נביא שבכל דור
כשם שישנו הציווי לשמוע ל"שופטיך" בכל הזמנים, כמ״ש בפרשת שופטים: "ובאת גו' אל השופט אשר יהיה בימים ההם", כן הוא גם בנוגע לנביאים – כמ״ש: ״נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה׳ אלוקיך אליו תשמעון״, וכפי שמאריך הרמב״ם בספר המדע (הלכות יסודי התורה רפ״ז), ש״מיסודי הדת לידע שהא־ל מנבא את בני האדם״, ואודות המצוה לשמוע לנביא, כמבואר שם פרטי הדינים בזה.
כיון שהרמב״ם מביא זאת בספר "הלכות הלכות" (הקדמת הרמב״ם לספר היד, ובאריכות גדולה), ובהקדמה שזה ״מיסודי הדת״ – מובן, שזוהי הלכה שנוגעת לבני־ישראל בכל הדורות. והגם שאמרו חז״ל (יומא ט' ב')"משמתו נביאים האחרונים חגי וזכרי׳ ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל" – דובר פעם, (לקו׳׳ש חי״ד עמ' 72 ואילך), הפירוש בזה שלא נתבטלה לגמרי (אלא ״נסתלקה״ אבל לא ״בטלה״ או ״פסקה״, כהלשון בגמ׳ סוטה שם בנוגע לכמה דברים שהתבטלו), וכדמוכח מזה שגם לאחרי זה מצאנו השראת רוח הקודש אצל כמה וכמה (ראה פרקי גילויים להר׳׳ר מרגליות בפתיחתו לשו״ת מן השמים. וש״נ. וראה גם לקוטי שיחות שם עמ׳ 73. וכמובן גם מזה שבספרו 'הלכות־הלכות' – בין כל התנאים לנבואה – אין הרמב״ם מביא שום תנאים בנוגע לזמן הנבואה, משמתו נביאים האחרונים).
ויתירה מזה: הרמב״ם כותב באגרת תימן, שבשנה מסויימת (כמפורט שם) "תחזור הנבואה לישראל", "ואין ספק שחזרת הנבואה היא הקדמת משיח (שנאמר ונבאו בניכם ובנותיכם וגו׳)".
ויש לומר שהביאור בזה מובן ע"פ המדובר בענין ״ויועציך כבתחילה״, שבכדי שיוכלו לקבל את הגילויים דימות המשיח, צריכה להיות התחלה בזה בהעבודה עתה – בזמן הזה – בבחי׳ יועציך (ע״ד הנבואה), המשכה (עצה) שמתקבלת אצל האדם (באופן שיש לו שייכות לזה כבר ב"תחילה"), וזה מאפשר לו לקבל באופן פנימי את גילוי האלקות בימות המשיח, הן ד"שופטיך" והן ד"יועציך".
ולכן הלכה היא לדורות – גם בזמן הגלות ־ ש״מיסודי הדת לידע שהא־ל מנבא את בני האדם״, שתמיד (בכל הדורות) שייך הענין דגילוי הנבואה למטה, עד לדרגת נבואה שהיא מעין דנבואת משה, "נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך" – שלימות ענין הנבואה, כמבואר ברמב״ם בארוכה.
♦
…ובפרט לאחרי ש״תחזור הנבואה לישראל", שהיא ״הקדמת משיח״ (כנ״ל) – הנבואה שתהי׳ במשיח צדקנו (ש״נביא גדול הוא קרוב למשה רבינו״), ואמרו חז״ל ש״גואל ראשון (משה) הוא גואל אחרון", ובכל דור ודור ישנו אחד הראוי לזה – לכן צריכים לדעת ההלכה גם בזמן הזה (עוד קודם הגאולה), שישנה המציאות דגילוי הנבואה (אצל משיח עוד לפני הגאולה), כמעין והתחלה ("יועציך כבתחילה") לשלימות גילוי הנבואה לאחרי הגאולה. זאת אומרת שאין זה חידוש שיתחדש רק לאחרי הגאולה, אלא שההתחלה בזה נפעלת עוד קודם בבחי׳ "יועציך כבתחלה", ולכן כותב זאת הרמב״ם בספר הלכות שלו (ובפרט שהרמב״ם כותב בספרו גם ההלכות הנוגעות לימות המשיח, גם -ההקדמה לזה.)
