י"א ניסן יום שמחתנו
"הענין שיום הולדתו של צדיק הוא זמן של שמחה, נמצא בכמה מקומות, בדברי חז״ל – ובפרט לגבי יצחק אבינו ומשה רבינו, עד כדי פעולה בפועל במעשה־רב, כמו שכתוב במדרש בטעם שלא הקימו את המשכן מיד כשנגמרה מלאכתו אלא מאוחר יותר – "מפני שחשב הקב״ה לערב שמחת המשכן בשמחת היום שנולד בו יצחק אבינו, לפי שבאחד בניסן נולד יצחק. אמר הקב׳׳ה הריני מערב שמחתכם שמחה בשמחה". יתר על כן: מצינו שיום הולדתו של משה, ז׳ אדר, פעל את ביטולה של גזירת המן שחלה בחדש אדר – "ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד".
ובנוגע ליום הולדתם של הבעש״ט ואדמו׳׳ר הזקן בח״י אלול, הרי נתגלה על־ידי נשיא דורנו (כ״ק אדמו׳׳ר מהוריי״צ) בשם אביו כ״ק אדמו״ר מהורש״ב נ״ע, שהוא יום שמחה עד באמירת "גוט יום טוב", וכ״ק מו׳׳ח אדמו׳׳ר גילה את החג הזה לכל ישראל״.
(לקוטי־שיחות חלק כ״ד עמי 178)
יום של ׳המשכת׳ עניני הנשיא לבני ישראל
"…והרי ידוע גודל העילוי דיום הולדת שאז ״מזלו גובר״. ויש להוסיף בזה – ביאור דיוק הלשון "מזלו גובר" כמבואר בפירוש הכתוב "ונוזלים מן לבנון", ש"מזל" הוא מלשון "נוזל", היינו המשכה וגילוי מלמעלה מעלה (מבחינת "לבנון" – ל״ב־נו״ן. ל׳׳ב נתיבות החכמה, ונו״ן שערי בינה), עד למטה ממטה, לעניין של מעשה בפועל – על־ידי העקב שברגל. ובענייננו: יום הולדת של נשיא בישראל, שאז "מזלו גובר" – המשכת וגילוי ענייניו של הנשיא אצל כל בני ישראל, ובלשון הכתוב: "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו", היינו, המשכה וגילוי מבחינת "אנכי" (עצם מציאותו של הנשיא) עד לבחינת "רגלי העם".
(משיחת ליל ערב ר״ה תשמ״ג, יום הולדת ה׳צמח צדק׳)
בכל שנה ושנה
"ומכיוון ש״הימים האלה נזכרים ונעשים" – מובן שעניין זה נפעל מדי שנה בשנה ביום ההולדת, ואדרבה: באופן ד״מעלין בקדש״ ובפרט על־פי המבואר ב"אגרת הקדש" לאדמו״ר הזקן (סי״ד) ש״בכל ראש־השנה יורד אור חדש עליון יותר שלא היה מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה״, ומזה מובן שכן הוא בנוגע לכל ענין שהוא בבחינת "ראש־השנה", הן "ד" ראשי שנים הם", והן יום הולדתו של כל אדם פרטי, שאצלו הרי זה ענין של ראש השנה". (שם)
מעלת יום ׳י״א בניסן׳
"מספר "אחד־עשר" מורה על דרגא שלמעלה מעשר ספירות, כמבואר בדרושי־חסידות בפירוש הכתוב "אחד־עשר יום מחורב", ש"אחד־עשר" הוא בחינת "אנת הוא חד ולא בחושבן". ונמצא, ש"אחד־עשר" הוא ענין שלמעלה מכל מדידה והגבלה – "אנת הוא חד", מהותו ועצמותו יתברך, שלמעלה מכל גדר ותואר כו׳… כי, כל תואר יש לו איזה גדר, והוא יתברך למעלה מכל תואר וגדר, ועד שגם ביטוי זה (שהוא למעלה מכל תואר וגדר) נתפס "בתיבות", ובמילא, הרי זה בגדר מסויים, אלא כיון שאין ביכולת האדם לבטא עניין זה באופן אחר מוכרח להשתמש בביטוי מסוים ("אנת הוא חד"י "אחד־עשר״).
…ב״יום עשתי־עשר" – "אחד־עשר" – מתחילה עבודתו של יהודי מצד עצם מציאותו, למעלה משייכות לגדרי העולם, כי אם, כפי שקשור ומיוחד עם מהותו ועצמותו יתברך, בחינת אנת הוא חד ולא בחושבן – "ישראל וקוב״ה כולא חד", ההתקשרות העצמית דהקב״ה וישראל, שבאין ערוך לגבי השלימות דבירור העולם. ועל־פי־זה יש לומר, שלידת עם ישראל בחג הפסח מתחילה ביום "אחד־עשר", "אנת הוא חד", באופן ש״ישראל וקב״ה כולא חד". וזהו גם התוכן דיציאת מצרים (חג הפסח) – היציאה דישראל מכל עניין של מיצר וגבול וגדר, להתחבר ולהתאחד עם מהותו ועצמותו ית׳,"ישראל וקוב״ה כולא חד".
(משיחות שבת הגדול, ערב י׳׳א ניסן ה' תשמ"ט)
ויהי־רצון, שעוד בניסן זה נזכה לגאולה האמיתית והשלימה כי יקויים בנו "כרחם אב על בנים רחם ה׳ על יראיו" (תהילים ק"ג י"ג), בהתגלות הרבי נשיא דורנו משיח צדקנו, בחסדי ה׳ ונפלאותיו.
(פנימיות 70 י"א ניסן – יום שמחתנו)