מאמר ראשון בסדרה:

כידוע ומפורסם ביארו רבותינו נשיאינו כי המאסר והגאולה של ״י׳׳ט כסלו״ היו בעצם בבואה של מה שהתרחש בעולמות העליונים, כיון שבבית דין של מעלה דנו – האם אכן הגיעה העת וראוי העם והעולם לגילוי פרסום תורת הבעש״ט כהכנה לגאולה, או שעדיין לא. כתוצאה מכך התרחש בעולם הזה הגשמי ״משפט״ ובו זכה אדמו״ר הזקן בעל התניא והשו״ע לניצחון מוחלט, ומני אז פרסם את תורת הבעש״ט – ביתר שאת וביתר עוז, באריכות הביאור. כך פסקו בבית דין של מעלה – שהשעה כשרה לכך ויש להמשיך בפרסום ״לימוד החסידות ודרכי החסידות", ועוד יותר מאשר לפני כן.

רבנו הזקן אמר: "מסרתי את הנפש בפועל, שלא להיות נפרד אף מתנועה של הבעש״ט, אפילו לשעה קלה, ואפילו רק למראית עין״. רגיל היה הבעש״ט לומר בשעת תפילתו ״אף, אף, אף" וכך נהג גם רבנו הזקן. במסגרת עלילות הכזב שהעלילו על אדמו״ר הזקן, העליל המלשין – שזו תפילה שהשי״ת יוריד אף וחרון על ממשלת רוסיה… כשנשאל על כך רבנו הזקן – יכול היה לדחותם בכמה תשובות, אלא שלא רצה להיות נפרד אפילו מ״תנועה״ אחת של הבעש״ט, גם לא לשעה קלה ואף לא למראית עין. הוא בחר בדרך הקשה, לפרש את הכוונות הקדושות שבכך בפני השרים הגויים, דבר שהסב לו צער רב, ובלבד שלא ״להיפרד מהבעש״ט״.

בהזדמנות מסוימת אף טען בפני הרה״ק ר׳ ברוך ממזיבוז' – נכדו של הבעש״ט, כי בעת שאסרוהו ושאלוהו האם הוא ממשיך דרכו של הבעש״ט, יכול היה לענות, כי נכדו של הבעש׳׳ט חי, והוא ממשיך דרכו, ולא אני, ובכך היה נפטר מקושיותיהם, אך הוא לא רצה להיפרד מדבקותו בבעש״ט, וקיבל על עצמו במסירות נפש ובאהבה את ייסורי המאסר.

רבנו הזקן כינה את הבעש״ט בשם ״סבא״ וקרא את עצמו ״נכד״ הבעש"ט במובן הרוחני. ידוע מה שאמר על הרה״צ ר׳ ברוך ממזיבוז׳: הוא נכד של הבעש״ט בגשמיות, ואני נכד של הבעש״ט ברוחניות. על־פי פשוטם של דברים, טעם הדבר הוא משום שאדמו״ר הזקן הוא תלמיד בלמודו של הבעש׳׳ט (הרב ה"מגיד ממעזריטש") – ולכן הוא ״נכדו הרוחני״.

במבט ראשון אף נראה כי עדיפות ישנה ל׳׳נכד גשמי״, שהוא נכד ממש, שלא כ״נכד רוחני״, שהוא ׳׳נכד״ – ״רק״ ברוחניות…

אולם הרבי מבאר זאת באופן מעמיק: נכון ש״כל המלמד בן חבירו תורה כאילו ילדו״ ולפי זה הרי ש״תלמיד תלמידו״ הריהו ״נכדו״. ברם, כשאמר אדמו״ר הזקן, שהוא נכד, לא אמר שהוא ״כאילו״ נכד. אדרבה כוונתו בהגדרה ״נכד רוחני״ – היתה למעליותא. פירוש הדבר: אדמו״ר הזקן קיבל את פנימיותו של הבעש״ט. כלומר, לא רק את ״השפעת־השכל״ בלבד שאינה אלא הארה מהבעש״ט, אלא גם את ה״פנימיות״, את עצמותו של הבעש"ט, אשר אינה נמסרת בהשפעה עצמותית של הולדה גשמית.

