קידוש לבנה

סגולת קידוש לבנה

קיום העולם באופן ש״יום ולילה לא ישבותו״ (לאחרי המבול), תלוי במהלך החמה והלבנה, שמהלכים בקביעות ובתמידות כפי שקבע הקב״ה בתחילת בריאתם, כמ״ש ״יהי מאורות ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה… ולמועדים ולימים ושנים״. וכפי שאומרים בברכת קידוש לבנה: ״חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם (סנהדרין מב,א.).

ומבאר המהרש״א (בחדא״ג, שם): חוק הוא דבר קבוע לשמש ביום ולירח בלילה, וזמן נתן להם, דהיינו זמן סיבוב גלגל הלבנה, בכ״ט י״ב תשצ״ג, וסיבוב גלגל החמה בשס״ה יום ורביע״. חוק קבוע הוא גם הסדר הקבוע של חידוש הלבנה, שאינה במילואה כל ימי החודש, אלא רק באמצע החודש. אחר־כך הולכת היא ומתמעטת עד שנעלמת לגמרי, ואחר־כך חוזרת ומתחדשת – שעל זה מברכים את הברכה המיוחדת של ״קידוש החודש״ – קידוש הלבנה.

עוד מבאר המהרש״א בחדא״ג (שם) את דברי הגמרא (שם): ״כל המברך על החודש בזמנו כאילו מקבל פני שכינה״, וכמו שאומרים בברכת קידוש הלבנה ״אלמלי לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמים פעם אחת בחודש דים… הלכך נימרינהו מעומד״, ואלו דברי המהרש׳׳א:

״לפי שישראל בגלותן אינן זוכין לראות פני שכינה ורחוקה מקבלתה. אבל חידוש הלבנה הוא סימן לישראל שהם עתידים להתחדש כמותה לפאר ליוצרם בקיבול פני שכינה… ולזה כשאנו מברכין על החודש בזמנו, שהוא סימן שאנו עתידין להתחדש כמותה, הרי אנו כאילו מקבלין פני השכינה״.

וזהו גם מהטעמים שאומרים בקידוש לבנה ״דוד מלך ישראל חי וקיים״ (ר״ה, כ״ה,א.) ש״מלכותו נמשל ללבנה״ ־ שנאמר בו ״כסאו כשמש נגדי, כירח יכון עולם״ (רש״י, שם), ודוד המלך עתיד להתחדש כמותה. וכותב הרמ״א (או״ח סתכ״ו ס״ב): שמכיון שקידוש הלבנה מביא לכך שכנסת ישראל תחזור להתדבק בבעלה שהוא הקב״ה, דוגמת הלבנה המתחדשת עם החמה, שנאמר שמש ומגן ה׳, לכן עושים שמחות ורוקדין בקידוש החודש דוגמת שמחת נישואין.

■

ובעומק יותר, יש לבאר בסגנון תורת הקבלה והחסידות (עפ״י המבואר בשעה׳׳ת לאדמו״ר האמצעי, ח״ב כז, סע״ב ואילך, ועוד):

לבנה – קאי על ספירת המלכות, ש״לית לה מגרמה כלום״ (ב״אין לה מעצמה כלום״ [זוהר ח׳׳א לג,ב. ועוד]), והיא מקבלת את אורה מהחמה – שהחמה היא – בחינת ״זעיר־אנפין״ – ״שמש הוי״׳, שמבחינה זו נמשך הגילוי בשם ״אלוקים״, ״שמש ומגן – הוי׳ אלוקים״. ומכיון שכן, השינויים באור הלבנה באופן קבלת אור החמה מורים על אופן ההמשכה והגילוי שלם שם ״הוי״׳ בשם ״אלוקים״. ולעתיד לבוא כשתתמלא פגימת הלבנה, ולא יהיה בה שום מיעוט, ויהיה או הלבנה כאור החמה, יהיה שלימות היחוד והגילוי של שם הוי׳ בשם אלוקים, – ״הוי׳ הוא האלוקים״.

■

והנה בימינו אלה, תיכף ומיד ממש צריכה לבוא הגאולה האמיתית והשלמה, בפועל ממש. וגם כשידע איניש בנפשיה, את מעמדו ומצבו שיש אצלו ענינים הצריכים תיקון, אין זה בסתירה ח״ו לעדותו של נשיא דורנו שכבר נשלמה העבודה ועומדים מוכנים לקבל פני משיח צדקנו.

כי העבודה דכללות בנ״י במשך כל הדורות, שצריכה להיות בזמן הגלות, כדי לבוא לשלמות של הגאולה, אשר תלויה במעשינו ועבודתנו של כל זמן משך הגלות״ (כמבואר בתניא רפל״ז), – נסתיימה ונשלמה, ואין ביאור והסבר כלל על עיכוב הגאולה. ולכן גם אם חסר בעבודתו של הפרט, במשך הזמן שמתעכבת הגאולה מאיזו סיבה שתהיה, הרי זה ענין פרטי שבודאי צריך לתקנו ולהשלימו, אבל אין זה גורע ח״ו בגמר ושלמות ״מעשינו ועבודתנו״ דכלל ישראל שעומדים מוכנים לגאולה. אשר על כן, כשעושים בזה חשבון צדקה, מגיעים למסקנא שאין הדבר תלוי אלא במשיח צדקנו עצמו, ולכן צריך הדבר להתבטא בתוספת זהירות והידור בקידוש לבנה, ״שהם עתידים להתחדש כמותה״, בגאולה האמיתית והשלמה על־ידי דוד מלכא משיחא, ״דוד מלך ישראל חי וקיים״.

■

ובפרטיות יותר: לכל לראש – להזהר ולהשתדל יותר בקידוש לבנה, בבגדים חשובים ונאים, ברחוב וברוב עם הדרת מלך (ראה פרטי הדינים בזה בטושו״ע או״ח סתכ׳׳ו, ובנ״כ שם), גם באותם מקומות שעד עתה לא הקפידו על זה (לפי שדרים בין הגויים (ראה מג״א, שם סקי״ד), כולל גם הזהירות בנוגע לזמן של קידוש לבנה – שמצינו בזה חילוקי מנהגים: אחר ג׳ ימים למולד (ראה ט״ז שם סק״ג), אחר ז׳ ימים למולד (שו״ע שם ס״ד, ובסידור אדה״ז עפ״י הקבלה).

ובמוצאי שבת (שו״ע שם ס״ב), ״אם ליל מוצאי שבת הוא קודם י׳ בחודש, אבל אם הוא אחר־כך, אין ממתינין עד מוצאי שבת, שמא יהיו ב׳ לילות או ג׳ או ד׳ עננים, ולא יראו הלבנה, ויעבור הזמן״ (רמ״א, שם). ובפרט במדינות שרגיל יותר שהשמים מכוסים בעננים, ובפרט בימות החורף (ראה ״שער הכולל״ פל״ג ס״ב). – ונהרא נהרא ופשטיה, ובכל מקום ומקום לפי ענינו. (ובמקום שיש שאלה וספק יעשו כהוראת רב מורה הוראה שעל אתר).

ועוד ועיקר – קידוש לבנה מתוך כוונה מיוחדת למהר ולזרז ולפעול תיכף ומיד ביאת דוד מלכא משיחא, על־ידי ההוספה בדרישה ובקשה על הגאולה, כסיום וחותם קידוש לבנה: ״ובקשו את ה׳ אלוקיהם ואת דוד מלכם אמן״!

(פנימיות 57 – מר חשון ה'תשנ"ט – מתוך ולפי שיחת ש״פ נח תשנ״ב)