כשמתבוננים בפרשת המאסר והגאולה של כ״ק אדמו׳׳ר מוהריי׳׳צ נ״ע בגלל מסירת נפשו ללא חת – כאשר עמד יחידי נגד מדינה אדירה, שהפילה את חיתתה על העולם כולו, ושלח את שלוחיו לכל רחבי ברית המועצות לשמור על גחלת היהדות ולהפיץ את תורת החסידות; כאשר עומדים משתאים מול העובדה שאותם עריצים נאלחים ששלחו למוות מליונים בלי להניד עפעף – גם הם נכנעו ושחררו את הרבי בעודם בכל תוקפם ובניגוד גמור לרצונם – מגלים דבר מאוד מעניין ומאלף.
כשקוראים את "פרשת המאסר" ברשימתו של הרבי, עומדים נפעמים מול הניסים הגלויים שקורים עמו על כל צעד ושעל. ביחד עם הצער והיסורים הנוראים, פיזית ונפשית, שגורמים לו הקלגסים הרשעים על כל מדרך כף רגל – רואים ניסים ונפלאות בכל אשר פונים. כאשר הללו נכנעים לרבי באותם דברים עליהם הרבי עומד בתוקף, בניגוד לכל הגיון.
דוגמאות בודדות בלבד: בשעת המאסר הרבי מבקש שלא להפריעו מסעודתו – והללו שומעים הרבי דורש שבני הבית ילווהו עד ׳׳מרכבת המסע׳׳, והללו, למרות התנגדותם, מסכימים. הרבי מוציא מידו של ״לולאוו״ (אחד הקצינים שאסרוהו) את ״תיק המסע״ באמרו: ״אתה לא תקח עבורי את חפציי למקום שאתה רוצה״! הרבי ממלא את ה״שאלון״ בניגוד לדעתם, והם עונים אמן בעל כרחם *מביאים עבורו את התיק כדרישתו *הוא מצליח להניח תפילין למרות שסופג על כך מכות נאמנות *מודיעים לו על זמן תפילת ערבית כבקשתו *הם נכנעים ל״שביתת הרעב׳׳ שלו ומחזירים לו את התפילין *לא מעיזים להוריד ממנו את הטלית קטן *שלוש פעמים באים לצלם אותו בשבת ־ והוא ״שולח״ אותם לבוא למחרת *מבשרים לו על שחרורו למרות שאינו קם על רגליו כחוקי בית הסוהר *הוא מסרב לנסוע בשבת והם נכנעים *בג׳ בתמוז הוא יוצא מבית הסוהר, ומכריז לעין כל ״לא ברצוננו הלכנו לגלות… בכל הנוגע לתורה ומצוות אף אחד לא יאמר לנו היהודים כיצד לנהוג!״ ושולח שליח לעיר גלותו לייסד שם ״חדר״ ו״מקוה״, ועד הגאולה והשחרור הסופיים בחג הגאולה י״ב-י״ג תמוז.
וכאן הבן שואל: אם כבר יש ניסים ונפלאות על כל צעד ושעל, מדוע אם כן יש צורך בכל כך הרבה צער ויסורים, מכאובים ותלאות – למה במקום כל הניסים ה״קטנים״ לא מגיע נס אחד גדול, שהרבי ישתחרר מהמאסר בבת אחת בלי כל כך הרבה צער וכאב?
מבאר הרבי: בגלל הכוונה האלוקית, ש״נתאווה הקב״ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים׳׳ – לפיכך יש צורך שהניסים והנפלאות – ״ייכנסו״ דוקא בתוך ה״לבושים״ של הטבע, בתוך ה״תחתונים׳׳ ביותר וביותר, ובעודם בכל תוקפם – כדי ״לקחת״ עמנו (״מיטנעמען״) בגאולה גם את הטבע עצמו ואת העולם עצמו, כפי שהוא ב״תחתוניותו״.
בוודאי היה הרבי ״בעל הבית״ על כל מה שקרה עמו, שהרי צדיקים הינם ״בעלי בתים״ על הטבע והגשמיות לגמרי, הרי ״צדיק גוזר והקב״ה מקיים״ וכו׳ – אלא שהרבי מסר את נפשו על כך שהשחרור והגאולה יהיו דווקא באופן של ״בירור״ ותיקון ולא באופן של ״שבירה״, כדי שגם הטבע והעולם עצמו ייגאלו.
