מנהיג העומד בראש העדה להשפיע להם שפע גשמי ורוחני, להדריכם בדרכי ה׳ ולעלותם ולקשרם בקשר אמיץ וחזק בקב״ה.
אדמו״ר (אדוננו מורנו ורבנו). או בקיצור רבי: שונה מרב במשמעותו המקובלת. הרב – ענינו רק לספק מידע בתורה והלכותיה, והרי זו השפעה חיצונית בלבד ביחס לעצמותו של הרב.
ומשום כך, אם אין התלמיד כלי מתאים לקבלת המסר של הרב, לא יועיל לו מאומה. כגון אם אין לתלמיד שכל וכשרונות לקלוט את שכל התורה שלימדו הרב, או אם אין הוא רוצה לקיים את המצוות שלמד, אין הרב יכול לעזור לו.
אבל השפעתו של רבי היא השפעה רוחנית הבאה מנשמתו, וחודרת לתוך נשמתו של המקושר אליו, ושב ורפא לו.
הנשיאים לדרגותיהם
גם בין האדמו׳׳רים והשפעותיהם ישנן דרגות שונות.
א. יש מי שמצד מדריגת נשמתו הוא שווה – או עכ״פ קרוב בערכו – לשאר בני אדם, ואין בנשמתו מעלה מיוחדת לגבי שאר בני אדם בישראל, אלא מכיון שעוסק בתורה ובמעשים טובים – מתלקטים אליו אנשים שונים ומכתירים אותו עליהם ל׳׳ראש ולקצין״ ומתקשרים אליו ב׳׳כתב התקשרות״, כדי לדבק בו ובתורתו ולקבל ברכתו. והוא עצמו ־ להיותו ירא שמים ותלמיד חכם, משפיע לטובה ומחנך את מקושריו ביראת ה׳.
ומכיון ש״קול המון כקול שדי״, הרי כשצבור מישראל מכתירים מאן דהוא למלך, ומאן מלכי – רבנן, הריהו מקבל השראה עילאית וכוחות עליונים, עד שהשפעתו וברכותיו וכו׳ פועלות את פעולתן, בגלל כח הציבור שהוא מייצג, ומצד גודל מעלת רוחניות עבודתו את ה׳ בתורה ומצוות.
ב. ויש מי שנשמתו גבוהה יותר משאר בני אדם, היינו משרש גבוה ומעולם עליון יותר משאר בני אדם, ואילו נשמות מקושריו הן בבחינת ניצוצות מנשמתו הכללית.
ואעפ״י שאינה נשמה כללית של כלל ישראל, אלא רק של בני עדתו הנלווים אליו, מכל מקום השפעתו גדולה וחזקה יותר על צאן מרעיתו, היות והיא נובעת מגודל מעלת נשמתו, שהיא מדריגה גבוהה יותר ממדריגת פעולותיו הטובות בתורה ומצוות.
אולם אעפ״כ, מכיון שאין נשמתו כללית לכלל ישראל, אלא רק לבני עדה מסוימת, הנה אף שהשפעתו נובעת ממעלת נשמתו, ולא רק ממעלת עבודתו בתורה ומצוות, מכל מקום אין השפעתו נובעת מעצם פנימיות נשמתו, אלא מחיצוניותה בלבד. דהיינו שאעפ״י שהוא עצמו צדיק גדול הדבק בה׳ במדריגה נעלית, ומקבל שפע אלוקי גדול, אבל השפעתו למקושריו היא פחותה וחיצונית ־ ביחס לפנימיות עצמו, וממדריגה נמוכה ממדריגת עצמו.
ג. המדריגה והמעלה הגבוהה ביותר בנשיאות היא מעלת רעיא מהימנא – משה רבנו ־ הראשון שתוארו רבי.
נשמתו היא נשמה דאצילות מהמדריגה הגבוהה ביותר, והיא נשמה כללית הכוללת את כל ישראל, והוא הנבחר מכל מין האנושי להיות הממוצע המחבר את כל ישראל אל מהותו ועצמותו ית׳, ועל־ידם הוא מעלה את כל הבריאה וההוי׳ה הקיימת, להיות כרצון ה׳.
ממוצע המחבר – צריך שיהיה בו משני הקצוות שאותם הוא עשוי לחבר, ובו הם מתחברים ואף מתאחדים.
כך גם משה רבנו וכל העומד במקומו – כפי שיבואר להלן – הרי הוא דבק בה׳ ־ במהותו ועצמותו ית', ומאידך, הריהו מתאחד עם כלל ישראל באחדות מוחלטת, להיותו אוהב ישראל באמת, ולכן בו (במשה) ועל־ידו, הם מתאחדים כאחד, דישראל וקוב״ה כולא חד.
