אחשורוש מלך הפכפך וגס רוח, שהיה ברשעו מתחילתו ועד סופו, חכם בעיני עצמו ונוח לכעוס, מתוסכל הנשלט ע׳׳י מצבי רוח וניגודים בהלך רוחו.
מפגין טוב לב מחד ורשעות אכזרית מאידך, כך גם חכמה וטפשות משמשים בו בערבוביא, וכפי שתארו אותו חז״ל, שמלך פקח היה ומלך טיפש היה. גם שמו מוכיח עליו: אחשורוש – ״שהושחרו פניהם של ישראל בימיו״. (עיין מגילה דף י״א וי״ב).
אחשוורוש משל בכיפה (מאה עשרים ושבעה מדינה), ובני ישראל שגלו מארצם לגלות בבל, נשלטו ע״י אחשורוש – היורש למלכות בבל. בשלב מסויים אף נתן יד לגזרות המן האגגי – על ישראל, שביקש להשמיד להרוג ולאבד -היל״ת- את כל היהודים.
דבר זה קרה לאחר שנהנו מסעודתו של אחשורוש, דבר שביטא את הנהיה לטמיעה והתבוללות בקרב הגויים ותרבותם. היה זה בשנת שלשת אלפים שלש מאות תשעים ושתים ליצירה. רק בדרך נס התהפך לבבו ובטלה הגזירה, ע״י פעולתם המבורכת של מרדכי ואסתר, שעוררו את העם לצום ולתשובה ־ כמסופר במגילה, ומרדכי שהתמסר במיוחד לחינוך ילדי ישראל לתורה, לתפילה ואמונה בה׳, הביא לביטול הגזירה, עפ״י הכתוב: ״מפי עוללים ויונקים יסדת עוז להשבית אויב ומתנקם״ (תהילים ח.גי).
כל מה שקורה בעולם הגשמי למטה, משתלשל ויורד מלמעלה, ויש בזה ענין רוחני. כל-שכן אירוע המתייחס מפורשות לעם ישראל, כמו העובדה שישראל היו בגדר ״עבדי אחשורוש״, הרי ודאי יש בזה ענין רוחני.
ענינו של אחשורוש ברוחניות הוא עפ״י נוטרקון – ״אחש״ ״ורוש״.
אמרז׳׳ל: גלו לבבל שכינה עמהם, שנאמר: ״למענכם שולחתי בבלה״ (ישעי׳ מג.יד), גלו לעילם שכינה עמהם שנאמר: ״ושמתי כסאי בעילם״ (ירמי׳ מט.לח׳), ועילם היינו שושן, כמ׳׳ש: ״בשושן הבירה אשר בעילם המדינה״ (דניאל ח.ב׳).
גלות השכינה – להיות יחד עם ישראל בגלותם, מתבטאת בשני ענינים:
א) להגן על ישראל בארץ גלותם, כי הבטיח ה׳ – ״ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם, לא מאסתים ולא גאלתים לכלותם, להפר בריתי אתם כי אני ה׳ אלקיהם״ (ויקרא כו.מד׳).
ב) לברר בירורים ולהעלות את ניצוצות הקדושה מהגלות, ע׳׳י בני ישראל השרויים שם. נמצא שבזמן אחשורוש היתה התלבשות השכינה בשושן הבירה, ובנ״י קיבלו את השפע מלמעלה, ע״י השר של מדי.
ההמשכה וההשפעה מהקב״ה לבנ״י – בחינת שכינה בהיותה בעילם המדינה, שהיא בחינת ירידה גדולה ועצומה מאד – מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, אין זו ירידה בדרך השתלשלות מעילה לעלול וכו', מאחר שאין ערוך כלל וכלל בין מעמד השכינה למעלה לבין מעמד השכינה כפי שהיא בגלות, אלא ירידה בבחינת דילוג ומרוצה במהירות רבה שלא בסדר והדרגה, ונרמז בפסוק ״דמה לך דודי לצבי״ (שה״ש ב.יז׳.)
ומצב זה נרמז בשמו של המלך שמלך בכיפה באותה תקופה – אחשורוש.
