בכתבה האחרונה ("מבצעים" – הזאת חב"ד?) הוסברה השיטה של ה"מבצעים" הקדושים (ה"המונית" וה"רדודה" לכאורה) אל האידאולוגיה החבדי"ת המעמיקה התובענית והפנימית, של הבעש"ט ובעל התניא. אך עדיין לא סרו פרכותיהם – טרוניותיהם של דוגלי הבדלנות "הצדקנית" המסתגרת, על המבצעים הקדושים של מלכנו משיחנו:
עצם הזיכוי ההמוני במצוות מעשיות – ניחא, ברם, מי קבע ש"חילוניים במוצהר" זכאים בכלל להתייחסות? (האמנם הם בכלל ״רעך״ ?..) ועוד, האיך "מפקירים" צעירי חב״ד המתמסרים למבצעים את נשמתם לסכנת "ביטול תורה", "ירידה ברמה הרוחנית" וחשש "הידבקות בחיידקי הרחוב"?.. והלא "אין אומרים לאדם חטא – ע"מ שיזכה חברך"!!!
אמנם המתבונן בשיטת הבעש"ט ואדמור"י חב"ד – יבחין שמראשית דרכם פיתחו "עריבות אישית" לכלל ישראל, וחובה יסודית של הקרבת וסיכון "שלימות נשמתי". מעין מסירות נפש רוחנית להצלת "דלת-העם" מזרמי הכפירה, הבערות והחמרנות. ומקור שיטה זו יסודה טמון ב"זאת חוקת התורה" שנאמר גבי "פרה אדומה", ממנה למדנו "פרה – פסיכולוגי'ה" בעבודת הנשמה:
איתא במדרש – כששמע משה "טומאת מת", נתכרכמו פניו ותמה: "זה – במה תהא טהרתו"? [שהרי "פרה אדומה באה לקנח צואת חטא העגל, וטומאת ע"ז ה"ה איבוד הדביקות באלוקים חיים, כופרים ממש ו.. ומשה רבינו – הרבי הראשון – מוסר נפשו גם למען עובדי העגל וה"עגיל"… באמרו: "ואם אין, מחני נא מספרך" – אל יהי הקשר דרך "אורייתא" מונע הסליחה, שהרי ישנו הקשר העצמותי "עוקף אורייתא" בין קוב״ה (האב) ובין (בני בכורי) ישראל.
ומענה הקב״ה היה "זאת" – עניין פרה אדומה – "חוקת התורה", כמאמר: "מי יתן טהור מטמא – לא אחד"?! רק גילוי מעצמותו ית׳ – מי"ג מידות הרחמים (אח"ד בגימטריה 13). וכיצד ממשיכים גילוי העצמות דקוב״ה? ע״י גילוי "עצמות הנשמה" – יחידה שנפש, הנקודה הנפשית שמעל לכל אינטרס ישותי, וכולו ביטול ל"יחיד".
והביטוי בפועל של נקודה זו: הנכונות של אלעזר הכהן (סגן כה"ג) לרדת מדרגתו, לצאת מן המקדש ולהיטפל ל"פרה" (סמל הבהמיות) "אדומה" (סמל החטא) ואף להיטמא, וכל זאת למען הציל יהודי אחר, שלא נזהר דיו ונטמא טומאת מת… ובזכות "הקרבה עצמית" זו -שהיא "חוקת התורה" – נמשך גילוי אלוקי למעלה מהשתלשלות המטהר אף את היהודי הנמוך ביותר בדרגת "רשע" החשוב "כמת"… לא הידור מצוה הוא זה, אלא "זאת חוקת (כל) התורה"!
ולאלו המנופפים בכלל ההלכתי: "אין אומרים לאדם חטא – ע"מ שיזכה חברך" – ודאי למדו גם ההסתייגויות לכלל זה – א'. "אין אומרים" (כחובה), אך אם נדבה רוחו מעצמו, עושה (ריטב״א עירובין לב:). ב'. דווקא במקום שחבירו פשע! (תוס׳ שבת ד., מג"א סי' רנב ס' קכא) ולא שוגג וכ"ש ב"תינוק שנשבה"!.. ג'. בשביל מצוה דרבים (כגון: המבצעים) שרי! (תוס׳ גיטין מא, א). ד'. דוקא כשאין הוא עצמו הגורם לחטא חבירו – אבל בנדו"ד שהחוגים החרדיים, בהסתגרותם הבדלנית יש להם "חלק" בנתק הדור ממורשתו, מותר לעבור איסור קל ע"מ להצילו מאיסור חמור (תוס׳ שבת שם) וכמעשה אדה"ז שהוכיח לבנו על שבעומק התבוננותו – לא שמע קול ילד בוכה… היתכן?!
