״בין המיצרים״ ־ תרתי משמע

{חורבן בית ראשון על ידי הכשדים מתוך הכרוניקה של נירנברג. 1493.- ויקיפדיה}

״בין המיצרים״ ־ תרתי משמע, מיצר האבילות של שריפת בית אלוקינו ומיצר הכאב על סילוקן של צדיקים ששקולה כחורבן (ר״ה יח:) – מעוררים בלב המתבונן לבטים רגשיים: מחד – החורבן לא שינה דבר, שהרי ״מעולם לא זזה שכינה מכותל המערבי״ – ו״שכנתי בתוכו לא נאמר אלא בתוכם ־ בתוך כל אחד ואחד מישראל״ ־ הרי שהשראת השכינה קיימת ללא שינוי… ומאידך – אבלים אנו על חורבן מקדש העצים והאבנים, שלקיחתו מאיתנו כמוהו כ״משכון״ שנתמשכן… על עוונותיהן של ישראל״. ומתחננים ״שיבנה בית המקדש״ וכו׳…

וכמו״כ בסילוקן של צדיקים: מחד – אמרו חז״ל ״יעקב אבינו לא מת״, ומה שחנטו וספדו ״נדמה להם שהוא מת ־ אבל חי הוא״ (רש״י תענית ה:)… ומאידך – ״למה נסמכה פרשת מרים לפרה אדומה – מה פרה אדומה מכפרת אף מיתת צדיקים מכפרת״ ־ ואם ״לא מת״ ־ כפרה מנין?.. וכיצד אמרינן ״צדיקייא דאיתפטר אשתכח בכולהו עלמין יתיר מבחיוהי״ – אם גם לאחר דאתפטר עדיין בחיוהיי..

ובכלל הייתכן שתורת אמת ש״היא חכמתכם ובינתכם״ וגו׳ – תקבע קביעה כה סותרת ההגיון והחוש – אשר צדיק שנפטר לפני כמה אלפי שנים… לא מת? [דלכאורה הוא… נגד החוש שלנו (והתורה היא נצחית)… ראה תניא פרק י״ז]

וכדי לגשת לליבון הנושא חובה לעיין בהקדמת הרמב״ם לפרק חלק ־ אודות ג׳ כתות ביחסם לדרשות חז״ל ה״תמוהות״ : א. התופסים דברים כפשוטם, וככל שהפרדוקס גדול יותר ה״ה ״מתחזקים באמונה פשוטה״… ב. הפוטרים חזלי״ם אלו בגיחוך סלחני על תמימותם… (ולדעת הרמב״ם הכת הראשונה עניי-הדעת והשניה ארורה). ג. היודעים שחז״ל ״אינם מדברים היתולים… ויש בדבריהם נגלה ונסתר״ – ויש למקם כל מימרה במישור הראוי לה, ואז אין סתירות!

ישנן כמה דרגות ב״חיי הצדיק״ לאחר פטירתו מעלמא דין: א. כשהכוונה היא ל״חיי נשמתו״ (שהם עיקר חיותו גם בעלמא דין) וביעקב אבינו החידוש דאע״ג דלא מת בחו״ל ־ אין הפסק בחיי הנשמה (עיי׳ בחדא״ג מהרש״א תענית ה:) – אבל באמת כן הוא בכל הצדיקים, דאישתכח בכולהו עלמין – הכוונה, שהשפעתו הרוחנית ניכרת גם בעלמא דין בתלמידיו. ויתרה מזו, כפי שמציין אדה״ז – ניכרת השפעה זו גם בעניינים גשמיים וכלשונו באגה״ק סי׳ כז: ״ובמילי דעלמא בפירוש איתמר בזה״ק, דצדיקיא מגינין על עלמא ובמיתתהון יתיר מבחייהון״. ב. יש דרגא נעלית יותר ־ שנמצאת רק בצדיקים שנאמר בהם במפורש ״לא מת״ כמשה או יעקב, והכוונה שבגופם הגשמי שבקבר ־ עדיין נותרה חיות (ולא רק שאינו נפסד, אלא שישנה קס״ד שיכול אפילו להניע אבריו, כבתוס׳ תענית שם המציין לסוטה יג במעשה דחושים בן דן), אלא שחיות זו היא באופן ד״ישיני עפר״ – כגופו של הישן שיש בו חיות ־ אף דנשמתו עלתה בלילה… ועד לדרגא שיכול צדיק מסוים ומיוחד ־ להופיע לעיני בשר שלנו, מלובש בגופו ובלבושיו כמעשה דרבינו הקדוש שבא לפטור בני ביתו בקידוש (וכמעשה אדה״ז בכלאו שחווה מפגש עם הבעש״ט והמגיד שבאו אליו בהקיץ!).

