בירור הניצוצות והפצת המעיינות חוצה
ברשימה הקודמת הובאו דבריו המפורסמים של הרבי שנגמרה עבודת הבירורים, ועכשיו משיח צדקנו צריך לבוא. וגם הבאנו את דברי הרבי בש״פ נח תשנ״ב, אלא ששם לא הוזכר בפירוש ענין עבודת הבירורים, אלא רק ״שכבר סיימו כל עניני העבודה, כולל גם צחצוח הכפתורים״. אבל ברור בשיחה שם שהכוונה (גם) לעבודת הבירורים, שהרי הוא מביא בשיחה זו את דברי כ׳׳ק אדמו"ר הזקן בתניא (פרק ל״ז) שהגאולה תלוי' במעשינו ועבודתינו (ד)כל זמן משך הגלות״, והרי בתניא שם מדובר אודות ענין בירור הניצוצות.
ודברים יותר מפורשים אמר הרבי בש״פ וישלח, ט״ז כסלו תשנ״ב, וז״ל (ספר השיחות תשנ״ב ח"א ע' 163): מכל זה מודגש ביותר בדורנו זה: ובהקדמה – שאף שמצד יעקב נגמרו ונשלמו כל עניני הבירורים וכבר אז (כשישלח יעקב) היתה יכולה וצריכה להיות הגאולה [שלכן שלח מלאכים לעשו להודיע שהגיע הזמן ד"ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו", ו"ביקש לישב בשלוה״(כנ"ל ס־י). מ"מ, לא בא עניין זה בפועל מצד ו(ב)העולם. אבל, לאחר "מעשינו ועבודתינו" דכל בני ישראל במשך כל הדורות, כולל ובמיוחד לאחר גילוי תורת החסידות בי"ט כסלו, שאז התחיל עיקר הענין ד״יפוצו מעינותיך חוצה״, ומוסיף והולך ע״י רבותינו נשיאינו מדור לדור, עד לכ״ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שעל ידו הופצו המעיינות חוצה בכל קצוי תבל – כבר נגמרו ונשלמו כל הענינים גם מצד (וב)העולם, כפי שהודיע והכריז שכבר נשלמו כל עניני העבודה, גם ״צחצוח הכפותורים״, והכל מוכן לביאת המשיח.
ומזה מובן שהמשך העבודה שלאח״ז (כל זמן שמשיח צדקנו מתעכב מאיזו סיבה (בלתי ידועה ומובנת כלל)) אינו ״עבודת הבירורים״ (שהרי כבר נסתיימה ונשלמה עבודת הבירורים), אלא, עבודה מיוחדת להביא ההתגלות בפועל בעולם.
לסיכום הנושא – נעתיק כאן את שיחת הרבי בש״פ וישלח י״ד כסלו תשמ״ה (התוועדויות תשמ״ה ע' 803 ואילך), העוסקת בשני ענינים אלו גם יחד, ובה נתבאר החילוקים שביניהם והמעלה שבכל אחד מהם. וזלה"ק: ממ״ש "פדה בשלום נפשי" ולא ״פדה ובשלום נפשי״ (בוא"ו המוסיף ומחבר), מובן שאין כאן שני ענינים: לכל לראש – ענין של פדי׳, והפדי׳ גופא – באופן של שלום, כי אם ענין אחד – פדה בשלום.
מצינו אמנם דרושי חסידות שבהם מבואר שישנו ענין הפדי' (נצחונו של דוד), ובזה גופא – פדה באופן של שלום; אבל ברוב הדרושים מבואר באופן האמור – שבעצם ניצחונו של דוד המלך לא היה כל חידוש, שהרי לא יתכן באופן אחר, וא״כ כל החידוש הוא איפוא בכך ש״פדה בשלום׳׳, וכפי שממשיך בכתוב: "כי ברבים היו עמדי; שגם אנשי אבשלום התפללו לנצחונו של דוד. וכמו כן מובן בנוגע לגאולה דכללות ב״י – גאולה העתידה: כאשררידך להם כו', צרין הקב״ה למלא בקשתם.
ובפרט ע״פ ביאור אדמו״ר הזקן באגה״ת בנוגע לאמירת ברכות בשם ומלכות בתפלת י״ח, דלכאורה, ׳׳הרי ספק ברכות להקל משום חשש ברכה לבטלה? – אלא אין כאן שום ספק כלל (״בלי שום ספק וס״ס בעולם״) מאחר שבקשנו כו׳״, וכן הוא בנוגע לענין הגאולה: ׳׳נגאלין מיד, כמו שאנו מברכין בא׳׳י גואל ישראל"!
אמנם, קיום בקשת בנ"י על הגאולה יכול להיות בכמה אופנים: באופן של מלחמה או באופן של שלום: באופן ד"לא זכו" שאז יש צורך באריכות הזמן כו׳ – ״בעתה״, או באופן ד"זכו", שאז באה הגאולה תיכף ומיד – ״אחישנה״. זוהי איפוא המעלה המיוחדת שבהדגשת הענין ד"פדה בשלום נפשי" בקביעות שנה זו – שפועלים את הגאולה העתידה באופן ד"פדה בשלום" דוקא.