הסברת הענין: ״צדיקים דומים לבוראם״. כשם שהקב״ה אומר: ״אנא נפשי כתבית יהבית״ (שבת ק"ה א' וכגרסת הע״י), שמסר את ״עצמותו״ בתורה – כך הצדיקים מוסרים את ״עצמותם״ בתורה, בתורת החסידות הכניס הבעש״ט את ״עצמותו״, גם זו שאינה נמסרת אף לבן. ומאחר שאדמו״ר הזקן קלט את פנימיות-תורת הבעש״ט – קיבל בכך את פנימיות ועצמיות הבעל שם טוב, ומשום כך הוא נכדו ״האמיתי״, יותר מאשר נכד גשמי!

ההתייחדות הפנימית והעצמותית של אדמו״ר הזקן והבעש״ט התבטאה גם בכך שלידתם בגוף הגשמי, חלה באותו תאריך בשנה – יום הבהיר ח"י אלול, והלא דבר הוא!

היחס בין סבא לנכד הוא הדדי: הנכד מקבל מהסבא, וגם משלים אותו. כמאמר רז״ל על הפסוק ״לא ימוש וגו' זרעך וגו׳ – תורה מחזרת על אכסניא שלה (ב״מ פ"ה א'). ונאמר: "עטרת זקנים בני בנים".

מאחר ואדמו״ר הזקן התיחס כ״נכד לבעש״ט״ – מובן שהיו אצלו שני הענינים:

א. הוא קלט את ״עצמות״ הבעש״ט.

ב. הוא משלים את הבעש״ט. כלומר: תורת הבעש״ט באה לידי השלמה בתורת חסידות חב״ד.

ל״השלמה״ זו שני מובנים:

א. חסידות חב״ד הועילה שאף אנשים פשוטים שאין להם לכאורה, יכולת גבוהה בהבנה והשגה, מסוגלים יהיו להתעלות ע״י תורת חסידות חב״ד, עוד יותר מאשר ע״י תורת החסידות הכללית.

ב. נוסף על כך שאדמו״ר הזקן ונשיאי חב״ד אחריו הביאו לידי גילוי וביטוי ו״הלבישו״ את תורת הבעש״ט ב״שכל דקדושה״, במדה שכל אחד יהא מסוגל להבנה אף בשכל אנושי – יצרו בכך שלימות בתורת הבעש״ט. שכן לשם הבאה לידי ביטוי בשכל את תורת הבעש״ט שהיא נעלית מן השכל, יש צורך בכח מעמיק עוד יותר, אשר על־ידו ״נמשך״ אור נעלה יותר, המביא שלימות. (וראה ביתר הרחבה והעמקה בנושא זה, בשיחת ח״י אלול ה'תשי״ז).

תורת הבעש״ט היא בבחינת ״תורה שבכתב״ של חסידות. בא רבנו הזקן וגילה את ה״תורה שבעל־פה״ של חסידות. הוא פתח לפנינו את מעינות ההשכלה וההשגה בידיעת אלוקות ועבודת הי, בהסברה ברורה, בהירה ומשכנעת, כבמוחש ממש.

ידוע הפתגם: ״הבעש״ט הראה איך צריכים לעבוד את השי״ת, ורבנו הזקן הראה איך אפשר לעבוד את השי״ת…״ הנה כי כן, יסודות תורת הבעש״ט, נתבאר בעומק ובהרחבה נפלאה בתורת חסידות חב״ד.

 

(פנימיות 49 כסלו ה'תשנ"ח – עם הרב יוסף אברהם פיזם)

{מזיבוז – מאת Håkan Henriksson (Narking) – נוצר על ידי מעלה היצירה, CC BY 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=5205334}

מאמר שני בסדרה:

כמבוא לשנים־עשר פרקי ״שער היחוד והאמונה״ שבספר ה"תניא" כותב אדמו״ר הזקן, שמטרתו לבאר בזה "להבין מעט מזעיר מה שכתוב בזוהר ד״שמע ישראל״ וכו' הוא "יחודא עילאה״, ו״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״ הוא יחודא תתאה״.

"יחודא עילאה" – הוא האופן העליון ביותר בהבנת אחדות ה', וכמפתח להבנת אחדות ה' וכבסיס לכל הביאורים העמוקים, הבאים בשלבים, בפרקי "שער היחוד והאמונה", בוחר אדמו״ר הזקן אמרה יסודית של הבעש״ט, אשר ממנה יתד וממנה פינה, להבנת ענין עמוק זה. וזו האמרה:

"הנה כתיב: "לעולם ה' דברך ניצב בשמים" ופירש הבעל־שם־טוב ז״ל: כי דברך שאמרת "יהי רקיע בתוך המים" וגו' תיבות ואותיות אלו הן נצבות ועומדות לעולם בתוך רקיע השמים, ומלובשות בתוך כל הרקיעים לעולם להחיותם, כדכתיב ודבר אלוקינו יקום לעולם ודבריו חיים וקיים לעד כו׳״.