הרב הקדוש רבי לוי יצחק מברדיטשוב בא ב״טענה״ לרבינו הזקן על הייסורים והצער שסבל במאסרו בפטרבורג (ממנו יצא בחג הגאולה י״ט בכסלו) – מדוע היה צריך לסבול כל כך? והלא ב״העברת יד על המצח״ היה אפשר ״להמתיק את כל הדינים״? אבל רבינו הזקן מסר את נפשו כדי שהגילוי הנפלא של תורת חסידות חב״ד יהיה בתוך מסגרת הטבע והעולם ו״ייקח״ גם אותו. וכך נהג גם הרבי מוהריי״צ נ״ע, במאסר והגאולה שהוליכו אחר כך ליציאתו מרוסיה ולהפצת המעיינות והיהדות בכל העולם כולו.
במשך כשנתיים וחצי עמדו כל הרופאים וכל המומחים בכל העולם כולו תמהים משתאים ונפעמים: לא היה שום סיכוי טבעי, שהרבי מה"מ ״יחזיק מעמד״ זמן כה רב במצב ״נוירולוגי״ כזה. כבר לפני חדשים רבים עמדו כלי התקשורת הכן למה שהם חשבו שיקרה ־ וכל התחזיות ה״טבעיות״ וה״ריאליות״ מתנפצות לרסיסים. גם מי שטחו עיניו היה יכול לראות ניסים גלויים וברורים – ראינו בעיני בשר כי לטבע ולעולם אין שום שליטה כלל וכלל על איש האלוקים!
מדוע אם כן קרה מה שקרה – אין אנו יודעים, ואין אנו יכולים בשום אופן ״להבין׳׳ ו״להסביר״. יודעים אנו בבירור גמור כי מלך המשיח, הי׳ מדוכא מפשעינו, מחולל מעוונותינו״, מסר את נפשו כדי שהגילוי האלוקי הנפלא שעומד לקרות בכל רגע ־ הגאולה האמיתית והשלימה, שהיא תכלית בריאת כל העולמות, מטרת כל ירידת הנשמה לגוף ושלימות כל התורה ומצוות – כדי שגילוי נפלא זה ״ייקח״ גם את העולם ואת הטבע. וכפי שרבותינו נשיאינו סבלו ומסרו את נפשם ברגעי הצער והכאב הנוראים שלפני הגאולה בי״ט כסלו, בי״ב תמוז, ועוד.
ומאמינים אנו ובטוחים בבטחון גמור שדברי הנבואה הברורים של הרבי יתקיימו במילואם, ולא תיפול מדבריו שערה ארצה. ובוודאי ובוודאי ״יעמוד מלך״ תיכף ומיד ממש [כפי הידוע (זהר ח״א קמ, א' וראה יומא ה' ב'), שיחידי סגולה יקומו לתחי׳ עוד לפני ביאת המשיח] ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו הק׳ בגאולה האמיתית והשלימה.
השאלה היא רק ״עד מתי?! רבונו של עולם!״ – ואת השאלה הזאת צריכים אנו כולנו לזעוק מקרב ולב עמוק באמת, כפי שהכריז הרבי (בכ״ח ניסן תנש״א) ש״אילו היו זועקים באמת – היה משיח בא כבר מזמן!״
וביחד עם הזעקה והצעקה שאין לה שום ״תשובה״ ו״פתרון״ אחר מאשר הגאולה האמיתית והשלימה, ובתוך אותה הכרזה של ״עד מתי?!״ – נמצאת (כפי שאמר הרבי ב-ב׳ ניסן תשמ״ח) הקריאה והכרזה של ״יחי המלך״, מתוך אמונה ובטחון גמור ומוחלט, כי בוודאי ובוודאי ״דער אויבערשטער וועט אויספירן און דער רבי וועט אויספירן״, ותיכף ומיד ממש יראו כולם את הדברים בעיני בשר בגשמיות ובפשטות.
עכשיו זהו הזמן: ״כאפט אמונה אידן!״ – יהודים! ״חיטפו״ אמונה!
(פנימיות 10 – תמוז ה'תשנ"ד)