הגאון החסיד הרב שמואל מונקעס

{מציורי ר' זלמן קליינמן}

 

החסיד המפורסם רבי שמואל מקאליסק, המכונה ר׳ שמואל מונקעס, היה מגדולי תלמידיו של אדמו״ר הזקן בעל התניא והשולחן ערוך. ידוע היה בגאונותו המופלגת בתורה ובחסידות, בפקחותו השנונה וחריפותו הבלתי – רגילה: ובעיקר – במידת השמחה המופלגת שהיתה טבועה בו. הזכרת שמו בלבד, מעוררת בלבו של מי שיודע עליו – מידה גדולה של שמחה ואצילות.

רבים הם הסיפורים המתהלכים אודותיו בכל הקשור במידותיו הבלתי – רגילות והתמסרותו ההחלטית לרבו הגדול, כ״ק אדמו״ר הזקן נ״ע. ננסה להעלות כאן אי אלו סיפורים מעניינים הקשורים באישיותו הנפלאה.

 

לקחתם את העונג בגשמיות

רבו הגדול של רבי שמואל – אדמו"ר הזקן – בעל התניא והשו״ע, חיבבו והוקירו במאד. כ"ק האדמו״ר רבי יוסף יצחק נ״ע סיפר, כי בעת שבאו שליחי המשטרה לאסור את כ״ק האדמו״ר הזקן בפעם הראשונה (זה היה בחוה״מ סוכות תקנ״ט) החליט הרבי להתחבא מפניהם, באמרו שהוא מקיים בזה את דברי הנביא ״חבי כמעט רגע עד יעבור זעם". וכאשר הגיעו השוטרים בפעם השניה לאסרו, נועץ בתלמידו הנאמן ר׳ שמואל, האם עליו למסור את עצמו לידיהם, או להסתתר מהם גם הפעם.

ענה לו רבי שמואל, כי לעניות דעתו, על הרבי למסור את עצמו לידיהם וללכת למאסר. שאלו הרבי: "והרי זו סכנה?" על כך ענה לו רבי שמואל בחריפות לשונו: "ממה – נפשך, זייט איר א רבי – וועט אייך נישט שעטן. אויב ניט – איז ווי אזוי האט איר צוגענומען פון טויזנטער אידן דעם געשמאק אין גשמיות?!" (ממה נפשך, אם הנכם רבי – זה לא יזיק לכם. ואם לא – איך לקחתם מאלפי יהודים את העונג בגשמיות?!).

 

תלוי ב'שער' הרבי

על מידת השמחה שהיתה טבועה בלבו, יחד עם מסירותו הבלתי גבולית לרבו, מספר הסיפור הבא:

באחד הימים הצטרף רבי שמואל לקבוצה גדולה של חסידים שהלכו לחצר בית רבם, לשמוע ממנו דא״ח. בעודם הולכים ומתקרבים לחצר הרבי, טיפס ר׳ שמואל על שער החצר ונשאר תלוי על השער.. תמהו החסידים על מעשהו המוזר של חברם ושאלוהו על פשר מעשיו. נענה ר׳ שמואל ואמר: "כאשר הולכים ברחוב ורואים מספריים תלויים – יודעים שכאן נמצא חייט. באם רואים מגפיים תלויים מעל החנות – יודעים שבמקום זה שוכן סנדלר. אם כן, אפוא, בשער חצרו של הרבי צריך להיות תלוי חסיד…"

 

'יזכור' שבע פעמים

על מקרה מעניין אחר מסופר עליו, שפעם הגיעה אישה אחת לביתו של רבינו הזקן כדי להזכיר את בתה המקשה ללדת. הרבי לא היה אז בביתו. ואילו ר׳ שמואל ישב בבית מדרשו של הרבי והגה בתורה. משום מה נדמה היה לה שהוא הרבי, ושטחה בפניו את בקשתה על מצב בתה הקשה. יעץ לה ר׳ שמואל לומר שבע פעמים "יזכור" – ותיוושע.