מזה מובן הלימוד שישנו לכל אחד בדורנו זה ובפרט בזמן האחרון, הרגעים האחרונים דהגלות – שצריכה להיות עבודה בהתאם מדה כנגד מדה למצב הגאולה:
לפרסם אצל עצמו ואצל כל אלו שאליהם אפשר להגיע – שצריכים לקבל על־עצמם (ביתר חוזק) את ההוראות ועצות ד"שופטיך" ו"יועציך" שבדורנו – "מאן מלכי רבנן" בכלל, ובפרט נשיא דורנו – הבא בהמשך לרבותינו נשיאנו שלפניו – שופט דורנו ויועץ דורנו ונביא דורנו.
וכציווי התורה הנ״ל: "נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך ונתתי דברי בפיו ודיבר אליהם את כל אשר אצונו", "אליו תשמעון", וכפס״ד הרמב״ם הנ״ל, שאם יש לאחד המעלות והשלמויות שצריכים להיות לנביא ומראה אותות ומופתים – כפי שראינו ורואים בהמשך קיום ברכותיו, אצל נשיא דורנו – הרי ״אין אנו מאמינים בו מפני האות לבדו כו׳ אלא מפני המצוה שציוה משה בתורה ואמר אם נתן אות אליו תשמעון", או על־ידי־זה ש״יאמר דברים העתידים להיות בעולם ויאמנו דבריו" (כפי שראינו זאת אצל כ״ק מו״ח אדמו״ר).
ויתירה מזה: ״נביא שהעיד לו נביא אחר שהוא נביא – כפי שהוא בנוגע לנשיא דורנו, ונמשך בדור שלאחריו ע׳׳י תלמידיו כו׳ – הרי הוא בחזקת נביא ואין זה השני צריך חקירה״, וצריכים לציית לו תיכף ומיד עוד "קודם שיעשה אות", ו׳׳אסור לחשוב אחריו ולהרהר בנבואתו שמא אינו אמת ואסור לנסותו יותר מדי כו׳ שנאמר לא תנסו את ה׳ אלוקיכם כאשר ניסיתם במסה כו׳ אלא מאחר שנודע שזה נביא יאמינו וידעו כי ה׳ בקרבם ולא יהרהרו ולא יחשבו אחריו כו׳ כיון שמאמינים בדברי הנביא, לא משום שאלו דבריו של הנביא, אלא משום שאלו דברי הקב״ה ע"י נביא זה!
[אפילו לא דברי הקב״ה שנאמרו ע״י נביא שני, אבל לא נאמרו אליו],
♦
ישנה הוראה כנ״ל, שצריכים לפרסם לכל אנשי הדור, שהקב״ה בחר ומינה בעל־בחירה, שמצד עצמו הוא לא בערך נעלה מאנשי הדור, שיהיה ה"שופטיך" ו״יועציך״ ונביא הדור, שיורה הוראות ויתן עצות בנוגע לעבודת כל בנ״י וכל האנשים דדור זה, בכל ענייני תורה ומצוות ובנוגע להנהגת חיי היום-יום הכללית, גם ב״כל דרכיך(דעהו)" ו״כל מעשיך (יהיו לשם שמים)״.
עד – הנבואה העיקרית – הנבואה (לא רק בתור חכם ושופט אלא בתור נביא, שזהו בוודאות – ראה מאמרי אדה״ז הקצרים עמ' שנ"ג־ד.) ש"לאלתר לגאולה" ותיכף ומיד ממש "הנה זה (משיח) בא". וביחד עם זכות זו – יש לכל אחד מאנשי דורנו אחריות לקבל על עצמו ״שופטיך״ ו"יועציך", ולציית להוראות ועצות טובות שלו – ובלשון רבים ("שופטיך" ו"יועציך"), ריבוי משפטים וריבוי עצות.
…ועל־ידי הקבלה וקיום ההוראות ד״שופטיך״ ו"יועציך" שבדורנו – נעשה על־ידי־זה גופא המעין והתחלה דקיום התפילה "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחלה" הגאולה האמיתית והשלימה (כנ״ל), במכ״ש מזה ש״סוף מעשה במחשבה תחילה", עאכו"כ שזה כבר גם בדיבור ("ניב שפתיים", ענין הנבואה), כנהוג לאחרונה לבטא דברים בדיבור, כולל ובמיוחד – שהנה־הנה באה הגאולה.
(פנימיות 71 ג' תמוז ה'תשס"ד – מתוך ׳דבר מלכות׳ ש"פ שופטים ה׳תנש״א)