מרחיב ומבאר אדמו״ר הזקן את דברי הבעש״ט (בפרק א', שם): מדוע, אכן, חייב להיות המצב שה״עשרה מאמרות״ – יהיו בתוך הבריאה ויהוו אותה כולה, התהוות מתמדת? – ״כי אילו היו האותיות מסתלקות כרגע חס־ושלום וחוזרות למקורן, היו כל השמים אין ואפס ממש, והיו כלא היו כלל, וכמו קודם מאמר יהי רקיע כו' ממש!

וכן בכל הברואים שבכל העולמות עליונים ותחתונים, ואפילו ארץ הלזו הגשמית ובחינת ״דומם״ ממש, – אילו היו מסתלקות ממנה כרגע חס־ושלום האותיות מ״עשרה מאמרות״ שבהן נבראת הארץ בששת ימי בראשית ממש. וזהו שאומר האריז״ל: שגם בדומם ממש כמו אבנים ועפר ומים, יש בחינת נפש וחיות רוחנית.

איזו חיות רוחנית ישנה ב״דומם״? הרי ב״עיני בשר״ איננו רואים בו שום חיות? מסביר זאת אדמו״ר הזקן: ״דהיינו בחינת התלבשות אותיות הדיבור מ״עשרה מאמרות" המחיות ומהוות את ה׳׳דומם״ להיות יש, מאין ואפס שלפני ששת ימי בראשית!

בפרק ב׳ שב״שער היחוד והאמונה״ מוסיף אדמו״ר הזקן, לבאר את תורת הבעש״ט, שהחדיר והפיץ – את הבנת אחדות ה' באופן זה – שכח ה' מחיה ומהוה ומצוי בתוך כל פרט בבריאה לעולם ועד. אדמו״ר הזקן מדגיש את ההבדל בין ״יש מיש״ לבין ״יש מאין״. ״יש מיש״ – הריהו כדוגמת הצורף שלוקח חומר־גלם בידיו, ומשנה צורתו. במקרה זה, לא העניק הצורף לחומר את קיומו. החומר היה קיים לפני כן, – ״יש״. הוא רק העניק לו צורה חדשה. על־כן, גם אם יעזוב הצורף את הכלי, ישאר הכלי קיים.

לא־כן בנוגע לבריאה. שכן הבריאה היא ״יש מאין״, לפני הבריאה היה הכל אין ואפס. והקב״ה באמצעות עשרת המאמרות – העניק לכל נברא את קיומו. נמצא ״שצריך להיות כח הפועל בנפעל תמיד להחיותו ולקיימו״, כיון ש״בהסתלקות כוח הבורא מן הנברא ח״ו ישוב הנברא לאין ואפס ממש״!

והנה, בפרק גי שב״שער היחוד והאמונה״ – מבאר רבנו הזקן את המסקנה המעשית המתבקשת מכך: כיון שהכח האלוקי שיצר את הנברא, ״עומד״ תמיד בנברא לבראו מחדש – ובאם לאו, היה הנברא חוזר ל״אין ואפס״, כמו לפני שנברא, – פירוש הדבר הוא, שהנברא אינו מציאות כלל והוא בטל לגמרי למקורו, שהוא דבר ה', היוצר אותו תמיד מאין ליש. העובדה שהנברא נראה לעינינו כ״יש״ וממשות, הרי־זה רק מפני שב"עיני הבשר" שלנו אין אנו רואים ואין אנו משיגים את מקורו, את דבר ה', אך האמת היא שאילו ניתנה לעין רשות לראות, היתה רואה את ה"כח המהוה" ולא את ״גשמיות הנברא וחומרו וממשו״.

יש לדמות זאת, כמשל, אומר אדמו״ר הזקן, לזיו השמש. זיו השמש נראה לעינינו כמציאות, אך "ברור כשמש"… שללא השמש, אין הזיו קיים כלל. עצם קיומו של הזיו זו תוצאה של השמש, והזיו תלוי בה, בשמש, באופן מוחלט. כך כח ה׳ שבעשרה מאמרות המצוי בתוך הבריאה, והבריאה עצמה, שהיא תוצאה של כח זה, – אין להם מציאות לעצמם, ומציאותם, באופן מתמיד – היא – השם יתברך – מקור הבריאה. זו בעצם, אחדות ה׳ באופן העליון ביותר שלה – "יחודא עילאה".

