עיונים ב"אגרות התשובה"
ב״אגרת התשובה״ בה מבאר אדמו"ר הזקן את מהות התשובה, מסתייג מענין הצומות, וכותב שהצומות אינן חלק מהתשובה, אלא רק סגולה נפלאה במקום הקרבת קרבן, כדי שיהיה רצוי וחביב לפני ה׳ כמו קודם החטא,
ב"אגרת התשובה" בה מבאר אדמו״ר הזקן את מהות התשובה, מסתייג מענין הצומות, וכותב שהצומות אינן חלק מהתשובה, אלא רק סגולה נפלאה במקום הקרבת קרבן, כדי שיהיה רצוי וחביב לפני ה׳ כמו קודם החטא, ובדורותינו אלו שהצומות מחלישים את הגוף, וגורמים לביטול תורה ועבודה, יש להימנע מכך.
והנה, כשרבנו הזקן כותב שכמה תנאים ואמוראים התענו (מטעם הנ״ל) ״תעניות הרבה מאד, גם על ״דבר קל״, הוא מביא שלש דוגמאות (בפ״ב דאגה״ת):
א. מראב״ע ש״הושחרו שיניו מפני הצומות, על שלא קיים דברי חבריו״, בכך שלא מחה כשפרתה של שכנתו יצאה בשבת ברצועה שבין קרניה (כמובא בירושלמי, שבת פ״ה ה״ד):
ב. מר׳ יהושע שאמר "משני מדבריכם בית שמאי", ובגלל כך ״הושחרו שיניו מפני הצומות״ (כמובא במסכת חגיגה כ״ב, ב).
ג. מרב הונא ש״פעם אחת נתהפכה לו רצועה של תפילין והתענה מ׳ צומות״ (כמובא במו״ק כ״ה, א).
הדברים טעונים הסבר:
א. מדוע בוחר אדמו״ר הזקן בשלש דוגמאות אלו דוקא? ישנם הרי כו״כ סיפורים ומדרשי חז״ל על תנאים ואמוראים שהתענו הרבה תעניות, וכפי שרבנו הזקן עצמו כותב (שם) ״וכהנה רבות״?
ב. לשם מה עליו להביא את שמות התנאים והאמוראים, הרי אין זה מוסיף ביאור בענין דידן. (משא״כ עצם הפירוט של הסיפור, הוא חשוב, שכן מפרטי הסיפור מוכח שאפילו על ״דבר קל״, התענו).
ביאורו של דבר:
בעבירות וממילא גם בתשובה שעל העבירות – ישנם שלשה סוגים: א. עבירות שבמחשבה, ב. עבירות שבדיבור, ג. עבירות שבמעשה. מצד זה שהמחשבה היא לבוש עדין, חומרה מיוחדת יש בפגיעה בה. והנה, בנוגע למדובר בפרק זה שבתניא, בענין התעניות הבאות במקום קרבן, כדי לפעול שיהיה "לרצון לפני ה׳ וחביב לפניו ית׳ במקום החטא״, (מצד זה שעל־ידי חטא נעשה סילוק הרצון), הרי מובן שזה נוגע לענין הדקות, וכיון שהמחשבה היא הלבוש ה״דק״ ביותר, של הנפש, לכן נוגע בה ביותר ענין התענית, ״כדי להפיק רצון מה׳״.
על־פי זה יובן, מדוע בחר אדמו״ר הזקן בשלש דוגמאות אלו, ובסדר זה דוקא: הדוגמא הראשונה – א. ״לא מיחה כו׳ שלא קיים דברי חבריו״ – מחשבה, (שהרי חלק על חבריו, וטרם הוכרעה הלכה ובאתריה – הלכתא כוותיה. אלא שאולי היה עליו לקיים דברי חבריו, עבור הדור העתיד – לאחר שתוכרע ההלכה (על־פי הרוב) ולא חשב לעשות כן). ב. הדוגמא השניה – ״שאמר בושני מדבריכם בית שמאי״ ־ דיבור. ג. הדוגמא השלישית – ״נתהפכה לו רצועה של תפילין״ – מעשה.
על־פי־זה נראה גם את עומק כוונתו של רבנו הזקן, בכך שמביא שמות התנאים והאמוראים הללו, ושמו של כל אחד – מתאים במדויק, לתוכן הענין שבגללו צם, הפלא ופלא!
דהנה ראב״ע היה כהן, כפי שהגמרא (ברכות כז, סע״ב) אומרת שהוא היה דור עשירי לעזרא, וכיון שבשלשה הסוגים שישנם בבני ישראל (כהנים, לויים וישראלים) כהן הוא המדרגה העליונה ביותר, לכן הדוגמא למחשבה, היא מכהן, ראב״ע, תכלית הדקות ו״קצה העליון״.
רבי יהושע היה לוי. שהרי סתם ר״י הוא ר׳ יהושע בן חנניא (רש״י נזיר נ״ו, ב. ד״ה ור׳ אליעזר, תוס׳ שם) ור״י בן חנניה היה ״מן המשוררים" (ערכין יא,ב) לכן הדוגמא ממנו היא על דיבור, מפני שלוי הוא ״ממוצע״ בין כהן לישראל, דוגמת הדיבור שהוא ממוצע בין מחשבה למעשה, וכמובא בזח״ג (לט,א) דכהנא שייך לסיטרא דמחשבה, ולוי לארמא קלא. רב הונא היה ישראל (רש״י ד״ה רב הונא, גיטין נט, ב) ורב הונא זה עליו מספרת הגמרא (מו״ק כה,א) שפעם אחת נתהפכה לו הרצועה, הוא אותו רב הונא ש״ר׳ אמי ורב אסי הוו כייפי ליה״, וכמובא בגיטין (שם) וגם לפי מ״ש בירושלמי, הובא בתוד״ה ור׳ חייא (מו״ק, שם), שמדובר אודות רב הונא שבימי ר׳ חייא, היה גם רב הונא זה – ישראל שהרי הוא היה ״ריש גלותא״ (ירושלמי, ה״א פרש״י עה״ת ויחי מט,י) מהזכרים (תוד״ה דהכא, סנהדרין שם. וכ״ה בב״ר פל״ג,ג לענין רב הונא, ריש גלותא) ולכן הדוגמא למעשה היא מישראל – סוג השלישי האחרון, לבוש הנפש – השלישי והאחרון – לבוש המעשה – ה״קצה התחתון״.
(פנימיות 57 אלול ה'תשנ"ח -מעובד ומתומצת משיחה שנדפסה ב״שיעורים בספר התניא״ ח״ג עמ' 1150 ואילך)