לא תחסום שור בדישו

א

בסעיף האחרון המסיים את השולחן ערוך שלו, כותב רבינו הזקן, וז׳׳ל: ׳׳פרות המהלכות על התבואה לפי שירט להן הדרך, אינו עובר על לא תחסום אם חסמן, אף על פי שהתבואה נידושה מאליה דרך הילוכן עליה, הואיל ואינו מתכוין להעבירן שם בשביל כך. וכן כל כיוצא בזה״.

כלומר, פרות המהלכות על גבי תבואה וזו נידושה מאליה תוך כדי הילוכן, אין בחסימת פיהן משום ״לא תחסום שור בדישו״ במידה וההילוך במקום זה אינו מכוון לצורך הדישה, אלא רק לשם קיצור דרכן לדוש במקום אחר. שכן, במקרה שכזה וכיוצא בו, הרי זה בבחינת ״דבר שאינו מתכוין״.

ומקור דין זה הוא ממה שכתב הרמב״ם בפרק י״ג מהלכות שכירות הלכה ד׳, וז״ל: ״ופרות המהלכות על התבואה לפי שירט להן הדרך, אינו עובר עליהן משום בל תחסום״.

ב

והנה, השוואה בין לשונו של רבינו הזקן ללשונו של הרמב״ם מלמדת, כי רבינו הזקן מוסיף שלושה עניינים שאינם נמצאים בדינו של הרמב״ם.

שכן:                                                                                                                                     א)  המילים ״אף על פי שהתבואה נידושה מאליה דרך הילוכן עליה״, אינן מופיעות בלשונו של הרמב״ם. ועל כן, היה מקום לפרש בכוונת דבריו, כי לא מדובר כלל שהפרות דשות תוך כדי הילוכן. ומכל מקום, החידוש במה שאינו עובר על חסימת פיהן הוא, בכך, שלמרות שהילוכן של הפרות במקום זה הוא למטרת דישה (במקום אחר), בכל זאת עדיין אין זה בכלל ״בדישו״.

ומשום כך מוסיף רבינו הזקן את המילים הללו, ללמדנו, כי המדובר הוא שאכן הפרות דשות תוך כדי הילוכן (וכך מפרש המשנה למלך בדברי הרמב״ם שם), ואף על פי כן ׳׳אינו עובר על לא תחסום אם חסמן״.

ב) בעוד שהרמב״ם אינו מנמק מדוע ״אינו עובר עליהן משום בל תחסום״, הרי שרבינו הזקן מנמק זאת ״הואיל ואינו מתכוין להעבירן שם בשביל כך״. ואם כי הרמב״ן (בב״מ דף פ״ט ע״א) מביא כטעם (אחר לכאורה) לכך את דרשת הירושלמי (תרומות פרק ט' סוף הלכה א') ״בדישו, ולא בדורכו״, הרי שלדעת רבינו הזקן יש לומר, כי דרשת הירושלמי ״ולא בדורכו״ אינה גזירת הכתוב, אלא מילתא בטעמא ־ ׳׳הואיל ואינו מתכוין להעבירן שם בשביל כך״.

ג) בסיומה של ההלכה מוסיף רבינו הזקן את המילים ״וכן כל כיוצא בזה״. שכן, ידועה מחלוקת הפוסקים לגבי פטורו של ׳׳דבר שאינו מתכוין״, האם הוא נוהג במלאכות שבת בלבד, או שמא אף בשאר איסורים. לדעת בעל השאילתות (שאילתא ק״ה) פטור זה הנו במלאכות שבת בלבד, משום שרק בשבת הדין הוא ש״מלאכת מחשבת אסרה תורה״, ו"דבר שאינו מתכוין" אינו בכלל ״מלאכת מחשבת״ (שבת דף ק״י ע׳׳א, תוספות ד״ה תלמוד). ואילו לדעת רוב הפוסקים, אף בשאר איסורים ״דבר שאינו מתכוין״ פטור. ומשום כך מוסיף רבינו הזקן את המילים הללו, ללמדנו, שמכיון שטעמו של הירושלמי הדורש ״ולא בדורכו״ אינו מחמת גזירת הכתוב אלא משום "דבר שאינו מתכוין" (אף שאין מדובר באיסור שבת), נמצינו למדים שאף ״כל כיוצא בזה״ בשאר איסורים, ״דבר שאינו מתכוין״ פטור.

