"אדום" לאור החסידות
״עשיו הוא אדום״ (בראשית לו.). ונקרא כך על שם שביקש מיעקב אחיו: ״הלעיטני נא מן האדום האדום הזה״ (שם כה.), ובשכר זה מכר את בכורתו ליעקב, היינו את הזכות לעבודת ה׳ שהיתה שמורה לבכורים.
אמרו חז״ל: ׳׳יצחק, יצא ממנו עשיו״, ובזה שני ענינים: א. יצחק, יצא (ונפרד) ממנו עשיו. ג. יצחק, יצא ממנו עשיו.
הענין הב' מתחלק אף הוא לשנים:
- שאעפ״י שעשיו יצא ונפרד מקדושתו של יצחק – שיצא לתרבות רעה, מכל מקום מכיון שיצא ממנו – מיצחק, יש לו קשר עם יצחק, ודינו כדין יורש, וכמ״ש: ״ירשה לעשו נתתי״ (דברים ב.ה׳).
והטעם הוא משום שעשיו נולד לאם יהודיה – רבקה אמנו, לכן אף שהוא בגדר ״ישראל מומר״, אבל ישראל הוא, ודינו כדין ישראל, שאעפ״י שחטא – ישראל הוא.
ולא כמו ישמעאל, שאעפ״י שגם הוא יצא מאברהם, אבל להיות שאמו היתה שפחתה המצרית של שרה, ולא נחשבה כאשתו של אברהם, שלא התגיירה כמו האמהות, לכן בנה – דינו כבן נח שלא התגייר. ולהיותו ״בן האמה״ – אינו יורש את אברהם.
וזה שנאמר: ״כי ביצחק יקרא לך זרע״ (בראשית כ"א.י"ב), ולמדו חז״ל: ׳׳ביצחק״ ולא כל יצחק״, דהיינו יעקב שהוא חלק מיצחק. משמע, ש״כל יצחק״ כולל גם את עשיו.
ולכן גם קבורת ראשו של עשיו היה ״בגו עטפי' דיצחק׳׳ – במערת המכפלה (בנפרד מגופו, כמסופר במדרש).
שאעפ״י שגופו של עשיו נפרד מיצחק, דבר המסמל שבחיצוניותו ובדרכי חייו נפרד עשיו מדרך אביו, אבל ״ראשו״ – פנימיותו, היה בחיק אביו יצחק, משום שישראל אעפ״י שחטא ישראל הוא.
״יציאתו״ של עשיו ממנו ־ מיצחק, משמעה שהקליפה שנפל בה, היא מקבילה ודוגמה למידתו של יצחק, כי זה לעומת זה עשה אלקים – רע לעומת טוב כו׳, ״כקוף בפני אדם״. וכידוע שמדתו של יצחק היא מדת היראה את ה׳ ־ ״פחד יצחק״, ששרשה היא ספירת הגבורה של מעלה, ולעומתו – עשיו הוא אדום, היה ממדת הגבורה דקליפה. (לקו״ש חט׳׳ו 147, 191, 193).
אדום (עם)
העם ״קדמוני׳׳ – מבין הקיני קניזי וקדמוני – הוא אדום.
בברית בין הבתרים הבטיח הקב״ה לאברהם אבינו את ארץ ישראל הכוללת ארצות עשר העמים, ואלו הן: הקיני הקניזי הקדמוני החתי הפרזי הרפאים (החוי) האמרי הכנעני הגרגשי והיבוסי.
אולם בפועל ניתנו לישראל רק ארצות שבעת העמים, ואילו הקיני הקניזי והקדמוני, שהם אדום ומואב ועמון, ניתנו באופן זמני לעשיו ולבני לוט.
אמנם לעתיד לבוא כשתהי׳ הגאולה השלימה ע״י משיח צדקנו בב״א ירשו בני ישראל גם את הקיני קניזי וקדמוני, וכמ״ש: ״ואם ירחיב ה׳ אלקיך את גבולך כאשר נשבע לאבתיך ונתן לך את כל הארץ אשר דבר לתת לאבתיך״ (דברים י"ט. ח׳). (מא' אל תצר את מואב לאדהאמ״צ ע׳ 6).
