איתא בשולחן ערוך רבינו הזקן (אורח חייס סימן תפ׳׳ט סעיף כ״ג ־ כ׳׳ד): ״ויש אומרים, שאם שכח לספור בלילה אחת אין צריך לספור כלל בשאר כל הלילות, לפי שכבר הפסיד ממצות ספירת העומר לגמרי כשחיסר ממנו יום אחד, שנאמר, תמימות תהיינה. ויש חולקין ואומרים, שצריך לספור בשאר כל הלילות, לפי שכל לילה היא מצוה בפני עצמה ואינן תלויות זו בזו. ולענין הלכה נוהגין לספור בשאר לילות בלא ברכה וכוי״.
כלומר, נחלקו הדעות אם ארבעים ותשעה ימי הספירה מצוה אחת הן, או שמא ספירת כל יום מצוה בפני עצמה היא. ונפקא מינה למי ששכח לספור, האם יכול להמשיך ולספור בימים הבאים. ולהלכה, נוהגין להמשיך ולספור, אך ללא ברכה, כיון שספק ברכות להקל.
ב. והנה לכאורה תמוהה הדעה הראשונה משני טעמים. שכן –
א. מדוע לדעה זו מברכים ארבעים ותשע ברכות – ברכה לכל ספירה וספירה. הלא כיון שאין זו אלא מצוה אחת בלבד, היה מן הראוי לברך עליה גם כן ברכה אחת בלבד, בתחילת ימי הספירה או בסיומם?
ב. יתירה מכך. לא זו בלבד שלא מובן לשם מה יש צורך בברכה נפרדת לכל ספירה, אלא שהשאלה הנשאלת היא, כיצד אפשר לברך על כל ספירה. שהרי לדעה זו שכל ארבעים ותשע הספירות מצוה אחת הן, נמצא, שחסרונה של ספירה אחת פוגם לא רק בספירת הימים הבאים, אלא אף בספירת הימים הקודמים. ואם כך, היה מן הדין שלא לברך עד לספירה האחרונה, מחשש שמא ישכח לספור, ואז תמצאנה כל הברכות שברך על ספירתו בימים הקודמים בטלות למפרע. וכמו שכתבו התוספות (בכתובות דף ע״ב ע׳׳א בד״ה וספרה ובמנחות דף ס״ה ע׳׳ב בד״ה וספרתם) בטעם הדבר שנדה וזבה אינה מברכת על ספירתה, שמא תראה ותסתור את ספירתה למפרע, ונמצאו ברכותיה לבטלה.
ג. ונראה לומר, דבאמת לכל הדעות נחשבת הספירה בכל לילה למצווה נפרדת, ולכן יש לברך על כל ספירה בנפרד. ומכל מקום, לדעה אחת, אם שכח לספור אינו יכול להמשיך ולספור, משום שנאמר ׳׳תמימות תהיינה״. כלומר, שספירת כל לילה צריכה להיות תמימה ומושלמת על ידי ספירת הלילות הקודמים, ונוספת להם. כך, ששלימותה של הספירה בלילה השני תלויה בהכרח בספירת הלילה הקודם, ושלימותה של הספירה בלילה השלישי תלויה בהכרח בספירת שני הלילות הקודמים, וכן הלאה.
ונמצא, דאף שספירת כל לילה היא מצווה לכשלעצמה, מכל מקום, כיון שהיא כוללת בהכרח את ספירת הלילות הקודמים, שהרי לא יתכן שני ללא ראשון ושלישי ללא שני וכן הלאה, הרי שאם שכח לספור – אף שספירת הימים הקודמים אינה נפגמת משום שכל אחת היא מצוה לכשלעצמה, ולכן יכול לברך בכל לילה ללא חשש שמא תסתר ספירתו למפרע, אולם ־ שוב אינו יכול להמשיך ולספור בליל המחרת ספירה תמימה ומושלמת.
ד. והנה, המנחת חינוך בסימן ש״ו מסתפק מה דינם של קטן שהגיע למצוות ועבד שהשתחרר באמצע ימי הספירה, לדעה זו שכל ארבעים ותשעת הימים מצווה אחת הם, האם הם יכולים לספור מכאן ואילך בברכה. שכן, אף שספירתו של קטן היא מצוה מדרבנן משום חינוך, הרי שיש מקום לומר שמצוה דרבנן אינה יכולה להשלים מצוה דאורייתא.
