" לא מת משה" "מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש"
השימוש במושג "חי וקיים" ביחס לצדיקים נעשה אקטואלי יותר ויותר בדורות האחרונים כאשר אנו מתקרבים למועד הגאולה האמיתית והשלימה, ובמיוחד בדורנו – הדור האחרון לגלות והראשון לגאולה שתהיה במהרה בימינו ממש, ובה נזכה לחיי נצח ולתחיית המתים.
תקצר היריעה מלפרט את כל המקורות והביאורים בתורה שבכתב ושבע״פ – לנושא זה, אך אפס קצהו ושמץ מינהו – מהמקורות – יובאו בשורות דלהלן, ולו כדוגמא אחת לפחות.
הבעיה לכאורה הניצבת בפנינו, היא מן הכתובים, כמו "והיו ימיו מאה ועשרים שנה", "וימת שם משה" ועוד. ובמיוחד כאשר נודעת הסיבה לעובדה שנקנסה מיתה לעולם, דהיינו חטא עץ הדעת, שהוא חטא כללי של כלל האנושות ואיך ימלט אדם ממנה?!
חיים נצחיים
את התשובה לשאלה זו נחלק לשניים: א) דוגמא אחת – לפחות – לקיומה של תופעת החיים הנצחיים בעולם הזה גם קודם הגאולה.
ב) ביאור התופעה הנ"ל.
בקשר ליום לידת משה רבינו, מצטט הרבי: איתא בגמרא (מגילה י"ג ב')"תנא כיון שנפל פור בחודש אדר שמח (המן) שמחה גדולה, אמר נפל לי פור בירח שמת בו משה, ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד".
וברש״י שם: "כדאי הלידה (בפרש״י שבע״י: כדאי הוא יום הלידה שיכפר על המיתה, והיינו, שהזכות הוא לא (רק) מצד עצם הלידה, כ״א שייך להיום (ולהעיר ממחז״ל (תענית כ"ט א') מגלגלין זכות ליום זכאי) שתכפר על המיתה". והיינו, שלידת משה רבינו כל כך נעלית עד שמקנחת ומבטלת ("כפרה… לשון קנוח והעברה" (תניא אגה״ת פ"א. רש"י וישלח ל"ב כ"א) את ענין המיתה ממשה רבינו.
ולכאורה אינו מובן, שהרי המיתה באה אחרי הלידה והיא המבטלת את ענין הלידה, ולא להיפך?!
ועוד, עפ״י הנאמר בקהלת (ז' א'): "טוב.. יום המות מיום הולדו", כי אז בא הצדיק לידי גמר ושלימות עבודתו, והוא נעלה – לכאורה – מיום הולדתו בטרם החל בעבודת ה', מהי אם כן המשמעות של מאמר רש״י: "כדאי הלידה שתכפר על המיתה". והתשובה היא, שאעפ״י שלכל אדם אכן "טוב המות מיום הולדו", אבל משה רבינו – "הנבחר מכל המין האנושי" (רמב״ם פיה״מ פ׳ חלק היסוד השביעי.) – הנה, הולדתו שונה ונעלית, שלא זו בלבד שאין מעלתה מתמעטת מיום המות, אלא אדרבה, גדלה מעלת לידת משה רבינו עד שמבטלת את אפשרות המיתה שלו.
נולד מהול
על לידת משה רבינו נאמר בתורה (שמות ב' ב'): "ותרא אותו כי טוב הוא", וחלקו חכמי הזהר בדבר, רבי חייא אומר "שנולד מהול", ורבי יוסי אומר "שנתמלא הבית כולו אורה".
ומאחר שלא תתכן מחלוקת בעובדות, לכן מסקנת הזהר "שכולא הוי" ושניהם אמת, שגם נולד מהול וגם נתמלא כל הבית אור בלידתו, אלא שהמחלוקת בין החכמים הייתה על הכתוב "ותרא אותו כי טוב הוא", כלומר, מה ראתה והחשיבה יוכבד כטוב מיוחד; היותו מהול או שהאיר את סביבתו.
המשמעות הפנימית הרוחנית של שתי מעלות אלו, הנה, היותו מהול היא מעלת אישיותו העצמית, ואילו הארת הבית והסביבה מבטאת את גודל מעלת פעולותיו על הזולת.
והביאור בזה: ענינה של מצות המילה היא בשניים: 1) הסרת הערלה, הכיסוי והאוטם של בשר הגוף, כמו שנאמר לאברהם (בראשית י"ז י'): "המול לכם כל זכר", וכך נצטווינו (ויקרא י"ב ג'): "וביום השמיני ימול בשר ערלתו".