אדום (קליפה)
הקליפה הטמאה – אדום, היא בחינת גבורה דקליפה, להיותה משתלשלת מבחינת גבורה דקדושה, וכנ״ל, ״יצחק ־ יצא ממנו עשיו״, שיצחק היה עובד ה' במדת הגבורה והיראה (פחד יצחק), ועשיו שיצא ונפל ממנו, הנה גם הוא במדת הגבורה, אבל היא בחינת פסולת גבורות דיצחק דקדושה, ועומדת בסטרא אחרא.
וזה מתבטא בשני פנים;
א) בכח המתאוה בחמימות כרשפי אש, והם גבורות קשות דרוח הבהמה המתאוה תאוה בחמימות ותשוקה זרה, שבסיסה היא תאות עצמו ואנוכיות גדולה באומרו: הב הב (תן לי תן לי), הלעיטני וכו׳,
ב) במדת הרציחה וכעס, שעל חרבו יחי'. שורש קליפה זו כמו כל הקליפות הטמאות שבעולם, נתהוו משבירת הכלים שהיה בעולם התוהו, ועולם התוהו קדם לעולם התיקון והוא למעלה ממנו, אבל מכיון שהיה שם ריבוי אורות ומיעוט כלים -שלא כפי הכונה הפנימית של ה' – לכן היתה בהם שבירה, ונפלו רפ״ח ניצוצות הקדושה – לקליפות וסט׳׳א.
וזוהי עבודתם של בני ישראל -ששרשם משם מ״ה דתיקון – לברר את הניצוצות מתוך הקליפות ולהעלותם לקדושה.
שבירת הכלים שהיתה בעולם התוהו, היתה רק בז׳ מדריגות התחתונות, שהם שבע המדות שבתוהו, הנקראים בשם ״ז׳ מלכין קדמאין דתוהו״, ורמוזים בפסוק: ״ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלוך מלך לבני ישראל״ (בראשית ל"ו ל"א), ומהם נתהוו שבע מדות רעות בנפש הבהמית שבלב האדם, וכן גם שבעת עממין דכנען, שהם ״עיקר ושורש עבודה זרה בעולם״ (כהגדרת הרמב׳׳ם בספר המצות).
אבל בג׳ מדריגות הראשונות שבעולם התוהו – כח"ב (כתר חכמה ובינה), לא היתה שבירה, אלא ירידה בלבד בחיצוניות ואחוריים שלהם.
ולכן לא נפלו לטומאה חמורה כל כך של דברי איסור, אלא לטומאת קליפת נוגה. והם החכמה והבינה בחכמות חיצוניות ־ חכמת הטבע שאין בהם איסור ח״ו אבל הם מטומאת קליפת נוגה. וכן הכתר דתוהו בירידתו למטה, ענינו ־ הרצון החזק בעניני העולם הזה הגשמי.
גם אומות העולם שחיותם מסט״א, מתהווים מספירות התוהו, ובעוד ששבעת עממין נתהוו מז' מדות דתוהו, כנ״ל, הנה מואב הוא מחכמה דתוהו (אב – חכמה), ועמון מבינה דתוהו (עמון – אותיות נועם, שהיא הנועם והערבות שבהתבוננות השכלית), ואילו אדום – שרשו בכתר דתוהו, שהוא היסוד והעיקר בעולם התוהו. נמצא כי קליפת אדום היא הרצון החזק בעניני העולם הזה, ובשרשה היא בחינת כתר שבתוהו, שהוא הקדמוני שקדם לחכמה ובינה – עיקר עולם התוהו.
ולזאת נתן הקב״ה לישראל את ארץ שבעת העמיס, בשביל עבודת הבירורים, כדי שיהפכו את ארץ כנען לארץ ישראל, ויעשו לו יתברך דירה בתחתונים.