ובר מן דין – מעיקרא לא קשיא! משום דהתעסקות במבצעים איננה בגדר ״חטוא״ (אדרבה הרי עוסק במצוה הוא) אלא דיש כאן "עלוליות למכשול", ברם אין זה בגדר "פסיק רישיה" – דא"כ האיך מותר ל"מקשנים – הצדקנים" עצמם להימצא בתחנה המרכזית לצרכי עצמם (כגון: רחצה בים לכבוד ש"ק, או לתעמולת הבחירות וכדו' או לקניות בשוק), וכי צרכי עצמו החולין דוחין סכנת חטא – ודאי?! אלא ודאי שהדבר תלוי בדרגת האדם וברצונו הבחירי – ואף דאנו מתפללים "ואל תביאנו לידי ניסיון", וכ"ש להעמיד עצמו בנסיון, זהו כאשר אין חובתו בעולמו ותפקידו, אין טעם לערוך "קונצים" שמא יבוא "לידי ביזיון"…
אבל כאשר החינוך החסידי מגלה שזוהי שליחותה של הנשמה, חובתה ותפקידה, אי אתה רשאי להיפטר הימנה בטענת "סכנה" (כחייל המוכן להקריב עצמו למען המולדת – אבל רק לאחר שיחדלו היריות…) וכבר אמרו חז״ל שהמונע עצמו מהצלת אשה טובעת בנהר, מחשש הרהורים, הרי זה "חסיד שוטה"! – ומאי שנא הצלת "נשמה טובעת במחול הכפירה"? ואין ספק שאף הוא (החוטא במוצהר) בכלל "רעך" (דהא למדו מפסוק זה לגבי חייבי מיתות בי"ד: ברור לו מיתה יפה… ומסתמא גם על שכמותו חל האיסור "לא תחמוד… וכל אשר לרעך"!.. שהריהו בגדר "עם שאתך" – בתורה ומצוות).
יתר על כן, כל עצמותו של בחור חסידי ב'מבצע תפילין' עסוק ולהוט להרבות אור הקדושה והמצוות, ואמרו חז״ל חכמי הנפש: "הוא עצמו מחזר עליה לשרפה – מיכל קאכיל מינה"?! – אדרבה, יחששו אלו המסתובבים ברחובה של עיר, שלא למטרת מבצעים דקוב"ה…
ואם תאמר גם הצלת נשמה טובעת כרוכה בסכנה שה"מציל" עצמו יטבע.. – ע"כ נאמר "ויקחו אליך (למשה – צדיק הדור) פרה אדומה" וגו'. הכח לירידה על מנת לטהר זולתו על חשבון דרגת עצמו נובעת ממשה שבכל דור, הרבי שליט"א ותורת החסידות יצרו "קורס מצילים בינלאומי"…
וכדרכו של ר' יהושע בן לוי שנכנס לגן עדן בזכות שנדבק בבעלי ראתן (מין מחלה מידבקת של שבץ במוח, רש"י) ועסק עמהן בתורה – כך דרכה של חסידות "להסתכן" ע"מ לעזור ולהציל יהודי אחר גם אם במוחו שבץ הכפירה והחילוניות…
ובזכות עבודה שכזו של קירוב והצלה – נזכה לגאולה – באופן ד"מידה כנגד מידה" גם אם אנו (כולל החרדים) בדרגת "לא זכו" (מלשון זיכוך) בכל זאת הקב"ה "ישפיל עצמו" – "וארד להצילו" ממ"ט שערי טומאה, וזה יהיה "מבצע המבצעים" העליון כשיקרבנו ויצילנו בגאולה הקרובה!..
(שו"ת עם הרב יחזקאל סופר – "פנימיות" 4 – טבת נ"ד)