ביאור הענין בפרטיות יותר: בעבודת האדם – שני אופנים: א. עבודה באופן של מלחמה – עבודת התפלה, כמ״ש ״אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי״, ותרגם: "בצלותי ובבעותי", וכדאיתא בזהר: ״שעת צלותא שעת קרבא״. ב. עבודה באופן של שלום – לימוד התורה, כמאמר ״כל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, שנאמר דרכי׳ דרכי נועם וכל נתיבתי׳ שלום״.
והחילוק שבניהם: בעמדה שהיא באופן של מלחמה מדגישים שישנה מציאות הרע, וצריכים להלחם עם הרע כדי לבטלו כו', שזוהי העבודה ד״סור מרע״.
ולעומת זאת, בעמדה שהיא באופן של שלום – אין צורך בענין מלחמה כלל, כפי שאמר חזקיהו המלך: ״אני ישן על מטחי כו'״, שלא היה זקוק למלחמה כדי לבטל את המנגד, ומה ש"אדם לעמל יולד" (היפך הענין דישן על מטתי״) – הרי העמל והיגיעה אינם בקו ד״סור מרע״, ב אם בקו ד״ועשה טוב״, ואילו בנוגע לענינים בלתי רצויים – הרי הם מתבטלים בדרך ממילא ע״י העבודה בקו דועשה טוב״.
וזוהי מעלת העמדה בקו התורה – עלי׳ נאמר ״הלא כה דברי כאש״, ״מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה״, היינו, שגם לאחר ירידתה למטה להתלבש בשכלו והבנתו של האדם התחתון, עד שנעשית "תורתו" [שלכן, ״אפילו הרב שמחל על כבוד התורה כבודו מחול – מכיון שהתורה נעשית שלו], גם אז היא במעמד ומצב ד״דברי כאש״, ולכן, שורפת היא ומכלה הענינים הבלתי־רצרים בדרך ממילא, ללא כל צורך בענין של מלחמה! אין לו פנאי למלחמה עם הרע, וטעם הדבר (שאין לו פנאי לכך) – מכיון שאין כל צורך בכך, שכן, ענין זה נפעל בדרך ממילא ע״י העבודה בקו התורה.
אמנם, אפילו כאשר העבודה היא בקו ד״ועשה טוב״ בלבד, מני שכבר ביטל לגמרי את הדברים הבלתי־רצויים, כמ״ש ״ולבי חלל בקרבי״, ש״הרגו בתענית״, ויתירה מזו: שהפכו לטוב, כמ״ש באברהם ״ומצאת את לבבו נאמן לפניך – גם אז שייך ענין הפדי' בעבודה, היינו, פדי׳ מדרגא קודמת בקדושה ועלי׳ לדרגא שלמעלה ממנה, אלא שפדי׳ זו היא באופן של שלום – ״פדה בשלום".
ומגאולה הפרטית בעבודתו של כאו״א מישראל – לגאולה דכללות בנ״י, גאולה העתידה לבא.
ובהקדים: מבואר בכ״מ שכללות ענין הגלות קשור עם עבודת הבירורים – בירור רפ״ח ניצוצים כו׳, ו"כשיוגמרו הבירורים יבא משיח בב׳׳א״
ועפ־׳ז צריך להבין: כיצד אומרים שע״י העבודה ד׳יפוצו מעינותיך חוצה״ פועלים את ביאת משיח צדקנו – הרי ענין זה תלוי בשלימות וגמר בירור הניצוצים, ומה שייך זה להפצת המעיינות דפנימיות התורה?!
והביאור – שזהו החילוק, שבין עבודה באופן של מלחמה לעבודה באופן של שלום: העבודה דברור הניצוצות, היא באופן של מלחמה – שהרי הניצוץ קדושה טמון ונסתר בדבר גשמי ("ער איז פארשטעקט ערגעץ וואו׳׳),ויש צורך להלחם עם ההעלם והסתר, להסירו ולבטלו, ואז יכולים לברר ולזכך את הניצוץ, ולהעלותו לקדושה. ומכיון שזוהי עבודה באופן של מלחמה – דורשת היא יגיעה רבה ואריכות זמן כו'.
ולעומת זאת, ישנה דרך נוחה ומהירה יותר – הפצת המעיינות חוצה, שעמדה זו היא באופן של שלום, היינו, שאין צורך כלל במלחמה עם המנגד, כי כאשר ה״מעיינות״ דפנימיות התורה באים באופן של "הפצה" במקום ה"חוצה" – הרי זה שוטף ("עס שוינקט אראפ") בדרך ממילא אח כל הדברים המעלימים ומסתירים, ואז נפעל בדרך ממילא גט הענין דברור הניצוצות.
ובטוחים אנו בקיום הבטחתו ונבואתו של הרבי אשר ״הנה הנה משיח בא״, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, בגאולה האמיתית והשלימה.
(פנימיות 52 אדר התשנ"ח מאת הרב אברהם ברוך פבזנר)