מספר הסופר ר׳ יצחק אבן ז״ל בספר "בחצר פנימה", מזכרונותיו:
היישוב רזשונביץ, הוא אחוזה קטנה שהוחזקה זה מספר שנים בחכירה על־ידי כמה יהודים בשותפות. אחד מהם היה ר׳ איצ׳ה פיכמן. השותפים כולם היו חסידי סדיגורה להוטים שהמקור היחידי לפרנסתם הדלה היתה החכירות הזו. כולם חיו בדחקות. מצבו של ר' איצ׳ה פיכמן הגרוע ביותר, שכן היו לו ילדים רבים יותר להאכיל ולפרנס מאשר לשותפים האחרים ונוסף על כך היה הוא אדם בעל לב טוב ויד פתוחה לצדקה.
פעם אחת התאונן ר׳ איצ׳ה באזני הרבי על מצבו הדחוק. ובאופן יוצא־ דופן, לא פטר אותו אז הצדיק בברכה המקובלת, "השם יתברך ירחם עליך וישלח לך ישועה״, אלא הוסיף ואמר אליו את הדברים האלה: "התכלית שלך היא שתיכנס לעסקי יערות".
דומה, דברים פשוטים. אבל ר׳ איצ׳ה לקח אותם ככסף מזומן ממש. הוא חש כי הישועה כבר מונחת בכיסו – הוא ידע שעליו להתחיל לעסוק בסחר יערות. אבל כיצד מגיעים למסחר כזה? שאלה מעין זו אינה מטרידה כלל את החסיד האמיתי, אם רק שמע דברים מפורשים כאלה יוצאים מפי הרבי.
הדבר יבוא ויגיע, אם לא היום אז מחר. והציפייה לישועה נמשכה כך בשקט חמש־עשרה שנה.
בינתיים נעשה ר׳ איצ׳ה לאדם המטופל בעשרה ילדים, בלי עין הרע, ובד בבד הלכו צרכיו וגדלו והוא הפך – בינינו – לעני ממש. הדלות בביתו היתה כה גדולה, עד ששנתיים לפני שבאתי לשם הוא נאלץ למשכן את פמוטי הכסף שלו – הרכוש האחרון שהיה לו – כדי לשלם למלמד של ילדיו שכר־לימוד, על־מנת שזה יוכל לנסוע לביתו לחג. ביתו שרר הרעב, וכולם סבלו בו בשתיקה.
מיד אחרי אותו חג הפסח נודע לר' איצ׳ה, שאחת מבעלות האחוזה בסביבה העמידה את היער הגדול שלה למכירה פומבית.
"לנה" – קרא ר׳ איצ׳ה במפתיע אל אשתו המלומדת, שהיתה ידועה בכל הסביבה בחסידותה ובהבנתה ב״אותיות הקטנות״, ובמיוחד היתה מפורסמת בידיעתה המעולה בעניו "קביעות המועדים" – לנה, יודעת את מה? אני, חושב לגשת למכירה הפומבית של היער".
״מה זה עלה בדעתך, איצ׳ה" – ענתה לו לנה אשתו בפליאה רבה ותלתה ’בו שתי עיניים שואלות, כאומרת, ״האם יצאת חלילה מדעתך? – מה זה אתה מדבר? כיצד תוכל ללכת למכירה פומבית של יער גדול כזה כשכיסך ריק? הרי אין לך בידך די מזומנים להוצאות הדרך!"
"לנה!" – קרא שוב ר׳ איצ׳ה, כשהוא מראה באצבע יד ימינו על צדה השטוח של ידו השמאלית. "האם רוצה את לגרש מלבי גם את נקודת האמונה הזו? האם אינך זוכרת שהרבי הקדוש שיחיה אמר לי לפני חמש־עשרה שנה, שהתכלית היחידה שלי היא שאכנס לעסקי יערות? שימי היטב את לבך למלה "התכלית היחידה שלך". היות שעכשיו מצבנו הוא ש"באו מים עד נפש", הגיעה השעה שיתקיימו דברי הרבי. אני הולך למכירה הפומבית, לא בידיים ריקות, כפי שאת אומרת, אלא עם כיס מלא בהבטחתו של הצדיק" לנה לא ניסתה עוד להזיזו מאמונתו. ור׳ איצ׳ה פיכמן יצא לדרכו ברגל, כשבכיסו רובל אחד ויחיד, ושם פניו אל בית המכירה הפומבית.