אבל הקיני הקניזי והקדמוני – עמון מואב ואדום, ניתנו לבני ישראל רק בכח בלבד, ולא ניתנו עדיין בפועל – להעלותם ולהפכם לקדושה באופן ישיר, משום שעדיין אין באפשריותנו לתקן את המוחין דתוהו עצמן, אלא רק באמצעות התיקון של ז׳ המדות דתוהו – ע״י מעשינו ועבודתנו בתורה ומצוות כל זמן משך הגלות. וזאת משום שעתה עיקר העבודה היא בבירור המדות, ואילו העבודה בתיקון המוחין היא רק בחיצוניותן בלבד – באותו חלק מהמוחין המתפשט ופועל על המדות.
אבל התיקון המושלם של הקיני קניזי והקדמוני – עצם ופנימיות ג׳ המוחין, יהיה רק לעתיד לבוא, כאשר כל ענין בעבודת ה׳ יהי׳ בשלימותו המלאה, ועבודת ג׳ המוחין (חב״ד) תהיה גם (ובעיקר) עבודה בפני עצמה ־ להתאחד עם אלקות ע״י ״יחוד נפלא׳׳ של שכלו עם התורה שהיא חכמתו ית׳, והוא וחכמתו אחד.
וכל זה יהי' בגאולה השלימה ע״י משיח צדקנו, שאז יתעלה כל העולם כולו בביטול מוחלט לה׳, ואז ינחלו בני ישראל גם את ארצותיהם.
מקורות: (שם בהמשך המאמר, שערי תשובה לאדמהאמ״צ חלק שני ס׳ ט"ו ואילך, תו״א ט' ג' כ"ד א׳, לקו״ת במדבר ס"ג ב׳ שיחת פ' לך לך תשנ״ב)
אדום (גלות רביעית)
בהמשך להנ"ל, גלות אדום היא הרביעית מבין הגלויות שבני ישראל שרויים בהן.
ארבעת הגלויות רמוזות בדברי ה׳ שבברית בין הבתרים: ׳׳והנה אימה חשכה גדלה נפלת עליו״ (בראשית ט"ו י"ב).
(ועיין ערך גלות, בדבר זהותן של הגלויות, שבמחלוקת היא תלויה, וישוב המחלוקת בזה).
ואעפ״י שארבעה גלויות הן, מכל מקום באופן כללי מתחלקים הגלויות לשתיים! גלות ישמעאל שענינו חסד דקליפה, וגלות אדום שענינו גבורה דקליפה.
ובני ישראל צריכים להתיחס ולהאבק בגלות, בכל מקום לפי ענינו.
בזיקה לכללות עניו הגלות (שאי״ה עוד יתבאר במקומו), הנה גם גלות אדום שבו אנו שרויים לפני הגאולה הקרובה בב״א, אין זה רק ענין של עונש, אדרבה, עיקר ענין הגלות היא השליחות והירידה לברר את הניצוצות ולהעלותן לקדושה, ועי״ז להכין את העולם לקראת היעוד המקווה ש״עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות״.
וכמאמר רבי אלעזר: ״לא הגלה הקב״ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, שנאמר: "וזרעתיה לי בארץ", כלום אדם זורע סאה – אלא להכניס כמה כורין״.
ומבואר בתורת החסידות, שבמושג ״גרים״ כאן, הכונה לניצוצות הקדושה השרויים בגלות אצל אומות העולם, ונמצאים בתוך קליפת נוגה שבמאכלים ומשקים וכו׳, וע׳׳י שבני ישראל המפוזרים בגלות, משתמשים בדברים הגשמיים לשם שמים – לעבודת הבורא, הריהם מבררים את הניצוצות מהקליפה, ו״מגיירים״ ומעלים אותם לקדושה.
ואילו לא חטאנו, היינו נשלחים אל ארצות העמים לברר הניצוצות בלי יסורי גלות, ובאופן מכובד.
אבל ״מפני חטאינו גלינו מארצנו״ – בדרך הסבל והיסורים רח״ל.