2) הסרת ערלת הלב, הכסוי וההעלם של היצר הרע המעלים על הנפש האלקית, וכמ״ש (דברים י' ט"ז): "ומלתם את ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו עוד", וברש״י שם: "ערלת לבבכם – אוטם לבבכם וכיסויו".
ועל זה נאמר בזהר שמשה נולד מהול, מלבד מערלת הגוף היה גם מהול מערלת הלב שגם הנפש הטבעית שבו – היתה זכה ומאוחדת באלקות ולא העלימה את הנפש האלקית שבו.
וכנ׳׳ל בשם הרמב״ם (פיה"מ פ׳ חלק היסוד השביעי.): "נבחר מכל מין האדם", שהיה נעלה מכל העולם וכל כולו דבוק ומיוחד באלקות.
״נתמלא הבית אורה״
וכך גם מעלתו מצד הארת הבית והסביבה בעת לידתו, שהאיר באור אלקי את העולם מיד בלידתו, וכדאיתא במדרש (שמו״ר פ״ב ד'): "ומשה היה רועה" – היה מתוקן לכך, שהיה רועה, מפרנס ומשפיע לישראל את כל עניניהם בגשמיות וברוחניות, ובאמצעותם – לכל העולם כולו.
ברור שמעלת דבקותו העצמית בעצמותו ית׳ היא גדולה באין ערוך ממדרגת השפע האלקי שקיבלו בני ישראל וכל העולם ממשה רבינו, ולכן סבר רבי חייא שהעובדה שנולד מהול ודבק בעצמותו ית׳ חשובה ונעלית יותר מהשפע האלקי שהשפיע על סביבתו.
אך לעומתו טוען רבי יוסי שהיכולת להאיר למטה ולהחיות את התחתונים, אעפ״י שהאור והחיות לתחתונים היא מצומצמת מאד ביחס למעלת רוחניותו של משה בעצמו, מכל מקום, הנה, יכולת זו נובעת מכח אין סוף הכל יכול, כי כל הגבוה יותר יכול לרדת למטה יותר, וכמו בספירות העליונות, הנה, דוקא בספירת המלכות – התחתונה מכל הספירות – מתגלה אור אין סוף הבלי גבול, לברוא יש – מאין ואפס שקדם לו.
וכך גם רק משה רבינו הדבק באור א״ס ב"ה, יכול – מיד בלידתו – להאיר את "כל הבית" – את העולם התחתון – באור אלקי.
דבק בה׳ ומאיר לעולם
ושתי מעלות אלו – מעלת אישיותו ודבקותו בה׳ ומעלת כוחו הגדול להאיר את העולם באור אלקי, רמוזות במקרא.
על הפסוק (שמות פ״ב י"א)"ויגדל משה ויצא אל אחיו" מפרש רש"י: "והלא כבר כתיב ויגדל הילד אמר רבי יהודה בר״א הראשון לקומה והשני לגדולה שמינהו פרעה על ביתו", והיינו, ששתי המעלות היו בו בגילוי, גם "לקומה" – שהיה גדול ומפותח – הן בגופו והן בנשמתו – יתר על כל ישראל (ראה שמו״ר פ"א כ"ו תנחומא פ׳ שמות ח' ועוד), והיא מעלתו האישית כנ"ל, וגם "לגדולה" – מעלתו כמנהיג ושולט על בית פרעה.
וזה לשון רבינו הבחיי (בס׳ כד הקמח מע׳ נר חנוכה.): "משה רבינו מתחילת תולדתו היה ראוי להאיר את כל העולם ע״י התורה".
משמעות הדבר, שתכונת נשמתו של משה מותאמת ומאוחדת בעצמיותה של התורה, שלכן עוד בטרם למד תורה – מתחילת תולדתו – כבר האיר את העולם באור התורה, ומצד הקשר העצמי של נשמת משה בעצמותה האלוקית של התורה, שהיא למעלה מעלה מהחכמה שבתורה, לכן מסר נפשו עליה עד שהתורה "נקראת על שמו" (מכילתא בשלח ט"ו, א' ועוד) וכמ"ש (מלאכי ג' כ"ב): "זכרו תורת משה עבדי"
אין אמת אלא תורה
והנה התורה היא תורת אמת, וכמארז"ל (ירושלמי ר"ה פ"ג ה"ה, ועוד.): "אין אמת אלא תורה", והמשמעות המדוייקת של המושג "אמת" הוא נצחיות, העדר הביטול והשינוי, ובלשון הכתוב (משלי י"ב י"ט): "שפת אמת תכון לעד", וכפסק המשנה (פרה פרק ח' משנה ט') שנהרות המכזבין אחת לשבע שנים פסולים לקידוש מי חטאת, כי הפסקת זרימתן אפילו כעבור שנים רבות, מגדירה אותם ככזב שאינם "מים חיים" ופסולין לטהרת הטמא.