כעבור תקופה, הגיעה אם היולדת לאדמו״ר הזקן ובידיה מתנה. לדבריה, באה להודות לרבי על עצתו הטובה, ובע"ה ילדה בתה בן זכר למזל טוב לאחר שעשו כעצתו ואמרו שבע פעמים "יזכור"… הרבי הבין מיד שאין זה אלא מעשי ידיו של תלמידו "השובב" ר׳ שמואל מונקעס. מיד קרא אחר ר׳ שמואל ושאל אותו על המסתתר מאחורי עצתו, ענה לו ר׳ שמואל: "כאשר באה האישה ובכתה בפניי על מצב בתה הקשה, עשיתי קל וחומר לעצמי: אם די באמירת 'יזכור' פעם אחת כדי להוציא את כל האנשים (מבית הכנסת) – הרי אמירת 'יזכור' שבע פעמים, ודאי שבכוחה להוציא תינוק קטן…"

 

בזכות אברכים כאלו..

על מידת ההצנע לכת שלו, ועל מעשיו בכל הכרוך בינו לבין קונו, תעיד העובדא הבאה:

פעם אחת ביקר כ״ק הרה"צ רבי שלמה מקרלין נ״ע בתשעה באב אצל חברו כ״ק אדמו״ר הזקן נ״ע. כנהוג בתפוצות ישראל, זרק ר׳ שמואל מיני צמחי – אילן על המתפללים, ואילו אחד הצמחים החטיא ופגע בשוגג באותו צדיק ר׳ שלמה. הקפיד על כך הצדיק, ואמר: "בגלל אברכים כאלה נחרב בית המקדש". ואילו ר׳ שמואל ענה מה שענה.

למחרת, לאחר אמירת הקינות, יצאו הני תרי צנתרי דדהבא, כ״ק האדמו"ר הזקן וכ״ק האדמו"ר מקרלין נ"ע ליער שמחוץ לעיר. בעודם מתהלכים יחד ומשוחחים בדברים האמורים ברומו של עולם, הגיע לפתע לאוזנם קול יללה עמוקה. הלכו השניים בכיוון הקול ולעיניהם נתגלה מחזה מרעיד: אותו "אברך" אשר זרק אמש בעת אמירת הקינות מיני צמחים, ואשר בטעות החטיא את המטרה.. יושב בין יתושים עוקצניים, מקונן על חורבן המקדש ואומר קינות בבכי ויללה עמוקה. כראות זאת כ"ק הרה"צ מקרלין נענה ואמר: "בזכות אברכים כאלו יבנה בית המקדש!"

 

שקוע בעבודת ה'

ר׳ שמואל התנזר מכל הבלי וענייני העולם אשר היו לו לזרה, ולא תפסו אצלו מקום כלל. כל כולו שקוע היה בעבודת ה׳, וכל השאר היו בעיניו כאין ואפס.

פעם נשלחו אליו אברכי החסידים להתחנך אצלו בדרכי תורת החסידות. לילה אחד, בעודם יושבים בביתו של ר׳ שמואל ושותים בצמא את דבריו, פרצה שרפה בעיר, אשר כילתה במהירות בית אחר בית. האש לא פסחה גם על ביתו של ר׳ שמואל, בתוכו ישבו באותה העת החסידים הצעירים, אך ברגע האחרון ניצלו כולם בנס! הבית עצמו נשרף כליל והיה לעפר ואפר.

למחרת, כאשר הגיע ר׳ שמואל לאמוד את נזקי ביתו, נדהם לראות שלא נותר מביתו אלא תלים של עפר ופיח. תלמידיו שעמדו לצידו, נאנחים על שבר רבם ומחכים לשמוע את תגובתו, שמעו אותו מתחיל לברך ״ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם…״ בטוחים היו כי עומד הוא לגמור ברכתו במילים ״דיין האמת״, אך התפלאו לשמוע את סיומה של הברכה: "שלא עשני גוי"!

כראות ר׳ שמואל את מבוכתם, נענה ואמר להם:" תארו לעצמכם אילו הייתי גוי, חס ושלום, הרי האליל שלי היה נשרף בין שאר חפצי הבית ולא נשאר לי מאומה. עד כמה עלי להודות לקב"ה שלא עשני גוי, ומכיון שיהודי אני, ממשיך הנני להתפלל להשי"ת שבודאי לא ישיבני ריקם ויעזור לי בכל הדרוש…"

 

"כשרות" ללא הגבלה

על זהירותו המרובה בכשרות המאכלים, ועל מידת האתכפיא שלו בכל הקשור לצרכי הגוף, מעניין לקרוא את הסיפור הבא:

באחת ההתוועדויות החסידיות, בשנים הראשונות לנשיאותו של אדמו״ר הזקן, הביא חסיד אחד, ר׳ נתן השוחט, ריאה מטוגנת בתור קינוח לסעודה. הוא מסרה לידי ר׳ שמואל שיחלקה למשתתפים. עם הקערה שבידו החל ר׳ שמואל לרקוד ולשמוח, ושימח את המתוועדים. מפעם לפעם ביקשו מר׳ שמואל לחלק מהריאה לקהל, אך הוא היה מתחמק מהם ולא נתן ממנה מאומה לאיש..

