כיצד מתיישבת עבודת ה׳ בשמחה, עם עבודת התשובה?

צומצם
{מציורי ר' זלמן קליינמן}

שנים עברו  ־ טרם התגלתה החסידות (ובחוגים בהם טרם נתגלתה…), הביא עמו חודש אלול אוירת נכאים ומצב רוח מעונן־ חלקית״ – ממתח יום הדין ותוצאותיו, עד שדומה היה שאלול ר״ת: אוי לי ואבוי לי…

משנת החסידות הביאה בכנפיה משב רוח רענן של תשובה משמחה ואהבה ־ וכמשל המפורסם של בעל התניא: ״למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה, ואז רשאין (ויכולין) כל מי שרוצה לצאת ולהקביל פניו, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם [כל זאת בחודש ההזדמנות – ״אלול״]  ־ ואח״כ בלכתו להיכל מלכותו אין נכנסים כי אם ברשות, ואף גם זאת המובחרים שבעם ויחידי סגולה״. עכ״ל [ומי שלא ניצל ההזדמנות באלול ־ יקשה עליו לכנוס בר״ה ויוהכ״פ ביושבו ״על כסא רם ונשא״].

וצריך להבין: כיצד מסתדר המסר של המשל למלך בשדה, המביע תקוה ואופטימיות ויחס לבבי ואבהי… ־ עם מנהג ישראל לתקוע בשופר באלול, כמבואר בטור, ע״מ לעורר חרדה – אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו?!

כיצד ישכנו המרירות והשמחה ־ כאיש אחד ובלב אחד?..

הבנת אפשרות-ההפכיות הזו רמוזה בתואר יוצא הדופן־ לקב״ה: ״דודי״ (במובן: חתני, בעלי), שהרי בכל ימות השנה קוראים אנו לו: ״אבינו מלכנו״, שני תארים אלו מתארים שתי רמות-יחס שונות בין יהודי לקב״ה:

האחת: ״אבינו״ – הקשר העצמותי, הבלתי מותנה ושאינו תלוי בדבר, בקשר הבן לאביו, ברמה זו – היהודי הכי רחוק אינו ״פחות מיהודי״ ומשה רבנו אינו ״יותר מיהודי״ – קשר זה בא לידי ביטוי, באי-יכולתו של יהודי להפרד מאמונתו ונכונותו למסור נפשו שלא להתנתק. וכן עצם תופעת געגועי-תשובה גם בליבו של ה״חילוני״ והמנוכר ־ מורה שכל העבירות בהם נכשל – לא הצליחו לגרום לנתק מוחלט, כי בפנימיות נפשו – ״בין כך ובין כך קרויים בנים – ולהחליפם באומה אחרת – אי אפשר״!..

השניה: ״מלכנו״ – הקשר התודעתי בין ה״עבד״ המקבל עליו עול המצוות – אל ה״מלך״ המצווה, וככל שקיום המצוות מלא יותר ושלם יותר, מתחזק הקשר למלכו של עולם וכל עבירה נגד רצון המלך (ולא רק ״חילוניות כללית״)  ־ נחשבת למרידה במלכות… ו״אז יעשן אף ה׳ וקנאתו באיש ההוא״ וגו;

ובכל אחת מהרמות הללו ־ ישנה מעלה על חברתה: .היחס ה״אבהי״ ־ מורה על עומק הקשר והאהבה הנצחית ומעמדו הבלתי-מעורער של ה״בן״ שתמיד ישאר ״בן״… אבל יחס זה אינו דורש ״עבודה״ בהיותו ״קשר-מולד״ וגם האהבה שבו ־ איננה בהתפעלות-הלב(כשם שבן־ עפ״י רוב אינו ״מאוהב״ באביו בחיי היום-יום), וגילוייה רק בעת סכנת הפירוד…

לא כן, היחס ה״מלכותי״  ־ יש בו ״עבודת האדם״, ישנו תפקיד, מטרה ותכנית-ביצוע של הפרוייקט המלכותי: ״דירה בתחתונים״, דבר הדורש משמעת מלאה ־ וכל סטיה פוגעת בקשר ומערערת מעמדו של ה״עבד״ ־ ועל כן, הקשר בין העבד למלך בא לידי ביטוי יומיומי, בכל תנועה ופעולה של העבד.

ברם, קשר זה חסר רגש לבבי, קשר כפוי הוא זה, העבד מתבטל מול המלך, אבל ה״אני״ שלו איננו שותף לרעיון…

הממוצע ביניהם הוא יחס ברמה שלישית: ״אני לדודי״ (בעלי ־ אהובי), קשר זה דבעל ואישה ־ איננו ״מולד״, זהו קשר הדורש נתינה ״איזוהי אישה כשרה ־ העושה רצון בעלה״, אבל השתעבדות האישה לרצון בעלה, לא מתוך סמכות שנגזרה עליה, אלא מתוך רגש וקשר נפשי, ורצונה לגרום נח״ר.

וההבדל בין 3 הרמות, בא לידי ביטוי חד בסגנון התשובה על פגיעה בכל אחד מסוגי היחס הנ״ל:

מבחינת "אבינו״ – אפשר שהחוזר בתשובה רק ״מתגעגע״ לחידוש הקשר, ע״י ביקור בתפילת כל נדרי או נעילה.. אבל אין כאן שברון לב וחרטה, שהרי בהרגשתו לא חל כלל ניתוק…

מבחינת "מלכנו" – אפשר שביטוי התשובה בחרדה מאימת דינו של המלך, בו מרד, ותחנוניו בימים הנוראים מתמצים בבקשת ״חנינה״ על שפגע ב״אינטרס של המלך״…

מבחינת אני לדודי״ – הביטוי אמנם בכאב וחרטה, אבל לא ב״חרדה״… שהרי אשה שלא עמדה בדרישות בעלה, אינה חוששת ממעצר או מלקות… אלא דואבת על הקשר־ הלבבי שנפגם, שחידושו ־ הוא אינטרס שלה, הוא תמצית חייה שלה!…

וזהו השילוב של ״מלך בשדה״: יש כאן דרישות ־ מלכותיות, אבל המלך בשדה מגלה ״אבהיותו״ בסבר פנים יפות, תשובה מאהבה. וזהו מחידושי תורת־ החסידות ־ המהווה הכנה לגאולה: ״ואשיבה שופטייך… ויועצייך״.

בראשית האומה, היה צורך בשופטים (וגם) שוטרים, לכפות על העבד רצון המלך, אך בזמן הגאולה: ״שופטייך״ (השיפוט של הגיון התורה) ־ מיושם ע״י ״יועציך״ ־ שעניינו להפנים את הרעיון לא כחוק, גזירה וצו עליון ־ אלא שתרגיש שזוהי טובתך… כי הם חיינו.

כשבוכים מפחד מפני הגשת ״כתב אישום.״ – אין מקום לשמחה.. אך כשבוכים על חיי נשמה שהוחמצו (לעת עתה,) מעוררים את אינטרס-הנשמה שלנו שנרדם, בכי מטהר ברטט של גיל, מתוך שמחה של שחרור מכבלי ה״קליפה״.

(פנימיות 12 – שאלות ותשובות עם הרב יחזקאל סופר)