זהו פשר הביטוי החסידי שהנחיל הבעש״ט לעולם: "אלוקות הוא הכל, והכל הוא אלוקות". על רקע זה מאירה שבעתיים העובדה, שסיפר וכתב כ״ק אדמו״ר מוהריי״צ, ש״כאשר אליהו הנביא בירך את הרה״צ ר׳ אליעזר אבי הבעש״ט, שיולד לו בן זה, הורה לו, שכשיהיה הבעש״ט בגיל שנתיים וחצי, ימסור לו את הדברים הבאים״: "הוי'ה אלוקים אלוקי השמים והארץ, ממנו תירא, ומשום בריאה בעולם לא תירא מבלעדו יתברך"!

ומעתה יומתק ביותר, מה שכתב בספר "בעש"ט על התורה" ח״א עמ' ער – ש״הרב ישראל בן אליעזר" – עולה בגימטריא "שמע ישראל הוי׳ה אלוקינו הוי׳ה אחד״. שכן זו מדריגת "יחודא עילאה" שהבעש״ט היה שרוי בה תמיד, ולא היה העולם מסתיר לו, כי "רואה היה מסוף העולם ועד סופו, בעין ראיה״ כדברי ה״צמח צדק״, בשם סבו אדמו״ר הזקן בעל התניא.

(פנימיות 50, טבת ה'תשנ"ח – עם הרב יוסף פיזם -ספר החקירה להצ״צ, מצות עדות ספ״ח )

מאמר שני בסדרה:

 

 

מאמר תשיעי בסדרה:

"אלול – שבתי"

בשנה כזו, שר"ח אלול, חודש ההכנה לשנה החדשה פותח ב"שבת", מורה הדבר על נתינת כח מיוחדת מהקב"ה, שבתוך ה"עולם" וה"גלות", נצליח להתרומם מ"על העולם"!

ח"י אלול ה׳תשנ"ח, יום מלאות 300 שנה להולדת הבעל־שם־טוב מחולל החסידות, היא ציון דרך, בדרך אל הגאולה. סיום תקופה והתחלתה של תקופה חדשה. הבעש״ט שנשמתו ירדה לעולם כדי להכינו לגאולה, פועל בכל העולמות זה 300 שנה להבאת העולם לתיקונו.

שנה זו, צויינה על־ידי עם ישראל, ובמיוחד על־ידי חסידי חב״ד, לאורך כל השנה, כשנה של לימוד והעמקה בתורת החסידות ודרכיה לאורו של הבעש״ט, המאיר תמיד, והדבר בא לידי ביטוי באירועים תורניים־חסידיים בכל קצווי תבל.

הולדת שני המאורות הגדולים

"ח"י אלול^" הוא יום הולדת שני המאורות הגדולים, שכן נכדו הרוחני של הבעש״ט, רבנו הזקן בעל התניא והשו"ע, נולד אף הוא ביום זה, בשנת קה״ת. אדמו״ר הזקן, מייסד חסידות חב״ד, הביא את גילוי תורת החסידות לשלב חדש. הסברה ארוכה ויסודית, בחכמה בינה ודעת, תוך התבוננות בגדולת ה׳ ועיסוק בידיעת ה^, במוח ובלב.

בחב״ד שגור הביטוי – "לפני פטרבורג ו״אחרי פטרבורג״. הכוונה היא למאסרו של אדמו״ר הזקן בפטרבורג, אשר מיד לאחר שנגאל ממאסרו, החל בהסברת והפצת החסידות בהרחבה מרובה, באין ערוך לתקופה הקודמת. זה היה שלב חדש בהפצת המעיינות ושלב חדש בהכנת העולם לגאולה.

אמרו חז״ל: ׳׳אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד״, ומבאר זאת אדמו״ר הזקן בתניא, שטעם הדבר הוא, ש״שונה פרקו מאה, זוהי הרגילות שהיתה בימיהם, ומאה ואחד״, זהו שבירת הרגילות, היציאה מהגבול, כלומר – שלב חדש לגמרי.

