בפרוס י״ט כסלו – חג גאולת החסידות ממתנגדיה – יומא דקא גרים להביא את עידן הגלות לקצ״ו (196 שנה משחרור אדה״ז מכלאו) הגיע הזמן להכריע סופית: האמנם לימוד תורת-החסידות בעיון חב״די היא כורח חיוני בעבודת השם, המושתת על חיובים הלכתיים המחייבים כל בן-תורה ודעת, או שמא אינה אלא אחד מגווניה הסגנוניים של קשת הדעות במחשבת ישראל, למי שמצא בה טעם, ועל טעם וריח ־ אין להתווכח… ובפרט, שגם בין תלמידי ־ המגיד עצמם לא כולם נקטו בדרך החקירה העיונית באמונה האלוקית כשיטת חב״ד.
ברם, מאספקלריית המאור הכפול של אדמו"ר הזקן – בעל התניא (פנימיות) והשולחן ערוך (נגלה) נבחין ששיטתו החסידית נעוצה בשרשי ההלכה והנגלה, וגרעיני השיטה מופיעים כבר בספרי הקדמונים (שלא ידועים, עכ״פ, כחב״דניקים…)־ והפעם ניגע רק בנקודה אחת מיני רבות – ההופכות לימוד זה לצורך חיוני בעבודת השם, והיא: התנאי הבלעדי לקיום מצוות ״אהבת ה״׳, כדבעי!
ובהקדמת השאלה הידועה: כיצד ניתן לצוות על רגש שבלבי שהרי אם הכוונה ל״אהבה ־ שבנפש האלוקית״, אין צורך לצוות על כך, שהרי ״בנים אתם לה׳ אלוקיכם״ – ואהבתה לה׳ אינסטקטיבית, (ובאה לידי ביטוי בהתלהבות התמימה של כל יהודי ־ פשוט… אבל חולפת ועוברת מהר) – ואם הכוונה להביא רגש זה גם ב״נפש הבהמית״ – ״בכל לבבך״, בשני יצריך, הניתן להחדיר רגש, ״בפקודה״ ?..
ולהלן ציטוט דיעותיהם של קדמונינו בשאלה זו:
״שנצטווינו לאהוב המקום ב״ה… וענין האהבה: שנחשוב בפעולתיו עד שנשיגהו כפי יכולתנו ונתענג בהשגתו בתכלית העונג… וניגע כל היום תמיד בבקשת החכמה למען יידע וישיג ידיעה בו ית׳, (ספר החינוך מצוה תי״ח).
"… כי בהיות השכל גורם לאדם שיהיה עובד אלוקיו וירא ממנו, כי יראת הא-ל ואהבתו ועבודתו מכח השכל ייצאו שלשתן, כאשר ייצאו הנחלים… ממקום אחד. וע״כ אהבה ויראה וחכמה אשר תהיה מבלי שכל אין לה שורש ולא יסוד… כי אהבת השוטה איננה אהבה, אלא מחשבות – עוברות, והמשכיל ישכיל למי יאהב ואיך יאהב… (ספר הישר לר״ת – שער ה׳) – ובהמשך דבריו:"… כל הרוצה לעבוד הבורא יתברך צריך לדעת מהו, ואז יידע לעבדו… (שם שער ח׳)
"… וכאשר לב – המאמין ריק מאהבת העולם ופנוי מתאוותיו מצד הכרה ובינה, תתיישב אהבת הבורא בלבו ותהיה תקועה בנפשו, כפי היכספו לו והכרתו אותו״ (חובת הלבבות – בפתח שער אהבת ה׳) – "… אבל איך היא הדרך אל אהבת האלוקים יתברך? אומר בתשובת שאלה זו: כי הבקשה הזאת לא תיתכן לשואל אלא אחר הקדמות רבות וכאשר תתקימנה ההקדמות תתיעד מהן האהבה, אבל מי שמכוין אליה בעצמה (=בלי ההקדמות הנחוצות) לא יוכל להגיע אליה, וההקדמות… אחד מהם ליחד הלב ביחוד הבורא״. (שם פרק ג׳) – והמושג "יחוד הבורא" לדעת רבנו בחיי מוגדר ב"שער הייחוד" פ״ג: ״כי כל מי שיוכל לחקור על הענין הזה… חייב לחקור עליו כפי השגתו… והמתעלם מחקור, הרי זה מגונה! ונחשב מן המקצרים בחכמה ובמעשה״!.. עיי״ש באריכות.
