"הנה מדת הבינוני היא מידת כל אדם ואחריה כל אדם ימשוך, שכל אדם יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה".. כך פותח אדמו"ר הזקן את פרק י"ד שבתניא קדישא, לאחר שבמהלך הפרקים הקודמים ביאר באר היטב את מהות מדרגת ה"בינוני". באופן כללי מוקדש התניא, ובמיוחד חלקו הראשון, להדרכה בעבודת הבינונים. ועל שם זה נקרא בשם "ספר של בינונים".
כבר בפרק א' של התניא מוכיח כ"ק אדמו"ר הזקן, בשורה של הוכחות מוחצות, שמשמעותן האמיתית והמהותית של הדרגות "צדיק" ו"בינוני" ו"רשע" אינן כפי המשמעות הנפוצה והמקובלת – כאילו מי שיש לו רוב זכויות הוא צדיק ומחצה על מחצה הוא בינוני וכו' (משמעות זו נכונה רק כ"שם המושאל" לעניין שכר ועונש בלבד).
האמת היא שצדיק הוא מי שאין לו יצר הרע, ו"בינוני" הוא מי שיש לו יצר הרע אך מתגבר עליו תמיד, וממילא לא נכשל בעבירה ח"ו. ואילו מי שנכשל ח"ו בעבירה, ואפילו בעוון קל, נקרא רשע. בכל הדרגות האמורות ישנן חלוקות לדרגות משנה, כפי שמפורטות ומבוארות בתניא. אך החלוקה הכללית היא כפי האמור לעיל, ויש בזה פרטים רבים.
מקובל שאדמו"ר הזקן חיבר גם "ספר של צדיקים", שלא הגיע לידינו, אך גם מעיון ולימוד בתניא שלפנינו מתקבלת תמונה כללית על מהותו של הצדיק.
התניא – "מצדיק הצדיק"
גם בתחום זה – מהותו של הצדיק – משמש אדמו"ר הזקן כמסביר וכמוכיח את צדקת שיטת הבעש"ט. כבר הזדמן לציין שלאמיתו של דבר קיבל אדמו"ר הזקן את כל עקרונות החסידות כפי שגילה ולימד אותם הבעש"ט הק', אלא שהוא היה זה שהסבירם וטרח להגישם להבנת שכל האדם ולהוכיח את נכונותם וצדקתם. כך הפך באופן טבעי לסניגורה של שיטת החסידות הכללית מול טענות וקושיות המתנגדים.
הדבר נבע מייחודה של שיטתו, שיטת חב״ד, שלפיה חייבים גם כוחות השכל לקלוט ולהביא לידי הבנה וידיעה את אותן בחינות באלוקות שניתן להשיגן, כדי להתבונן בכך ולהגיע לאהבת ה׳ ויראתו, ולקיום מצוותיו לשמן כפי הראוי.
על פי הגישה שהעיקר הוא האמונה, ומן האמונה ניתן להגיע, בכוחו של הצדיק, להתלהבות הראויה בעבודת ה׳ – לא היה צורך והכרח להתייחס כלל לקושיות וטענות המתנגדים. שכן כל הקושיות היו, באופן טבעי, במישור השכלי-הבנתי, ואם מישור זה אינו זקוק לטיפוח – לא מפריעות הקושיות. אנו יודעים כי אמונה עזה ורגש חזק – בכל שטח שהוא – מגמדים ומעממים, ואף מבטלים, כל רעיון שכלי והגיוני מנוגד.
הביטויים "על כל פשעים תכסה אהבה" או "השנאה מקלקלת את השורה" מלמדים אותנו כי כאשר הרגשות הם בתוקף – לא נשמעים כלל טיעונים הגיוניים סותרים ומנוגדים. מובן איפוא מאליו כי כאשר הבעש"ט הק' ותלמידיו הק' הציתו בתלמידיהם וחסידיהם את האש האלוקית שבכל יהודי, והביאו אותם לידי כך שהאמונה האיתנה הקיפה ומילאה את כל ישותם, לא הפריעו להם כלל הטענות המנוגדות.
אך כאשר בא אדמו"ר הזקן וסלל דרך להפעלת כוחות החכמה והבינה והדעת כמכשיר חשוב ונכבד בתהליך עבודת ה' הראויה והשלימה, ולשם כך הביא את עקרונות החסידות לידי הבנה והשגה שכלית – התעורר בהכרח הצורך להזדקק גם לקושיות ולטענות "הגיוניות". דבר זה הניע את אדמו״ר הזקן להוכיח ולהצדיק את עקרונות שיטת הבעש״ט, ולהראות באופן מוחשי והגיוני כי לא זו בלבד שאינם מנוגדים לתורה שבכתב ושבעל פה, אלא שאדרבה הם מחוייבים ומוצדקים מלכתחילה לפי פסוקי התורה ודברי חז"ל.
בדרך זו הוכיח את הכרחיות שיטת הבעש״ט הק׳ בנושאים שונים: באמונת אחדות ה׳ (כמבואר ב"שער היחוד והאמונה"), במעמדה של התפילה, במהות נשמתו של כל יהודי, בקיום הראוי של תלמוד תורה לשמה, בחשיבות השמחה וכו' וכו'.
