תקיעת שופר

 

 

 

 

שופר מציורי רב זלמן קליינמן

 

תקיעות וברכות של ראש השנה

א. איתא במס' ראש השנה (לד, ב.): ״תנו רבנן: תקיעות וברכות של ראש השנה …מעכבות.

מאי טעמא? אמר רבה: אמר הקב״ה – אמרו לפני בר״ה מלכויות זכרונות ושופרות. מלכויות ־ כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות ־ כדי שיבוא לפני זכרונכם לטובה, ובמה בשופר״.

רש"י ותוספות נחלקו בפירוש דברי הברייתא ״תקיעות וברכות… מעכבות׳׳. מפרשי׳י שכתב ״אם בירך ולא תקע״, משמע, שהתקיעות מעכבות הברכות וכן הברכות מעכבות התקיעות. אבל התוס׳ (וכן ברא״ש ובר׳׳ן) פירשו: ׳׳תקיעות וברכות מעכבות זו את זו, היינו שהתקיעות מעכבות זו את זו, והברכות מעכבות זו את זו. כשמברך מלכויות זכרונות ושופרות, מברך שלשתן או לא יברך כלל. וכן תקיעות שברים תרועות, אם בקיא בשלשתן יתקע, ואם לא, לא יתקע״ – אבל אין הברכות מעכבות את התקיעות וכן אין התקיעות מעכבות את הברכות.

הרמב״ם (הל׳ שופר ספ״ג, וכן נפסק להלכה בטור ורמ״א או״ח סתקצ״ג ס״ב. שו״ע אדמו״ר הזקן ס״ד.) פוסק ש״התקיעות אינן מעכבות את הברכות והברכות אינן מעכבות את התקיעות״ (כדברי תוס'). אמנם הראב״ד משיג וכותב ד״של ר׳׳ה מעכבות זו את זו״, וכוונתו כדעת רש׳׳י (ראה בזה ב״לחם משנה׳,, שם) שהברכות מעכבות את התקיעות והתקיעות את הברכות.

ב. מחלוקת זו, ניתן לתלות בשני הפירושים לדברי הברייתא – ״ובמה בשופר״. שהרי הברייתא הנ״ל נותנת טעם לאמירת פסוקי מלכויות ופסוקי זכרונות, אך בנוגע לשופרות – לא נותנת הברייתא טעם, והדבר צריך ביאור. ומיישב זאת הריטב״א בשני אופנים:

א. שעל פסוקי שופרות אין צורך כלל להביא טעם לאמירתם, כי בזה שאומרת הברייתא ״ובמה בשופר״, ובכך מציינת שתוקעים במלכיות וזכרונות, הרי שמאליו מובן שאם תוקעים בשופר, אזי אומרים את הפסוקים השייכים לשופר.

ב. ״במה בשופר׳׳ – פירושו פסוקי שופרות, ובלשון הריטב״א: כדקאמר במה בשופר ־ בשופר ממש וברכות שופר״… ״שברכת השופרות היא ע״ש השופר, שאף כשאין לו שופר יהא מזכירו וקובע לו ברכה.

ונמצא שיש שני אופנים לפרש ״ובמה בשופר״: לפירוש הא׳ – המילים ״ובמה בשופר״ מבארות מדוע תוקעים במלכויות וזכרונות. לפירוש ־הב׳ – המילים ״ובמה בשופר״ מבארות שאומרים פסוקי שופרות (ואפילו כשאין שופר).

וי״ל שבזה תלויה הפלוגתא הנ״ל האם התקיעות והברכות מעכבות אלו לאלו. רש״י והראב״ד, מפרשים ״ובמה בשופר״ בפשטות, כפירוש הא', שלפירוש זה נמצא שכוונת הברייתא היא להדגיש (גם) את התלות על הברכות – מלכויות וזכרונות – בתקיעות, ש״במה״ פועלת אמירת פסוקי מלכויות וזכרונות את פעולתם, – ״בשופר״, (שלכן תוקעים בפסוקי מלכויות וזכרונות), וזהו הטעם ש״תקיעות וברכות …מעכבות״ – זו את זו, כיון שפעולת ה״ברכות״ – ״ובמה״ – היא ״בשופר״.

משא״כ התוס׳, הרמב״ם (ושאר ראשונים) שסוברים שאין הברכות מעכבות את התקיעות ואין התקיעות מעכבות את הברכות, סוברים שגם סיום הברייתא ״ובמה בשופר״ הוא טעם על אמירת פסוקי שופרות. ונמצא שכוונת הברייתא היא זו בלבד: לבאר טעם אמירת פסוקי מלכויות זכרונות ושופרות והקשר ביניהם, שלכן הברכות מעכבות זא״ז, אבל לא את התקיעות וכו'!