כאשר עבר זמן ניכר והוא עומד עדיין בעקשנותו, נטפלו אליו הצעירים ורצו לקחת ממנו את הקערה בכח. כראות ר׳ שמואל שמתכוננים הם ברצינות לחטוף ממנו את הקערה וה"פארבייסען" שבה, קפץ ממקומו בזריזות, השליך את הקערה וכל אשר בה למים המלוכלכים, והמשיך בריקוד נלהב…

המסובים ההמומים למעשהו, דבר הכרוך באיסור בל תשחית וביזוי אוכלין, החליטו שאין לעבור על כך לסדר היום, וצריך לקיים בו 'פסק'. כאשר שמע ר׳ שמואל את החלטתם, מיהר וקפץ מעצמו על השולחן בפישוט ידיים ורגליים, וחיכה בשמחה לביצוע פסק הדין.

לאחר שגמרו לעשות בו ״שפטים״, הלך ר׳ שמואל לחפש ״פארבייסן" עבור הקהל, למרות השעה המאוחרת אחר חצות הלילה, הצליח ר׳ שמואל למצוא בביתו של אחד החסידים קערה גדולה עם תמצית כרוב, הביאה לבית המדרש והעמידה על השולחן לטעימת הקהל – בעוד שהוא עצמו ממשיך לרקוד ולפזם ניגונים חסידיים.

בעודם עומדים ומסתכלים על מעשהו של ר׳ שמואל – הזדעזעו לקול צווחותיו של הקצב שהתפרץ בקול רעש גדול לבית המדרש כל עוד נפשו בו. כולו מתנשף ומיוזע, וצועק בקולי קולות: "יהודים! אל תאכלו את הריאה, זה טריפה!" לחסידים הנבהלים מקול צעקותיו המחרישות של הקצב, התברר אודות הטעות המחרידה שקרתה: הוא עצמו, הקצב, לא היה בחנותו ואילו אשתו נתנה את הריאה הטריפה – שהוחלפה בטעות בכשרה – לאשתו של השוחט. כאשר חזר הביתה ושמע על הטעות, רץ במהירות לביתו של ר' נתן השוחט, שם נודע לו שלקחו את הריאה לבית מדרשו של הרבי. הוא מיהר, איפה, לבית המדרש כדי להתריע ולהזהיר את הקהל שלא יאכלו את הריאה!

זקני החסידים שנדהמו לראות את הפלא והמופת הגלוי, ואשר אודות לעקשנותו לא נכשלו במאכל טריפה, החלו להיטפל אליו: "מה לך, החסיד, ולענייני מופתים ורוח הקודש?!" בו במקום החליטו וערכו לו ״פסק״ נוסף על מעשהו. לבסוף גזרו עליו, בגזירת חסידים, לספר להם מה שקרה ומאין ידע באמת שהריאה טריפה, ואשר בגלל כן לא רצה לתת לאיש לטעום ממנה.

"בעצם לא ידעתי כלום מה שקרה עם הריאה" – ענה להם ר׳ שמואל בפשטות מרובה – "אך בעת שנכנסתי בפעם הראשונה אל הרבי ל"יחידות" עשיתי בליבי הסכם שלא לרצות שום דבר גשמי ערב. בעת שר׳ נתן הביא את הריאה המטוגנת, התחשק לי מאד לטעום ממנה, וכאשר ראיתי שכולם רוצים כזאת, החלטתי בליבי שזה בודאי דבר איסור, כי לדבר היתר אין כח משיכה מעין זו.

וכפי שהרבי אמר על הפסוק ״ורב תבואות בכח שור״, שכח המושך של נפש הבהמית הוא חזק מכח המושך שבנפש האלוקית שבאדם – ולכן השלכתי את הריאה למים המלוכלכים!"..

ניתן להרבות עוד בסיפורי חסידים על אותו חסיד מופלא, אולם המובא כאן – ללמד על הכלל כולו יצא, וממנו ניתן ללמוד – כיצד ניתן להצניע גדלות מופלאה בענוות אמת.

 

("פנימיות" 3 – כסלו נ"ד)