ברור לכל שעניין השמחה הוא מן הדברים שבבית מדרשה של החסידות הושם דגש רב ומיוחד עליו. מאידך, מובן, שכמו בשאר עקרונות החסידות תהיה זו טעות לחשוב שכאילו החסידות חידשה אותו, שכן ברור שהחסידות לא באה ח"ו לחדש דברים שלא היו לפני כן ביהדות, כי אם להחזיר עטרה ליושנה בתחומים שבהם חל רפיון במהלך שנות הגלות, לחזק ולרענן דברים שיסודתם בהררי קודש.
(זו, אגב, כפי הנראה, אחת הסיבות לכך ששמו של ספר התניא קדישא ניתן לו ע"י מחברו כ"ק אדמו"ר הזקן: "ליקוטי אמרים" – להורות שכל הנאמר בו "מלוקט מפי ספרים ומפי סופרים" כאמור ב"שער" הספר – ולא התחדש בדורנו. ואכן, בספר התניא מוסברים בהרחבה כל עקרונות החסידות בהוכחות מוחצות ממקורות התורה שבכתב ושבעל-פה).
בזכות ה"אמונה הטהורה"
כאמור, בחסידות הושם דגש רב על השמחה, והדבר הגיע לידי כך שבעיני אנשים מבחוץ מתאפיינת כל שיטת החסידות בעניין זה. הסיבה לכך היא, כנראה, משום שביטויי השמחה השונים (ריקוד, שירה וכו') בולטים לעין צופה מן החוץ יותר מכל עניין אחר מדרכי החסידות, ובמיוחד על רקע ההווי הלא חסידי הנפוץ. המסתכל בעיני בשר ורואה את ההווי החסידי בראיה שטחית, מבחין ראשית כל בעובדה, שחסידים מרבים לפצוח בזמר ולעיתים אף לצאת בריקוד. לשאר הדברים המאפיינים את החסידות יש צורך במבט פנימי ומעמיק יותר, כמובן.
עם זאת, גם עניין השמחה הוא לאמיתו של דבר, אחד מן ההשלכות הישירות של מה שנקרא "האמונה הטהורה באחדות ה'", דבר שהוא הוא יסוד החסידות. לאמור: גילויו העיקרי והראשי של הבעש"ט הק' הוא שהאמונה כי אין עוד מלבדו יתברך היא כפשוטה ממש, כפי המובן הפשוט של הפסוק "את השמים ואת הארץ אני מלא".
(ועל זה נסבו הויכוחים החריפים בין המתנגדים לבין החסידים, כמבואר בהרחבה בכמה וכמה מקומות, ובהם – "שער היחוד והאמונה", שהוא חלק שני של תניא קדישא, ואגרת כ"ו שב"אגרת הקודש" – החלק הרביעי של התניא, ועוד).
הכל טוב!
כל ההוראות וההדרכות הייחודיות והאופייניות של החסידות נובעות מנקודת יסוד אמונתית זו, ואף חובת ומצוות השמחה ביניהן. הדברים מוסברים, בין השאר, באגרת י"א שב"אגרת הקודש" (דף קט"ז בתניא), הנקראת "ד"ה להשכילך בינה" (על שם התחלתה).
כידוע, הבעש״ט גילה כי כל המציאות כולה, וכל פרט ופרט במציאות, מתחדשת בכל רגע ונבראת מחדש ע"י דבר ה' שבו נברא העולם מלכתחילה, והוא מחיה ומהווה אותו כל רגע ורגע, וכך נמצא שכל המציאות כולה חדורה אלוקות.