ג

והנה, דין זה שאינו מתכוין פטור, הוא דווקא כאשר פעולת ההיתר שהוא מכוין לה אינה גוררת עמה בהכרח מלאכת איסור. שאז, גם אם קרה וכתוצאה ממעשה ההיתר נוצרה מלאכת איסור, הרי שמלאכה זו היא בבחינת ״דבר שאינו מתכוין״. אולם במידה ופעולת ההיתר גוררת עמה בהכרח מלאכת איסור שהיא ״פסיק רישי״׳ (שבת דף ע״ה ע״א), מתייחסת הכוונה לפעולת ההיתר גם לתוצאת האיסור הבלתי נמנעת, ואין זה ״דבר שאינו מתכוין״.

ועל פי זה יש להבין בנידון דידן, מדוע ״אינו עובר על לא תחסום אם חסמן וכו', הואיל ואינו מתכוין וכו׳״. שכן, למרות שהמוליך את הפרות על התבואה אכן אינו מכוין לדישה אלא לקיצור דרך בלבד, הרי שהדישה היא תוצאה הכרחית ובלתי נמנעת של הילוך זה, והיא איננה בבחינת ״דבר שאינו מתכוין״ לו. ומדוע מנמק זאת רבינו הזקן בכך ש״אינו מתכוין להעבירן שם בשביל כך״ ?

ובהכרח איפוא לומר, שכלל זה ש״פסיק רישי״׳ אסור, הוא דווקא כאשר פעולת ההיתר גוררת עמה בהכרח את האיסור עצמו, ולא את הרקע לאיסור שהוא היתר לכשלעצמו.

כלומר, כאשר למשל אדם גורר בשבת חפץ על גבי הקרקע כך שבהכרח יווצר חריץ באדמה, הרי שלמרות שהוא אינו מתכוין ליצירת החריץ, מכל מקום, מכיון שיצירת החריץ האסורה משום חרישה היא ״פסיק רישי׳״, אין זה ״דבר שאינו מתכוין״. או למשל, כאשר מצורע נושא מקל על גבו של הצרוע כך שבהכרח יוסר ממנו הנגע, הרי שלמרות שהוא אינו מתכוין להסרת הנגע, מכל מקום, מכיון שהסרת הנגע האסורה היא ״פסיק רישי׳״, אין זה ״דבר שאינו מתכוין״ (ויש צורך בלימוד מיוחד כדי להתיר זאת, בשבת דף קל״ג ע״א).

אולם בנידון דידן, כיון שהאיסור הוא רק לחסום את פיהן של פרות העוסקות בדישה, ואין כל איסור לדוש בפרות שפיהן אינו חסום, נמצא, דמאחר שחסימת פיהן של הפרות עצמה אינה תוצאה הכרחית של הילוכן על התבואה, שהרי בידו שלא לחסום, ומה שהכרחי זאת רק הדישה שהיא פעולה מותרת לכשלעצמה, הרי שאין זה ״פסיק רישי״׳ ההופך את שאינו מתכוין לאיסור למתכוין, ומשום כך ״אינו עובר על לא תחסום אם חסמן וכו', הואיל ואינו מתכוין להעבירן שם בשביל כך״.

ומתוך כך יש להסיק דין חדש. שכן, כשם שישנו איסור ״לא תחסום שור בדישו״, שלא לחסום את פיו של שור שעוסק בדישה, כך ישנו איסור ״לא תדוש בחסימה״, שלא לדוש בשור שפיו חסום (ב"מ דף צ׳ ע״ב, שולחן ערוך חו״מ סימן של״ח סעיף ג׳). ונמצא, דדין זה ש״פרות המהלכות על התבואה וכו', אינו עובר על לא תחסום אם חסמן וכו׳, הואיל ואינו מתכוין וכו׳׳׳, הוא רק כאשר החסימה מתבצעת לאחר שהפרות כבר מהלכות על התבואה ודשות אותה, שאז, פעולת הדישה ההכרחית שהיא מותרת לכשלעצמה אינה בבחינת ״פסיק רישי׳״. אולם, אם הפרות מהלכות על התבואה כאשר פיהן חסום מכבר, הרי שאז עובר המוליכן ב״לא תדוש בחסימה״ למרות שאינו מכוין לדישה, כיון שהדישה האסורה בפרות שפיהן חסום היא תוצאה בלתי נמנעת מהילוכן על התבואה, ואין זה ״דבר שאינו מתכוין׳׳.

(השיחה נאמרה ע"י הרבי בכ"ד טבת בשנת תשכ"ג, ונדפסה ב־לקוטי שיחות־ כ"ו שיחה לפרשת כי תצא)

(פנימיות 27 – מקוצר ומעובד ע"י הרב משה חפר)