ושמא תאמר: הרי כל ספרי החקירה והעיון קיימים בספריה, אלך ואעיין ואלמד במקום שליבי חפץ, ולמה עלי לקבל ״תורת החסידות״ מפי הרבי? ״יש לי רב״ – רבי למה ליה..
מבאר הרבי בשיחת י״ט כסלו (לקו"ש ח״כ שיחה א׳) עפ״י משל מכ״ק אדמו״ר הריי״צ נ״ע אודות ענין החסידות: ״מרגליות (פנינים) מצויות בקרקעית הים, גחלים (פחם) מצוי בעמקי האדמה – והסדר במכרה הוא, שישנו מנהיג, מנהל-עבודה, המורה היכן לכרות וכיצד להגיע למרבצי הפחם, אשר על הוראותיו אפשר לסמוך בעיניים עצומות, ובלבד שמקפידים למלאן בדייקנות… ברם, רוח החיים (חמצן) – יש לנשום לבד, להיות מחובר לאויר שמעל פני האדמה, ואי אפשר לסמוך על נשימת המנהל…
והנמשל מכיל כמה וכמה היבטים נפלאים:
ראשית, שיש בה בתורת החסידות שני רבדים: האחד, אותם מאמרים בעלי תכנים של ״עבודה״ – המדריכים אותנו במלחמת היצר, בשליטת המוח על הלב, ביצירת אהבה ויראה ש״יתפסו״ גם את הנפש הבהמית, – רובד זה מכונה ״גחלים״, שענינם אור וחום, – וכשם שבפיזיקה האור והחום, אינם פועלים ״חידוש״ בחפץ, כי אם רק מאירים עליו או מחממים אותו. – כך חסידות לא באה ״לחדש״ ביהדות מצוות חדשות… כי אם לגרש החושך והקרירות. [ואף אם בדורות קדמונים לא הודגשה החיוניות ההכרחית בלימוד החסידות, הרי לא היתה אז ״קרירות״ שכזו ו״חושך״ שכזה, ואם בתמוז – אין זקוקים לפחמי הסקה האמנם גם בטבת לא נסיק התנור?…]
והרובד השני – אותם מאמרים בעלי תוכן עיוני מופשט ועמוק ביותר, שהוא פחות ״שימושי״ בעבודה היומיומית, אבל יש בהם בחינת ״אורייתא קשוט״ – קישוט פנימיות הנשמה ב"מרגליות הסוד", ע״י הצלילה למעמקי ים – הדעת האלוקית, כמים לים מכסים.
ואם ה״פחמים״ שבחסידות (המצויים ב״אדמה״ – גליא שבנפש) עוזרים לנו בהתמודדות עם חושך הגלות וקרירותה, הרי ה״מרגליות״ שבחסידות (המצויים ב"ים" ־ אתכסיא שבנפש) מעלים את פנימיות הנשמה לדרגת ״קשוט עצמך״ (את העצמיות שלך) – ואזי יהא בכוחך ״לקשוט אחרים״ ־ ולגרום להם להשתוקק להשגת "מרגליות" אלו…
אמנם בשנותיה הראשונות של החסידות ־ הדגש היה על ה״גחלים״ (ר״ת: גם חושך לא יחשיך ממך) ואילו העיסוק ב"מרגלית הסוד" היה בבחינת לוקסוס למשכילי הדעת שבחסידות, ברם, כיום – מסיים הרבי בשיחתו – כשאנו עומדים על סף הגאולה, ככלה המתכוננת ליום חופתה, ־ איך אפשר בלי מרגליות?!.. ובפרט, כאשר החתן הוא קודשא בריך הוא! (ואם אמנם בזמן הגלות – בא ה״חתן״ לבקר את כלתו בשוקא דבורסקי, בגלותה, ומרוב אהבתו אליה, מתעלם הוא מריח לבושיה, בגדי-העבודה שלה… – האמנם כך תבוא גם לחופה?..)
זכינו במשך למעלה מארבעים שנה לקבל מרבנו הקדוש – מחצב של ״פחמים״ ומרבץ של ״יהלומים״ קבלנו גם הוראה היכן עלינו ״לחפור״ וכיצד… אבל עצם הלימוד, ההתבוננות ו״נשימת החסידות״ היומיומית – זוהי חובת גברא, ואין לסמוך על אף אחד שיעשה זאת במקומנו. – אם נזכור זאת נזכה ל״גאולה אישית״ בזעיר אנפין. ומהגאולה האישית – לגאולה האנושית ע״י משיח צדקנו, מיד ממש.
(פנימיות 15, כסלו ה'תשנ"ה – שאלות ותשובות עם הרב יחזקאל סופר)