על פי זה מוסבר באותה אגרת קודש מדוע אין מקום לעצבות כלל וכלל, ואדרבה – יש להיות בשמחה אמיתית ותמידית, ובלשונו הק': "..רק אמונה אמיתית ביוצר בראשית, דהיינו שהבריאה יש מאין… היא בכל עת ורגע, שמתהווים כל הברואים יש מאין – מחכמתו יתברך המחיה את הכל. וכשיתבונן האדם בעומק הבנתו ויצייר בדעתו הווייתו מאין בכל רגע ורגע ממש – האיך יעלה על דעתו כי רע לו או שום יסורים מבני חיי ומזוני או שארי יסורין בעולם, הרי האין שהיא חכמתו יתברך הוא מקור החיים והטוב והעונג, והוא העדן שלמעלה מעולם הבא, רק מפני שאינו מושג לכן נדמה לו רע או יסורים, אבל באמת אין רע יורד מלמעלה, והכל טוב, רק שאינו מושג לגודלו ורב טובו, וזהו עיקר האמונה שבשבילה נברא האדם – להאמין דלית אתר פנוי מיניה ובאור פני מלך חיים, ועל כן עוז וחדוה במקומו הואיל והוא רק טוב כל היום". ראה שם המשך לשונו הק' דברים כדורבנות, דברי אלוקים חיים.
תורת חב"ד, בתפקידה כמסבירת הבעש"ט ומבארת תורתו הק' בהבנה שכלית (כמפורט ברשימות קודמות במדור זה), מתייחסת בהרחבה רבה לנושא השמחה (ובכללו קבלת יסורים באהבה ובשמחה), מכיוונים שונים ומבחינות שונות. בתניא קדישא עצמה ישנה התייחסות נרחבת לנושא זה בששת הפרקים כ"ו – ל"א ובפרקים ל"ג – ל"ד (בחלק א'), ב"אגרת התשובה" (חלק ג' של תניא קדישא) פרקים י"א – י"ב, ועוד. וכן, כמובן, מתבארים הדברים בהרחבה בשאר כתבי ספרות חב"ד הרחבה לכל נשיאי חב"ד עד לכתביו (מאמריו, שיחותיו ואגרותיו) של כ"ק אדמו"ר שליט"א, מורה החסידות בדורנו.
נקודות ההתבוננות המביאות לשמחה:
באופן כללי ביותר – נקודות ההתבוננות המביאות לשמחה הן שלוש, זו אחר זו:
(א) העובדה שהנני יציר כפיו וברואו של הקב״ה, כמו הבריאה כולה (כאמור לעיל). (ב) העובדה שהנני יהודי, בנו בכורו של הקב"ה, ויש בי חלק אלוקה ממעל, והנני נמנה על עם הסגולה הנבחר להיות קרוב אליו, ו(ג)העובדה כי הנני זוכה להתקשר ולהתדבק אליו בדביקות אמיתית באמצעות כל מצוה ומצוה שהנני מקיים (כמוסבר בהרחבה בתורת החסידות). זכות מיוחדת וייחודית שישנה ליהודי בלבד ובאמצעות התורה והמצוות בלבד, שהרי אין כל דרך לנברא, שהוא מוגבל במהותו, להתחבר ולהתקשר עם הבורא, שהוא אין-סופי, אלא בדרך שהבורא עצמו קבע, והיא באמצעות המצוות ("מצוה" מלשון: צוותא, התחברות).
לנקודה זו האחרונה יש לציין, בין השאר, למכתב של כ"ק אדמו"ר שליט"א, כרך י"ז מ"אגרות קודש", עמ' א' (אגרת מס' ו' אלפים קמ"ו), שבו מסביר בפשטות כי מאחר שנצטווינו לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב (כלומר, לקיים את מצוותיו יתברך בשמחה), והרי "כל ימיו וכל שעות ורגעים שבימים אלו, מוקדשים הם לעבודת הבורא" – ממילא מובן שיש להיות תמיד בשמחה (שכן אין רגע שבו אין האדם מקיים מצוה!) – "וכיוון שנצטווינו על זה בוודאי אפשרי הדבר".
במכתב שלאחריו (ו' אלפים קמ"ז) מוסברת גם הנקודה של התחושה המתמדת של הימצאות "בקרבת מקום ממש עם מלך גדול וטוב בטוב האמיתי", תחושה שחייבת להשרות על האדם תחושת ביטחון וחוסר דאגה, תחושה המרחיקה כל עצבות. ראה שם, וכן באגרות רבות על פי המפתח הכללי שבסוף כרך כ', בערכים המתאימים (שמחה, עצבות וכו').
(מאת הרב טוביה בלוי – "פנימיות" 6 – אדר נ"ד)