התורה – חכמתו ורצונו של ה' ית׳ – היא אמת נצחית בנצחיותו של הקב״ה, וכמו שמברכים על התורה: "ונתן לנו תורת אמת", ובלשון הרמב׳׳ם (הלכות יסודי התורה פ"ט הלכה א'): שהתורה "עומדת לעולם ולעולמי עולמים אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת", שאינה נשלטת ע״י שנויי הזמן והמקום, ואינה תלויה ברצונם, דעתם ומאווייהם של בני אדם.
״אמת זה משה״
וכך גם משה רבינו – המאוחד בתורה, ענינו ומדתו היא מידת האמת, וכמארז׳׳ל (תנחומא פר׳ שמות כ"ח ועוד): "אמת זה משה", עד שאפילו "מעשי ידי משה" – נצחיים המה, וכמארז״ל (סוטה ט' ע״א, יומא ע"ב ע״א) שהמשכן שעשה משה לא חרב אלא נגנז לנצח, וקיים לעולם – במערות עקלקלות שבהר הבית.
וכל שכן משה רבינו בעצמו, שהוא חי וקיים לנצח, וכמאמר חז״ל (סוטה י"ג, סע״ב, זוהר ח״א ל"ז, סע״ב.): "לא מת משה…מה להלן עומד ומשמש, אף כאן עומד ומשמש", והדבר נלמד בגזירה שוה, כתיב הכא "וימת שם (משה)" וכתיב התם "ויהי שם (בסיני) עם ה״׳, "שם" "שם" לגזירה שוה – מה להלן עומד ומשמש (חי בגופו) אף כאן עומד ומשמש (חי בגופו).
ובזה נתייחד משה (וכן יעקב אבינו) מכל הצדיקים שבעולם שרק בהם נאמר – "לא מת", אעפ׳׳י שכל הצדיקים גם "במיתתם קרויים חיים" ובכל זאת לא נאמר בהם – "לא מת", כי רק תורתם והשפעתם הרוחנית נשארת חיה וקיימת בעולם, אבל הם עצמם לא נשארים בעולם הגשמי, משא"כ משה רבינו נשאר חי וקיים לנצח גם בגופו בעולם הגשמי עד ביאת גואל צדק שאז כל ישראל יחיו בחיים נצחיים, גם אלו שכבר מתו בדורות שעברו יקומו בתחיית המתים לחיי נצח.
"אתפשטותא דמשה"
והנה אמרו חז״ל (תקוני זהר תס׳׳ט (קי"ב רע׳׳א. קי"ד, רע׳׳א.) ועוד.): "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא", "שבכל דור ודור יורדין ניצוצין מנשמת משה רבינו ע״ה ומתלבשין בגוף ונפש של חכמי הדור עיני העדה ללמד דעת את העם ולידע גדולת ה׳ ולעבדו בלב ונפש״ (תניא פמ״ב.), ובמיוחד בנשיא הדור – המגלה את עצם פנימיות התורה בעולם, ובו מתלבשת עצם נשמתו של משה רבינו, ולכן גם הוא חי וקיים בחיים נצחיים, וממשיך בעבודתו להאיר את כל העולם (כל ״הבית״) באור התורה – תורת ה׳ – המאוחדת בעצמותו ית', דאורייתא וקוב׳׳ה כולא חד.
ו׳׳כדאי הלידה שתכפר על המיתה״, שלידתו של משה רבינו וה"אתפשטותא דמשה" – נשיא הדור, "מכפרת" – מקנחת ומבטלת – על המיתה, אשר רוצה המן שבכל דור – להביא עלינו היל׳׳ת, וגואל ראשון שהוא גואל אחרון מלך המשיח, נשיא דורנו, מוליכנו אל הגאולה האמיתית והשלימה בחיים נצחיים. אך אנו, אין לנו אלא להתקשר אל נשיא דורנו, ללמוד תורתו וללכת בדרכיו, לדבק ב"ה׳ אלקים אמת הוא אלקים חיים" – חיים נצחיים.
(פנימיות 75 י"א שבט ה'תשס"ו – לא מת משה – מה להלן..)