וכך נמצאנו למדים ומבינים מן התניא גם שמעמדו המיוחד והנעלה של הצדיק בחסידות, מעמדו האלוקי (שעל כך הותקפה החסידות קשות על ידי מתנגדים (בזמנה וגם בזמננו) בטענה שכאילו שאוב הדבר ר״ל ממקורות זרים) הרי לאמיתו של דבר נגזר ומתחייב הדבר ממקורותינו הקדושים, עד שאי אפשר לומר אחרת!
מהות ה"בינוני"
כאמור, עניינו של הצדיק בא בתניא תוך כדי הסברת מערכת הדרגות כולה, אך הכוונה היא להגיע להבהרת מעמדו ודרגתו של ה"בינוני", אשר, כאמור לעיל, היא ״מידת כל אדם״.
ובכן: ה"בינוניות", כלומר דרגת המיצוע, של ה"בינוני", מתבטאת בכך שבשונה מן הצדיק שיש לו יצר טוב ובשונה מן הרשע הגמור שנשאר בו רק רע (תניא סוף פרק י"א), הרי הוא, ה"בינוני", יש בו את שני היצרים, שהם הנפש האלוקית והנפש הבהמית, הנאבקים זה עם זה כל העת.
ה"בינוני" שרוי אם כן במאבק מתמיד ובלתי פוסק בין הנפש האלוקית, היצר הטוב שבו, לבין הנפש הבהמית, היצר הרע. אך המאבק מתמקד רק בכוחות הנפש הפנימיים שלו, ובנטיותיהם, ואין הדבר בא לידי ביטוי מעשי, ולכן אין הוא נכשל בעבירה מעולם, כאמור לעיל (ואם הוא נכשל במחשבה או בדיבור או במעשה הרי הוא רשע באותה שעה עד שישוב בתשובה שלימה).
מדוע אין ה"בינוני" נכשל בעבירה, למרות שמתנהל בקרבו מאבק איתנים צמוד בין כוחות שווים לכאורה (כאשר במידה מסוימת אף יש יתרון לנפש הבהמית, של "אקדימא טענתיה")?
שלושת גורמי ההצלחה:
בתניא מנויות שלוש סיבות להצלחת ה"בינוני" בתחום המעשי, למרות שבתחום הנפשי-פנימי פועלת גם הנפש הבהמית בעוצמה (ומתעוררות אצלו תאוות רעות ר"ל):
א'. הסיבה העיקרית היא: "המוח שליט על הלב". למזלו הטוב של ה"בינוני", כלומר של כל יהודי, הרי הנפש האלוקית פועלת במוח והנפש הבהמית פועלת בלב. כלומר – בסיס פעילותו והתמקדותו של היצר הטוב הוא במוח, בכוחות השכל, ואילו בסיס פעילותו והתמקדותו של היצר הרע הוא בלב, בכוחות הרגש ("מדות").
מבחינת הביטוי הנפשי הגלוי – המאבק בין היצרים הוא, למעשה, מאבק בין השכל לבין הרגש הספונטאני. השכל דורש קדושה והתבטלות לאלקות, והרגש הספונטאני, שהוא הנפש הבהמית, דורש טיפוח הישות העצמית, הנוחיות וההנאה הבהמית. השאיפות של כל צד הן להגיע אל ״שטח האויב״ ולכבוש אותו.
הצלחתו המוחלטת של היצר הטוב היא כאשר הוא משעבד גם את הרגש לקדושה, ומגיע למדרגת אהבת ה׳ ויראת ה׳ (שהן מצוות רגשיות וביטויין הוא בלב), ואילו הצלחתו של היצר הרע הוא כאשר גם השכל נרתם לשירות התאוות שבלב. אך כל עוד לא מוכרע הקרב העז שביניהם נשארות הנטיות הקדושות בשכל שבמוח והנטיות הבהמיות ברגש שבלב. מה עושה אז הגוף כולו? מי מכוון ומנהיג את כלי הביצוע שבאדם – השכל או הרגש?
כאן נעזרת הקדושה בתכונה טבעית ומולדת של האדם, שעל פיה ״המוח שליט על הלב בטבעו ובתולדתו״, וכך מצליחה הנפש האלוקית לשלוט על הגוף כולו בכוח העובדה ה״אסטרטגית״ שהמיקום שלה הוא במוח. ההתבוננות בגדולת ה׳ מקרינה על כל כוחות הנפש וכוחות הגוף לקיים מצוותיו כראוי.
ב'. סיבה נוספת: "אור דוחה חושך":
הקב"ה הטביע בקדושה כוח סגולי מיוחד להתגבר על הטומאה, כשם שמעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. כוח סגולי זה נובע מהבטחת הקב״ה לסייע לטוב, ועל כך אמרו חז"ל: "אלמלא הקב״ה עוזרו אין יכול לו", ככתוב: "כי יעמוד לימין אביון להושיע משופטי נפשו".
ג'. "רושם התפלה":
בשעת התפילה מגיע ה"בינוני" לאהבה עזה לה', המשתלטת גם על הרגש שבו. רגש זה חולף אמנם אחר התפילה, אך רושם ("רשימו") ממנו נשאר באדם כל היום, והוא מסתייע בו כדי להתגבר על היצר הרע.
גם אם אין האדם מצליח להגיע לאהבה גלויה ומורגשת לה' בשעת התפלה, הרי יש בו – בכל יהודי – ״אהבה מסותרת״, החבויה בנפשו פנימה, ואותה קל יותר להביא לידי גילוי וביטוי על פני השטח, באמצעות התבוננות מתאימה, המפורטת בתניא בפרקים י״ח – כ״ה.
("פנימיות" 4 – טבת נ"ד)