באותה עיר התגורר אז גביר עשיר, סוחר יערות גדול, ששמו היה ר' מנדל רייז. הוא הלה היחידי שניהל עסקי יערות בסביבה כולה ואיש לא יכול היה להתחרות בו. אם רק גונבה לאזניו השמועה שיש הזדמנות לעסק טוב עם בעלת האחוזה הנ״ל, היה מיד משחד את סוחרי־היערות הקטנים יותר, כמנהגו, כדי שלא יבואו למכירה הפומבית, וזאת – על־מנת שיוכל הוא להיות הקונה היחידי ולקבל את היער בתנאים הטובים ביותר.
הולך לו איצ׳ה ברגל, כיסו ריק אבל לבו מלא אמונה ובטחון על פניו חלף־עבר בדרך ר׳ מנדל רייז בכרכרתו המהודרת, אבל ר׳ איציה אינו דואג. "האמונה – חזקה יותר, וערכה לא יסולא בפז", הוא מהרהר בינו לבינו.
ר׳ מנדל, שהכיר את ר' איציה. לא הציץ בו אפילו, אלא דהר הלאה במרכבתו.
ולפתע: טרח!… נשבר גלגל במרכבה של ר׳ מנדל. הוא נפל ממנה – החוצה ורגלו נשברה.
את ר' מנדל נאלצו להסיע מיד העירה בכרכרה שכורה ור' איצ'ה האביון היה הקונה היחיד שבא למכירה הפומבית.
הפרטים המפורטים של המעשה אינם חשובים. ואולם עובדה היא שר׳ איצ׳ה נשא חן בעיניה.
היא הסכימה לתנאי העיקרי שהציב, והוא – שאת התשלומים עבור הרבע הראשון של שנת החכירה, הוא ישלם רק בסיומו של אותו רבעון. היא הזמינה את עורך־הדין שלה לנסח את ההסכם ביניהם, ואת שכר טרחתו של זה הורתה לזקוף לחשבונה.
ר׳ איצ׳ה נסע חזרה לביתו במרכבתה של בעלת המקום, כשבכיסו – החוזה החתום עימה. היער שחכר באותה הזדמנות סיפק לו ולביתו הכנסה נאה במשך שתים־עשרה השנים שלאחר מכן.
בזמן שהגעתי לביתו של ר׳ איצ׳ה, היה כבר אותו היער ברשותו יותר משנה.הסיפור נשמע מפליא ומפתיע, אבל הוא אמת ויציב.
גדול היה כוח האמונה אצל חסידי סדיגורה. מתוך אמונה זו בצדיק נהגו חסידי סדיגורה לתת לרבי פיתקה עם "פדיון" אפילו ממרחקים. חסיד שבאה עליו צרה בביתו והיה זקוק לישועה מיידית, מבלי שנותר לו פנאי לכתוב אל הרבי או לנסוע אליו, היה כותב בעצמו, או מכתיב לאיש יודע־ כתוב, פיתקה ובה בקשה להוושע מן הצרה, ואת הפיתקה בצירוף, "פדיון" היה מניח בתוך ספר בארון־הספרים באמרו: "יהי רצון מלפני אבינו שבשמים, שייחשב כאילו מסרתי הפיתקה עם הפדיון לידי הרבי הקדוש״.
החסיד האמין באמונה שלמה כי הרבי יודע מה שנעשה בביתו, וכי הוא קורא מרחוק את הפיתקה ומתפלל בעדו.
בעת שהותי בעיר רזובניץ, בסרביה, פנה אלי ר׳ איצ׳ה פוכמן, סדיגוראי נלהב, וביקש ממני כמה פעמים לכתוב לו פיתקה כזאת, על־מנת להטמינה בתוך ספר לפרק־זמן מסייים.
, ״איו זה משנה כלל״, העיר לי למראה הבעת התמיהה בפני, "אם הפיתקה נמסרה לידי הרבי, או שהיא נטמנת בארון לשם מטרה זו הרי בין כה וכה קורא הרבי את הפיתקה בעיניו הפקוחות, הרואת למרחוק" (פנימיות 42)