וביאור הענין, הנה, במשה רבנו שוכן מהותו ועצמותו של ה׳ גם בגופו גשמי, הוה אומר שלא רק נשמתו דבקה ומאוחדת בקב״ה בתכלית – חלק א-לקה ממעל ממש, אלא גם גופו הגשמי – זך טהור ובטל לה׳ בתכלית כמו הנשמה.
וכפי שיהיה לעתיד לבוא. כאשר ״את רוח הטומאה אעביר מן הארץ״, ״ונגלה כבוד ה׳ וראו כל בשר כי פי ה׳ דבר״, והיינו שגם העולם הגשמי יזדכך ויהיה דבוק בקב״ה בתכלית.
ולכן אמר משה: ״… ונתתי מטר ארצכם וגו׳״, ונתתי עשב וגו׳״ – בגוף ראשון, כי שכינה מדברת מתוך גרונו של משה, והיינו שגם הדיבור הגשמי היוצא מגרונו של משה, הריהו דיבור השכינה.
וזה שארז״ל: "משה משה", לא פסיק טעמא בגוויהו, והיינו שקריאת ה׳ ״משה משה״ (שמות ג׳), אין טעמי המקרא מחלקים ביניהם. להורות שמשה למטה (בהיותו בגוף) כמו משה למעלה (בהיות נשמתו כלולה בשרשה – א״ס ב״ה).
ומצד שני, משה רבנו אוהב ישראל היה, ואהבתו את כל אחד ואחד מישראל היא בתכלית ־ שהוא מאוחד בהם.
וכן גם עצם נשמתו של כל אחד מישראל היא ניצוץ מנשמתו של משה רבינו.
ולכן ״משה הוא ישראל וישראל הם משה, לומר לך שנשיא הדור הוא ככל הדור, כי הנשיא הוא הכל" (רש״י במדבר כא, כא).
ובזה מעמדו של משה רבנו שהוא – ממוצע המחבר, שמחבר ומקשר נשמות ישראל בה', ועל-ידם מקשר את כל הבריאה אל ה׳. וכמ״ש: "אנכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר ה' וגו'".
ולכן השפעתו של משה היא בבחינת אספקלריא המאירה, שכל המאמין ודבק בו, הריהו מאמין ודבק במהותו ועצמותו ית׳ ־ כמוהו, כמאמר חז״ל: ״כל שישנו בויאמינו במשה ישנו בויאמינו בה׳״. וגם הוא מצד עצמו משקיע ומוסר את כל עצמות נשמתו בהשפעתו לצאן מרעיתו – מקושריו, כדלהלן.
וכן בכל דור ודור ־ ״אתפשטותא דמשה בכל דור ודור״, שיורדין ניצוצין מנשמתו של משה רבנו, ניצוצין אשר יש בהם מן העצם, ומתלבשין בגוף ובנפש של חכמי הדור ללמד דעת את העם. והם צדיקי כל הדורות, נשיאי ומלכי ישראל, העומדים במקום משה רבנו, ודבקים ומאוחדים בה׳ כמוהו, וכל הדבק בהם – דבק בשכינה. וכמארז״ל על הפסוק ולדבקה בו, שכל הדבק בתלמידי חכמים מעלה עליו הכתוב כאילו נדבק בשכינה ממש. משום שתלמידי חכמים דבקים ומאוחדים בה׳, להיות עצם ממש עם ה׳.
ולדוגמא, מאמר הזוהר: ״מאן פני האדון דא רשב״י, וכן בירושלמי: "והוי' בהיכל קודשו ־ דא ר׳ יצחק בר׳ לעזר בכנישתא דקיסרין".
ואעפ״י שנקראים ״אתפשטותא דמשה״, אבל היא התפשטות העצם, שנשמת צדיק זה, הוא עצם נשמת משה, בבחינת ״השתלשלות הכתרים זה מזה״, והשפעתו לישראל היא השפעה עצמית.
וכמאמר חז״ל: ״צדיקים דומים לבוראם״, שכמו שהקב״ה נותן ומגלה את עצמותו בתורתו, שנאמר: "אנכי הוי' אלוקיך". ופירשו חז״ל, אנכ"י ־ ר״ת: אנא נפשי כתבית יהבית, כך גם משה רבנו ודוד המלך וכל מנהיגי עם ישראל – הנשיאים העומדים במקומם עד מלכא משיחא ־ כל אחד במעלתו מעלה מעלה, ממשיכים ומגלים את עצמות נשמתם ־ בתורה שמגלים ומלמדים את ישראל, ובזה ממשיכים ומגלים את עצמותו ית׳ בתחתונים.
(פנימיות 11-מנחם אב ה'תשנ"ד)