ג. ויש להוסיף ביאור בשיטת רש״י והראב״ד שפירשו שברכות מעכבות את התקיעות וכן להיפך. דהנה ב״המשך וככה תרל״ז לאדמו״ר מהר״ש (פרק ע,) מביא שני משלים נפלאים, לביאור פעולתה של תקיעת שופר. משל אחד מהבעש״ט:

"ממלך שהיה לו בן יחיד מלומד היטב שהיה חביב אצלו כבבת עינו ממש, ועלה בדעת האב ובנו שיסע למדינות אחרות ללמוד חכמות ולידע הנהגת בני אדם… למען יגיע הבן למעלה יתרה יותר מכמו היותו אצל אביו בביתו. ויהי ברבות הימים… מכר את כל אשר לו ובין כך הלך למדינה אחרת שגם אביו לא נודע שם כלל… בצר לו, עלה בליבו לחזור למדינת אביו, אבל מחמת אריכות הזמן שכח גם לשון מדינתו. ובבואו למדינתו… התחיל לרמז להם שהוא בן מלכם… עד שהגיע לחצר המלך… ולא השגיחו עליו כלום. עד שהתחיל לצעוק בקול גדול בכדי שיכיר המלך קולו. וכשהכיר המלך קולו, אמר, הלא זהו קול בני צועק מתוך דחקו ונתעורר אצלו אהבת בנו וחבקו ונשקו וכו'.

וזהו התקיעה בקול שופר, שהוא בחינת צעקה פנימית מעומקא דליבא, איך שהוא מתחרט על העבר ומקבל על עצמו להבא לשמוע בקול אביו, וע״י צעקה זו מתעורר מלך מלכי המלכים הקב״ה ומראה חיבתו לבנו יחידו וסולח לו על העבר״. נמצא, שבמשל זה מודגשת פעולתו של בן המלך ששב וצועק בקול פשוט ומקבל על עצמו עול מלכותו ית׳, שזהו ענין – ״תמליכוני עליכם״ ״מלכויות״.

משל שני מה״קדושת לוי״ רלוי״צ מבארדיטשוב:

"ממלך שנסע ליער גדול… עד שבא לעומק היער, ולא מצא את הדרך לשוב לביתו. האנשים לא הכירו את המלך ולא ידעו מה להשיב לו… עד שמצא איש חכם ונבון ושאלו על הדרך. אז הבין החכם שהמלך הוא. ונזדעזע לאחוריו, ושמע תיכף לרצונו, ויראהו את הדרך… ויולך את המלך לבית המלוכה ויושב אותו על כסא מלכותו אשר בבית המלכות, וימצא האיש ההוא חן… ויהי אחרי ימים רבים חטא אותו האיש למלך ויקצוף עליו המלך… ויצר להאיש מאד… ויפול לפני המלך ויבקש על נפשו: שקודם שיצא דבר משפטו, ימלא שאלתו בדבר אחד, והוא: להלביש אותו בגדים הראשונים שלו בשעה שהוליך את המלך מהיער, וגם המלך ילבש בגדים שלבש אז… ויהי כאשר לבש המלך את בגדיו הנ״ל וכן האיש, זכר המלך את גודל החסד שעשה עימו… ויכמרו רחמיו עליו… והשיבהו על כנו…

לכן אנחנו תוקעים בשופר, היינו באותו הלבוש שהיה בעת מתן תורה בכדי שיזכור שקיבלנו את התורה, שהאומות לא רצו לקבלה, והמלכנו אותו בשופר, כמ״ש ויהי קול השופר. וע׳׳י זכרון זכות זה מוחל לנו על כל עוונותינו״… נמצא שבמשל השני מודגש הזכרון אודות מעלתם של ישראל שהתגלתה במתן תורה, שזהו ענין ״יבוא לפני זכרונכם לטובה״ ־ ״זכרונות״.

ומעתה יומתק טעמם של רש״י והראב״ד שהברכות והתקיעות מעכבות זא״ז – כיון ששני הענינים – ״מלכויות״ ו״זכרונות״, נעשים בפועל ע״י מעשה התקיעה בשופר, ולכן תולים אותם זה בזה – כי הם ענין אחד ממש.

(פנימיות 34 – מקוצר ומעובד לפי שיחת כ״ק אדמו״ר נשיא דורנו, נדפסה ב״שערי המועדים״ לר״ה. סימן ס״א)