״אחש״ – לשון מהירות, כמו ״מהרה חושה״, ״לעזרתי חושה״, ״כי גז חיש ונעופה׳׳. ורומז לגלות וירידת השכינה לעילם ־ בדילוג, וכן גם העלאת הניצוצות בזמן הגלות היא בדילוג ומהירות, שלא בסדר והדרגה – כפי שהיה בזמן שבית המקדש היה קיים. וזה פירוש מארז׳׳ל – ״זכו אחישנה״.
״ורוש״ – לשון מרירות כמו ״ענבי ריש״ ״ראש ולענה״, והיינו מרירות השעבוד. וכן פירושו עניות ודלות, כמו ״ולרש אין כל״. ועל זה נאמר: ״עמו אנכי בצרה״ (תהילים צא.טו'), שנתלבש מבחינת אחש בבחינת ורוש.
והנה, אעפ׳׳י ש״אחשורוש״ מסמל ומבטא את הירידה והשפלות, שהוא שלילי במהותו, מכל מקום בשרשו הרוחני הוא גבוה ביותר. עפ״י הכלל הידוע ש״כל הגבוה גבוה ביותר כשנופל נופל למטה ביותר״. ולכן לפי גודל ירידתו ושיפלותו של אחשורוש, כך גודל שורשו הרוחני.
נאמר: ״לה׳ המלוכה״ (עובדי׳ א.כא׳, תהילים כב.כט׳) – המלוכה והממשלה היא רק לה׳, וזה בא לידי ביטוי ומימוש – ע׳׳י מלך ישראל שהוא בחינת מרכבה למלכות דאצילות.
אך מפני חטאינו גלינו מארצנו ונפלה מלכות ה׳ ונתלבשה במלכויות העמים.
נמצא כי במלכי אומות העולם ניתנה הארה ממלכות ה׳, ורק מזה בא להם כח שליטתם, וכמו שמברכים על ראית מלך ממלכי האומות ״ברוך כו׳ שנתן מכבודו לבשר ודם״. לפיכך נירמז שמו של מלך מלכי המלכים הקב״ה, בשמו של אחשורוש – מלך בשר ודם שמשל בכיפה.
וכמו שדרשו חז״ל; ״אחשורוש״ – שאחרית וראשית שלו. וכן בזהר ׳׳בכל אתר המלך סתם דא קב׳׳ה״, (רע״מ בהר קט.ע״א) אעפ׳׳י שלהלכה אין להם דין של שם או כינוי. וכן כל המסופר אודות אחשורוש, רומז לענינים בסדר ההשתלשלות שלמעלה.
מכיון ששרשו העליון של אחשורוש – מלך גוי ורשע – היה גבוה ביותר, כנ׳׳ל, הרי ע״י עבודת בירור הניצוצות שעשו מרדכי ואסתר בקליפה קשה זו – ותיקונה, הצליחו לגלות אור עליון ביותר, מלכותו של הקב׳׳ה בעולם, ש"קיימו וקיבלו היהודיים עליהם ועל זרעם״,
ואמרו חז״ל: ״קיימו מה שקיבלו כבר״ – במעמד הר סיני, והיתה קבלת התורה מחדש, ובאופן נעלה יותר מסיני, היינו, בלי הכפיה שהיתה בסיני – שכפה עליהם הר כגיגית וכו', וזה הביא למחיית עמלק (תלית המן ובניו), עד שאפילו רבים מעמי הארץ מתיהדים.
חשיבותם הרוחנית של ימי הפורים ־ שזכינו להם, מודגשת בכך שאפילו היום הקדוש – יום הכפורים, הוא רק "כפורים׳" – כמו פורים. ו"מסמך גאולה לגאולה" גאולת פורים נסמכת לגאולה שבניסן – ״בניסן עתידין להגאל׳׳
מקורות לעיון:
(לקו״ד שס״ט, תו׳׳א קי׳׳ח, הוספות לתו״א על מג׳׳א, לקו״ש חכ״א 201, סה״ש תש״נ 348, בד קודש פ״א) (וע״ע אומות העולם/מלכות הגויים)
(פנימיות 40 – מתוך הספר ״מושגים בחסידות עם הרב שבעם סגל )