט ראשון אף נראה כי עדיפות ישנה ל׳׳נכד גשמי״, שהוא נכד ממש, שלא כ״נכד רוחני״, שהוא ׳׳נכד״ – ״רק״ ברוחניות…

אולם הרבי מבאר זאת באופן מעמיק: נכון ש״כל המלמד בן חבירו תורה כאילו ילדו״ ולפי זה הרי ש״תלמיד תלמידו״ הריהו ״נכדו״. ברם, כשאמר אדמו״ר הזקן, שהוא נכד, לא אמר שהוא ״כאילו״ נכד. אדרבה כוונתו בהגדרה ״נכד רוחני״ – היתה למעליותא. פירוש הדבר: אדמו״ר הזקן קיבל את פנימיותו של הבעש״ט. כלומר, לא רק את ״השפעת־השכל״ בלבד שאינה אלא הארה מהבעש״ט, אלא גם את ה״פנימיות״, את עצמותו של הבעשי׳ט, אשר אינה נמסרת בהשפעה עצמותית של הולדה גשמית.

הסברת הענין: ״צדיקים דומים לבוראם״. כשם שהקב״ה אומר: ״אנא נפשי כתבית יהבית״(שבת קה, א וכגרסת הע״י), שמסר את ״עצמותו״ בתורה – כך הצדיקים מוסרים את ״עצמותם״ בתורה, בתורת החסידות הכניס הבעש״ט את ״עצמותו״, גם זו שאינה נמסרת אף לבן. ומאחר שאדמו״ר הזקן קלט את פנימיות- תורת הבעש״ט – קיבל בכך את פנימיות ועצמיות הבעל שם טוב, ומשום כך הוא נכדו ״האמיתי״, יותר מאשר נכד גשמי!

ההתייחדות הפנימית והעצמותית של אדמו״ר הזקן והבעש״ט התבטאה גם בכך שלידתם בגוף הגשמי, חלה באותו תאריך בשנה – יום הבהיר חי׳י אלול, והלא דבר הוא!

היחס בין סבא לנכד הוא הדדי: הנכד מקבל מהסבא, וגם משלים אותו. כמאמר רז״ל על הפסוק ״לא ימוש וגו' זרעך וגו׳ – תורה מחזרת על אכסניא שלה (ב״מ פ"ה, א). ונאמר: "עטרת זקנים בני בנים".

מאחר ואדמו״ר הזקן התיחס כ״נכד לבעש״ט״ – מובן שהיו אצלו שני הענינים:

א. הוא קלט את ״עצמות״ הבעש״ט.

ב. הוא משלים את הבעש״ט. כלומר: תורת הבעש״ט באה לידי השלמה בתורת חסידות חב״ד.

ל״השלמה״ זו שני מובנים:

א. חסידות חב״ד הועילה שאף אנשים פשוטים שאין להם לכאורה, יכולת גבוהה בהבנה והשגה, מסוגלים יהיו להתעלות ע״י תורת חסידות חב״ד, עוד יותר מאשר ע״י תורת החסידות הכללית.

ב. נוסף על כך שאדמו״ר הזקן ונשיאי חב״ד אחריו הביאו לידי גילוי וביטוי ו״הלבישו״ את תורת הבעש״ט ב״שכל דקדושה״, במדה שכל אחד יהא מסוגל להבנה אף בשכל אנושי – יצרו בכך שלימות בתורת הבעש״ט. שכן לשם הבאה לידי ביטוי בשכל את תורת הבעש״ט שהיא נעלית מן השכל, יש צורך בכח מעמיק עוד יותר, אשר על־ידו ״נמשך״ אור נעלה יותר, המביא שלימות. (וראה ביתר הרחבה והעמקה בנושא זה, בשיחת ח״י אלול ה'תשי״ז).