והיינו כשאדם עושה מעשה אדום, שמלביש בחינת פנימיות נקודת לבבו ונשמתו הטהורה, בעניני הנפש הבהמית שבו – בלבושים צואים דמילי דעלמא ותאוות העולם הזה, או בעניני המוחין והשכל מהיכלות הטומאה, הרי זה גורם שגם בגשמיות אנו כבושים בגלות מרה, ונשלטים ע״י האומות – מלכות הרשעה.
ואעפ״י שגם בתוך קושי הגלות, עושים ישראל ומבצעים שליחותם בבירור הניצוצות מהגלות, וכנ״ל, אבל עושים זאת בדרך הקשה – בסבל ויסורים רח״ל.
וע״י מעשינו ועבודתינו בעבודת הבירורים בגלות אדום, מגיעים לקיום הנבואה ששם ה׳ בפי בלעם: "והיה אדום ירשה והיה ירשה שעיר איביו וישראל עושה חיל. וירד מיעקב והאביד שריד מעיר"
ולא זו בלבד אלא כמארז״ל: ״גלו לאדום שכינה עמהם״, דהיינו כשאדם עושה מעשה אדום, ונפשו האלקית – המלובשת בנפשו הטבעית ובגופו – גם היא יורדת ומושפלת בתוך הקליפות, הנה עי״ז מוריד וממשיך לשם גם את בחינת וניצוץ אלקות המחיה את נר״נ (נפש רוח נשמה) שלו, שהיא השכינה.
וזאת היא גלות השכינה, כשנמשך הארת אלקותו ית׳ הנקרא בשם שכינה, ומתלבשת ומחיה את ע' השרים של קליפת נוגה, המרגישים עצמם לישות נפרדת מה׳ – כפירה באחדותו ית׳ האמיתית, הרי אין לך צער ובזיון גדול מזה.
אך יש גם היבט חיובי לגלות השכינה, וזה מתבטא בשני ענינים:
א) שהשכינה אינה עוזבת ואינה מתנתקת מנשמות ישראל גם בהיותם בארץ אויביהם, ״שאף כי ידע איניש בנפשו איה מקומו – שהוא בתחתית המדריגה בגלות אדום וישמעאל כו׳, שהם המה המדות הרעות תאוות וכעס ודומיהן, מכל מקום לא יפול לבו בקרבו לאמר אבדה תקותי, כי האמת אינו כן, שאפילו בגלות – שכינה עמהם, הנותנת לו חיות- אלקות אפילו בעודו עובר על רצונו ית׳, שיוכל לקבוע במוחו ומחשבתו ענין אמונת אחדותו ית׳ האמיתי כו״׳.
ב) כשהשכינה שרויה בגלות ביחד עם ישראל, הנה כשם שעם ישראל מבצע את שליחותו בהעלאת הניצוצות מהגלות, על אף שהדרדרו למדריגה שפלה, הנה כך השכינה שעמהם ־ פועלת פעולתה ע״י נשמות ישראל, בבירור הניצוצות.
וזהו סוד גלות השכינה מבחינה חיובית, כשיורדת לגלות לברר ולהעלות את ניצוצות הקדושה.
וע״י מעשינו ועבודתינו בעבודת הבירורים בגלות אדום, מגיעים לקיום הנבואה ששם ה׳ בפי בלעם: ״והיה אדום ירשה והיה ירשה שעיר איביו וישראל עושה חיל. וירד מיעקב והאביד שריד מעיר״ (במדבר כ"ד י"ח י"ט) וכן אמר הנביא: ״ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו והיתה לה׳ המלוכה וגו׳״ (עובדיה א' כ"א) בגאולה האמיתית והשלימה ע״י הרבי משיח צדקנו.
מקורות:
(תניא י"ז., אגה׳׳ק ד', תורה אור ה' א׳, י"א ב׳, לקו״ת ויקרא מ"ח ד׳, שם דברים ל"ה.ד׳. לקו׳׳ש ח״ד 1094, שם ח״ה 62, רמב"ם הל' מלכים פי׳׳א ה״א) (פנימיות 32/33 הרב ישבעם סגל)