אמנם, על פי האמור לעיל שהכל מודים שהספירה בכל לילה היא מצוה לכשלעצמה, אף שעדיין יש מקום לספק בעבד שהשתחרר באמצע ימי הספירה, מטעם אחר כדלקמן, מכל מקום, בקטן שהגיע למצוות באמצע ימי הספירה אין לכאורה כל ספק שעליו לספור מכאן ואילך בברכה.
ה. דהנה יש לחקור בגדר כל מנין שבתורה, האם יש לו מציאות לכשלעצמו וציווי התורה רק משנה אותו ממציאות סתמית למציאות של מצווה, או שמא אין לו כל מציאות לכשלעצמו כלל, וציווי התורה מהוה אותו למציאות ־ ״מצותי׳ אחשבי׳״ (בכורות דף י׳ ע״א).
ונפקא מינה לעבד שהשתחרר באמצע ימי הספירה, האם יכול לספור מכאן ואילך בברכה. שכן, אם עצם הספירה היא מציאות לכשלעצמה גם ללא המצווה, הרי כיון שספר כבר קודם שהשתחרר, יכול הוא להמשיך ולספור גם לאחר שהשתחרר, בברכה. אולם, אם ללא המצווה אין לספירה לכשלעצמה כל מציאות, נמצא שלספירתו קודם שהשתחרר אין מציאות. והרי זה כמי שלא ספר כלל, שאינו יכול להתחיל לספור בברכה באמצע ימי הספירה.
אלא שספק זה לכאורה הוא רק בדינו של עבד שהשתחרר. ואילו בדינו של קטן שהגיע למצוות בתוך ימי הספירה, אין כל ספק שעליו לספור מכאן ואילך בברכה. שכן על פי המוסבר לעיל, הקשר בין כל ספירה לקודמותיה אינו בשל המצווה שבהן (שהרי כל אחת היא מצווה נפרדת), אלא בשל מציאותן המספרית, בכך שהן מתמימות ומשלימות אותה. ואם כן, בקטן שיש בספירתו מצווה דרבנן, אין כל ספק ש׳׳מצותי׳ (מדרבנן) אחשבי׳״ למציאות, ועליו לספור מכאן ואילך בברכה. ורק בעבד שאין בספירתו מצוה כלל, יש מקום לספק שמא הוא כמי שלא ספר.
ו. ומכל מקום, לאמיתו של דבר יש מקום לספק גם בדינו של קטן שהגיע למצוות בתוך ימי הספירה, האם יכול הוא לספור מכאן ואילך בברכה. שהרי לכמה דעות (אתוון דאורייתא כלל י׳. שו״ת צפנת פענח ירושלים תשכ׳׳ה סימן ל״ג), מצוות דרבנן הן רק על הגברא ולא על החפצא. ואם כן, אם נניח שאין לספירה כל מציאות לכשלעצמה ללא המצווה שבה, הרי שאין מקום לומר שעל ידי מצווה מדרבנן המוטלת על הגברא – האב, לחנך את בנו בספירת העומר – יהפוך החפצא של ספירת הקטן למציאות שיש לה משמעות לגבי דין ״תמימות׳׳, כאשר הוא מגיע למצוות באמצע ימי הספירה.
ומכיון שלרוב הדעות ספירת העומר בזמן הזה – גם בגדולים – היא מדרבנן בלבד, כך שהמצווה היא רק על הגברא, הוא הדין שיש להסתפק האם נוכל לספור בברכה (וספירתנו עכשיו תחשב למציאות לגבי דין ״תמימות״ דאורייתא), כשיבוא משיח צדקנו ויבנה בית המקדש במהרה בימינו באמצע ימי הספירה – אמן.
(מעובד ומלוקט ע׳י הרב משה חפר – – מתורתו של כ"ק אדוננו מורנו ורבינו, מתוך ־לקוטי שיחות־ חלק א׳ פרשת אמור, חלק ח׳ פרשת נשא וליקוט לחג השבועות שנת תנש״א. פנימיות 30)