תורת הבעש״ט היא בבחינת ״תורה שבכתב״ של חסידות. בא רבנו הזקן וגילה את ה״תורה שבעל־פה״ של חסידות. הוא פתח לפנינו את מעינות ההשכלה וההשגה בידיעת אלוקות ועבודת הי, בהסברה ברורה, בהירה ומשכנעת, כבמוחש ממש.

ידוע הפתגם: ״הבעש״ט הראה איך צריכים לעבוד את השי״ת, ורבנו הזקן הראה איך אפשר לעבוד את השי״ת…״

הנה כי כן, יסודות תורת הבעש״ט, נתבאר בעומק ובהרחבה נפלאה בתורת חסידות חב״ד,

(פנימיות 49 -עם הרב יוסף אברהם פיזם )

מאמר שני בסדרה

קרדיט
{מזיבוז – מאת Håkan Henriksson (Narking) – נוצר על ידי מעלה היצירה, CC BY 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=5205334}

כמבוא לשנים־עשר פרקי ״שער היחוד והאמונה״ שבספר ה"תניא" כותב אדמו״ר הזקן, שמטרתו לבאר בזה "להבין מעט מזעיר מה שכתוב בזוהר ד״שמע ישראל״ וכו' הוא "יחודא עילאה״, ו״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״ הוא יחודא תתאה״.

"יחודא עילאה" – הוא האופן העליון ביותר בהבנת אחדות הי, וכמפתח להבנת אחדות ה' וכבסיס לכל הביאורים העמוקים, הבאים בשלבים, בפרקי "שער היחוד והאמונה", בוחר אדמו״ר הזקן אמרה יסודית של הבעש״ט, אשר ממנה יתד וממנה פינה, להבנת ענין עמוק זה. וזו האמרה:

"הנה כתיב: "לעולם ה' דברך ניצב בשמים" ופירש הבעל־שם־טוב ז״ל: כי דברך שאמרת "יהי רקיע בתוך המים" וגו' תיבות ואותיות אלו הן נצבות ועומדות לעולם בתוך רקיע השמים, ומלובשות בתוך כל הרקיעים לעולם להחיותם, כדכתיב ודבר אלוקינו יקום לעולם ודבריו חיים וקיים לעד כו׳״.

מרחיב ומבאר אדמו״ר הזקן את דברי הבעש״ט (בפרק א', שם):

מדוע, אכן, חייב להיות המצב שה״עשרה מאמרות״ – יהיו בתוך הבריאה ויהוו אותה כולה, התהוות מתמדת? – ״כי אילו היו האותיות מסתלקות כרגע חס־ושלום וחוזרות למקורן, היו כל השמים אין ואפס ממש, והיו כלא היו כלל, וכמו קודם מאמר יהי רקיע כו' ממש!

וכן בכל הברואים שבכל העולמות עליונים ותחתונים, ואפילו ארץ הלזו הגשמית ובחינת ״דומם״ ממש, – אילו היו מסתלקות ממנה כרגע חס־ושלום האותיות מ״עשרה מאמרות״ שבהן נבראת הארץ בששת ימי בראשית ממש. וזהו שאומר האריז״ל: שגם בדומם ממש כמו אבנים ועפר ומים, יש בחינת נפש וחיות רוחנית.

איזו חיות רוחנית ישנה ב״דומם״? הרי ב״עיני בשר״ איננו רואים בו שום חיות? מסביר זאת אדמו״ר הזקן: ״דהיינו בחינת התלבשות אותיות הדיבור מ״עשרה מאמרות" המחיות ומהוות את ה׳׳דומם״ להיות יש, מאין ואפס שלפני ששת ימי בראשית!

בפרק ב׳ שב״שער היחוד והאמונה״ מוסיף אדמו״ר הזקן, לבאר את תורת הבעש״ט, שהחדיר והפיץ – את הבנת אחדות ה' באופן זה – שכח ה' מחיה ומהוה ומצוי בתוך כל פרט בבריאה לעולם ועד. אדמו״ר הזקן מדגיש את ההבדל בין ״יש מיש״ לבין ״יש מאין״. ״יש מיש״ – הריהו כדוגמת הצורף שלוקח חומר־גלם בידיו, ומשנה צורתו. במקרה זה, לא העניק הצורף לחומר את קיומו. החומר היה קיים לפני כן, – ״יש״. הוא רק העניק לו צורה חדשה. על־כן, גם אם יעזוב הצורף את הכלי, ישאר הכלי קיים.