ברם, גם בדרגא זו ־ אין חיים ביולוגיים כפשוטו, דהא ״נח נפשיה דרבי״, ונפטר מיסורי גופו (עיי״ש בגמ׳ כתובות קד, א) וגם הופעתו בערב שבת, נראתה רק לבני ביתו, ולא לכו״ע. וכשנתגלה הדבר, נפסקה תופעת ה״התגלות״ – כדי ״שלא להוציא לעז על הראשונים״ ־ ופרש״י (שם קג, א) ״שלא היה רשות לבוא לביתם כמו רבי״ ־ כלומר, שהופעתו של רבי בגופו ובלבושיו כמו חי – דורשת ״רשות מיוחדת״ מן שמיא, דלא כאותן שחיין אתנו שהם בעלי בחירה חופשית – ״הרשות נתונה״!

הרי שכל מאמרי חז״ל הללו עוסקים במישור מופשט ורוחני, ואילו בסגנון של ״דעת – תחתון״ – בו ״עולמות בפשיטות – ואלוקות בהתחדשות״ – גורמת ההסתלקות כאב רגשי וחסר באופן התקשורת־החושית שהיתה עד עתה. [שכמוה בקשר טלפוני ע״י חוט המקשר ישירות בין פי המדבר לאזנו] – וזאת אעפ״י שישנה גם תקשורת ״אלחוטית״ [כמוה כפלא-פון שאינו זקוק לחוט גשמי המקשר, אלא גלי התדר האלחוטיים שייכים לרשות הרבים וניתנים לקליטה בו זמנית ע״י האזנה של זרים…] וההשפעה המוחשית של הצדיק חזקה יותר עלינו וקליטה יותר בנו, כאשר גם חושינו הגשמיים מתקשרים אתו, כמובן, כמו שהקרבן הגשמי והאש מן השמים מקשרים – יותר מתפילה…

וההוראה ד״מה זרעו בחיים אף הוא בחיים״ לא באה להשוות את ״סוג החיים״ (דהא זרעו ״בחיוהי״ ־ יכול למות חלילה, ואילו במצב של ״יתיר מבחיוהי״ – לא שייך הסתלקות…), אלא יש לפרש זאת בעבודת ה׳ וחובתנו כלפי ״אבי אבי רכב ישראל ופרשיו״:

״חיים אמיתיים״ ־ פירושם ״נצחיות״, ומה שיש לו הפסק נקרא ״כזב״ ואינו ״מים חיים״. בזמן שהצדיק חי בעלמא דין מדרבן ומשלהב ומפעיל חסידיו ומביאם לשיאים נפלאים ־ עדיין אין ראי׳ה שהם בבחינת ״זרעו״ ־ יתכן שהם כאור התלוי בזריחת השמש, ודועך בבוא השמש… (וכל ההתלהבות והמרץ – אפשר שהיו מפני הציווי… ולא מפני הקיווי…), ברם, המבחן האמיתי הוא לאחר ההסתלקות – אם זרעו (חסידיו) בחיים ־ ״חיים״ ־ פירושו יכולת קיום עצמאית, דלא כעובר הקשור בטבורו לאמו, אשר בלעדיה ־ חייו אינם חיים… אם רואים שהצדיק ״בנה״ מציאות של חסיד, בר דעת, בעל רגש (עיין באריכות לקו״ש חלק כ׳ עמ' 175 אות ו׳. מה הם ״חיים עצמאיים״), העושה האמת ־ מפני שהוא אמת… זה מוכיח ששיטת החסידות ואדמו״ריה הם עניין נצחי, ומתברר ״האנכי הריתי את העם הזה (חסידים עובריים…) – אם אנכי ילידתיהו (חסידים חיים… בעלי יכולת רביה של עוד חסידים וחסידים…).

וכהמשל דהברדיצ׳ובר לשבת ״חזון״ ־ מאב שקנה לבנו חליפה ונקרעה, קנה לו שניה ונקרעה, בשלישית קנה לו – אבל אינו נתנה לו רק עד שיהא בטוח שתשובתו יציבה ולא יחזור לסורו וזהו הבית ־ השלישי. ומהו המבחן, האם השינוי שחסידות דורשת – נקנה בנו עולמית?… תבינו מעצמכם!

(פנימיות 11 – שאלות ותשובות  עם הרב יחזקאל סופר – מנ"א ה'תשנ"ד)