בשנת ה"מאה ואחד" להולדת הבעש״ט, שנת תקנ״ט, התרחש המאסר ונס הגאולה, שהביא בעקבותיו, שלב חדש לגמרי בהפצת לימוד החסידות. חודש אלול מהוה הכנה לשנה החדשה, יום ״חי״ בו, מרמז על החרות המיוחדת שהעניקה החסידות באמצעות מאוריה, לעבודה רוחנית זו של אלול. באלול – תשנ״ח – המכין אותנו לשנת ה׳תשנ"ט, אנו מבחינים בשלב חדש, בנוגע לפעולת והשפעתם של הבעש״ט ואדמו"ר הזקן: שנת ה'תשנ״ט היא שנת המאתיים לגאולת אדמו״ר הזקן ממאסרו, שנת המאתיים לגילוי והפצת תורת הבעש״ט בדרך החכמה הבינה והדעת בהרחבה וביד רמה.

"מעל העולם" – "בתוך העולם"

עצם קביעות ראש חודש אלול בשנה זו, ביום השבת קודש, הוא ב״השגחה פרטית״, ובא הדבר להורות וללמד על חידוש חשוב של החסידות:

החסידות מדגישה שעל־אף שהאדם מצוי בעולם הזה הגשמי, נתן ונותן הקב״ה בנשמתו של כל יהודי – כוחות שמימיים שמעל למגבלות העולם, כך שבאם ״מתייצב״ הוא לעבודת ה' מתוך מודעות זו, יכול הוא לדלות מעצמו כוחות אין־סוף, ולהתעלות מעל מגבלות העולם. וכפי שמבאר זאת הרבי בשיחת ר״ח אלול ה׳תנש״א:

״ענין זה מרומז גם בחמשת הראשי תיבות שב״אלול״ – גי הקוין דתורה (״אנה לידו ושמתי לך״), עבודה – תפלה (״אני לדודי ודודי לי"), גמ״ח (״איש לרעהו ומתנות לאביונים״), תשובה (״את לבבך ואת לבב״) וגאולה (׳אשירה לה׳ ויאמרו לאמר" [שו״ע האריז״ל]).

שעבודת האדם בג' קוין שעליהם העולם (שנחלק לג' עולמות, בריאה יצירה עשיה) עומד״, היא באופן שלמעלה ממדידה והגבלה (של האדם והעולם) ע״י זה שחדורה בעבודת התשובה שענינה ״והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה״ (עולם האצילות, עולם הרביעי), ועד לענין הגאולה, עולם החמישי״ (״חמישית לפרעה״ – דאתפריעו ואתגליין מיניה כל נהוריך [זח״א רי,א.] שבאין ערוך לכל סדר ההשתלשלות של ארבעת העולמות אבי״ע, ודוגמתו בנפש האדם שעבודתו חדורה ונעשית מצד בחינת ה״יחידה שבנפש״ (הדרגה החמישית של הנשמה).

והנה: א. מעמדו ומצבו של כאו״א ביום השבת הוא באופן נעלה יותר, באין ערוך למעמדו ומצבו בימי החול. נמצא שבר״ח אלול שחל בשבת, מתחילה עבודת האדם כשהוא נמצא במעמד ומצב של שבת, וכך נמשכת עבודתו גם בימי החול של חודש אלול במעמד ומצב של שבת…

נ. ״שבת מיקדשא וקיימא" (ביצה יז,א). שבת נקבעה מהתחלת הבריאה, ואפילו קודם לכן. כדאיתא בפרדס שער ד׳ פ״ז, ובתורת העולה להרמ״א ח״ג פנ"ט – שיש ״שבת שלפני ששת ימי המעשה שבת שקדמה לעולם, לאמור: שבת היא למעלה מהעולם!

בשנה כזו, שראש חודש אלול, חודש ההכנה לשנה החדשה, פותח ב״שבת״, מורה הדבר על נתינת כח מיוחדת מהקב"ה, שבתוך ה"עולם" וה״גלות״ נצליח להתרומם "מעל העולם״ על־ידי כך שעבודתנו חדורה ונעשית ברוחה של הגאולה, ובלשון הרבי (שם): ״מתוך ציפיה וודאות גמורה שתיכף ומיד ממש רואים בעיני בשר ש״הנה זה (המלך המשיח) בא".

ובעמדנו ב״שורת שנים של נפלאות״ כפי שמכנה הרבי, נתקדם ל״היה תהא שנת נפלאות טובה", בנפלאות הגאולה שבפתח!

(פנימיות 57 אלול ה/תשנ"ח – מאת הרב יוסף פיזם)