לא־כן בנוגע לבריאה. שכן הבריאה היא ״יש מאין״, לפני הבריאה היה הכל אין ואפס. והקב״ה באמצעות עשרת המאמרות – העניק לכל נברא את קיומו. נמצא ״שצריך להיות כח הפועל בנפעל תמיד להחיותו ולקיימו״, כיון ש״בהסתלקות כוח הבורא מן הנברא ח״ו ישוב הנברא לאין ואפס ממש״!

והנה, בפרק גי שב״שער היחוד והאמונה״ – מבאר רבנו הזקן את המסקנה המעשית המתבקשת מכך: כיון שהכח האלוקי שיצר את הנברא, ״עומד״ תמיד בנברא לבראו מחדש – ובאם לאו, היה הנברא חוזר ל״אין ואפס״, כמו לפני שנברא, – פירוש הדבר הוא, שהנברא אינו מציאות כלל והוא בטל לגמרי למקורו, שהוא דבר ה', היוצר אותו תמיד מאין ליש. העובדה שהנברא נראה לעינינו כ״יש״ וממשות, הרי־זה רק מפני שב״עיני הבשר" שלנו אין אנו רואים ואין אנו משיגים את מקורו, את דבר ה', אך האמת היא שאילו ניתנה לעין רשות לראות, היתה רואה את ה"כח המהוה" ולא את ״גשמיות הנברא וחומרו וממשו״.

יש לדמות זאת, כמשל, אומר אדמו״ר הזקן, לזיו השמש. זיו השמש נראה לעינינו כמציאות, אך "ברור כשמש"… שללא השמש, אין הזיו קיים כלל. עצם קיומו של הזיו זו תוצאה של השמש, והזיו תלוי בה, בשמש, באופן מוחלט. כך כח ה׳ שבעשרה מאמרות המצוי בתוך הבריאה, והבריאה עצמה, שהיא תוצאה של כח זה, – אין להם מציאות לעצמם, ומציאותם, באופן מתמיד – היא – השם יתברך – מקור הבריאה. זו בעצם, אחדות ה׳ באופן העליון ביותר שלה – "יחודא עילאה".

זהו פשר הביטוי החסידי שהנחיל הבעש״ט לעולם: "אלוקות הוא הכל, והכל הוא אלוקות".

על רקע זה מאירה שבעתיים העובדה, שסיפר וכתב כ״ק אדמו״ר מוהריי״צ, ש״כאשר אליהו הנביא בירך את הרה״צ ר׳ אליעזר אבי הבעש״ט, שיולד לו בן זה, הורה לו, שכשיהיה הבעש״ט בגיל שנתיים וחצי, ימסור לו את הדברים הבאים״: "הוי'ה אלוקים אלוקי השמים והארץ, ממנו תירא, ומשום בריאה בעולם לא תירא מבלעדו יתברך"!

ומעתה יומתק ביותר, מה שכתב בספר "בעש"ט על התורה" ח״א עמי ער – ש״הרב ישראל בן אליעזר" – עולה בגימטריא "שמע ישראל הוי׳ה אלוקינו הוי׳ה אחד״. שכן זו מדריגת "יחודא עילאה" שהבעש״ט היה שרוי בה תמיד, ולא היה העולם מסתיר לו, כי "רואה היה מסוף העולם ועד סופו, בעין ראיה״ כדברי ה״צמח צדק״, בשם סבו אדמו״ר הזקן בעל התניא.(פנימיות 50 – עם הרב יוסף פיזם -ספר החקירה להצ״צ, מצות עדות ספ״ח )