האם בחורי ישיבות פטורים מזיכוי הרבים?

{כולל אברכים ברית יצחק מוסקבה – מאת Birkatizhak – נוצר על ידי מעלה היצירה, GFDL, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=11253361}

חג הסוכות הגיע… בחורי-ישיבות חב״ד אינם מסתפקים ב״נענועים״ מעל גבי הסטנדר והגמרא, כשאר בני תורה אלא מקדישים חלק מזמנם גם למבצע זיכוי הרבים בד' מינים. ואף שגדולה מעלת ה״מעשה״ שהוא העיקר, בכל זאת לא מצינו שמברכים ״על נטילת הדס״… ושמא עדיף שיתעסקו במבצעים אלו רק ״בעל ־ הבתים״, ואילו בני-תורה לא יזניחו תורתם ־ שהיא כנגד כולם ?..

ואמנם בלקו״ש מעלה רבנו תמיהה על כך שבברכת ד׳ המינים ־ מדגישים ״על נטילת לולב״, ולא ״על נטילת אתרוג״ (שהוא לכאורה הנעלה מכולם – וגם סוג היהודים הנרמזים בו – יש בהם גם תורה וגם מע״ט) ־ ולמה בחרו לציין טיפוס שיש בו תורה (״למדן מבריק״) ואין בו מע״ט (פורק עול מצוות?..) – הלזאת ייקרא ״יש בו תורה״? והלא ״לרשע אמר אלוקים – מה לך לספר חוקי״ ־ פרופסור לתלמוד ואפיקורס… [אמנם בשו״ע אדה״ז סו׳׳ס תרנ״א איתא הטעם – מפני שהוא הגבוה שבהם – אך עדיין צ״ע שהרי אם בגשמיות (במשל) הלולב הכי – גבוה, משמע שגם ברוחניות (בנמשל) הרי הוא מרמז לסוג הכי נעלה בישראל – האמנם?!]

על כרחך יש לבאר – שהכוונה בביטוי ״יש בו״ משמעה ש״זהו עיקר התמסרותו כל-כולו״ ו״אין בו״ ־ אין הכוונה שהמצוות נעדרות אצלו, כי אם שקו המעשה ״אינו עיקר עניינו״ [ע״ד מה דאמרינן בימים הנוראים: ״כי אין בנו מעשים״ ־ ובוודאי אין כוונתו לשקר ביום הדין… והמשמעות: יש לנו מעשים הרבה – אך אינם ״בנו״… כי אם עשייה – חיצונית, שאינה נובעת מעצמיותו…] – א״כ הוי אומר שה״לולב׳׳ מרמז על יהודי שכל מהותו והתמסרותו היא בלימוד התורה – ואילו המצוות, שבוודאי גם אותן הוא מקיים, אלא באופן שטחי יותר.

ובזה מעלתו אפילו על ״אתרוג״ (המשלב באופן הרמוני תורה ומצוות, תלמוד ומעשה) וזאת, מפני שהאתרוג – התמסרותו מתפצלת לשני תחומים למדנות ומבצעים גם יחד ונמצאים שני התחומים לוקים בחסר… חצי – התמסרות… בינוניות. לא כן, הלולב, שכל כולו תורה, עד שגם בקיום המצוות אינו רואה אלא את ״הלומדות שבחפצא דהמצוה״… ־ הוא דווקא עולה במעלתו על כל שאר הסוגים !

וכל כך למה? – מבאר כ״ק רבנו בשיחתו הק׳, בהקדמת הסברת איזון מעלת התלמוד והמעשה זה מול זה: שהנה אמרז״ל ״תלמוד תורה – כנגד כולם״ ומאידך אמרו ״לא המדרש עיקר אלא המעשה״, היגדים הנראים כסותרים… והתיווך ביניהם – יש לחלק בין מעלת ה״דביקות״ למעלת ה״תכלית״:

תכלית הכוונה בבריאה היא לעשות העולם, הנבראים, החומר – לדירה לקב״ה. וענין זה נפעל בעיקר ע״י המצוות המעשיות (מבצע תפילין או לולב…) המחדירים קדושה אלוקית בחפצא של התפילין ובבשר הקיבורת והקרקפתא – ״אשר קדשנו (עשאנו קדושים) במצוותיו״, – משא״כ בלימוד התורה, שאינו בא במגע עם החפץ ואברי הגוף, כי אם רק במחשבה ותודעה שנוגעים ברובדים – הרוחניים של הנפש בלבד, ועל כן ״המעשה – הוא העיקר, ולא המדרש״.

ברם, אם נבדוק היכן ה״דביקות״ נעלה יותר – נמצא שזהו דווקא בלימוד התורה. והטעם: מצד הקב״ה הרי התורה היא היא עצמותו, שהרי ״הוא וחכמתו אחד״ – ובלשון הזוהר ״אורייתא וקוב״ה כולא חד״. לא כן, מעשה – המצוות – הבית של התפילין, או הענף של הערבה, אינם אלא ״כלים״ בהם חפץ הרצון האלוקי, כלשון הזוהר: ״רמ״ח פיקודין אינון רמ״ח איברים דמלכא״, כשם שהאיבר אינו מהות האדם, כי אם ״כלי״ בו מתלבשת הנפש, כך מעשה – המצווה הינו ״אקט ־ גשמי״ שבו מלובש הרצון האלוקי.

הוי אומר שבעת עיסוק האדם בחכמת התורה, הרי מהות חכמתו האלוקית של הבורא שורה בגילוי בתודעתו, וכח שכלו מתאחד עם האלוקות, לא כן, במעשה המצוות בו האדם מתקשר לחפץ, לכלי, ל״איבר״ שבו מתלבשת האלוקות.

כמו״כ מצד קליטת האדם מקיים המצוה, האלוקות שבמעשה המצוות נקלט רק בחיצוניות נפשו, בכח המעשה או הדיבור, לא כן, בלימוד עיוני, האלוקות שבתורה מתמזגת עם שכלו ותופסת את עצם אישיותו ־ ועל כן, מבחינת ה״דביקות״: תלמוד תורה – כנגד כולם.

אי לכך, בהתאם גם לדעת ההלכה – אם זוהי מצוה שאי אפשר לעשות ע״י אחרים אזי המשמעת לביצוע ״התכלית״ מכריעה את הרצון ל״דביקות״ – ויש לסגור הגמרא ולצאת למבצע לולב בקיבוץ… ברם, אם ״התכלית״ תבוצע ע״י אחרים, וכל שאיפתך לחפש ״דביקות״ – שקע עצמך בכל מהותך בלימוד התורה, שם ה״דביקות״ נעלה יותר מאשר ב״מבצעים״… וגם אם נאלצת לצאת ל״מבצעים״, שאף והשתוקק לחזור אל הגמרא ואל החסידות !

וזוהי סיבת הבלטת מעלת ״הלולב״ – ככל שה״דביקות נעלית יותר, ה״ביטול״ העצמי עמוק יותר. ומי שהוא בטל ונעדר אנוכיות ־ הוא מסוגל להתאחד עם ׳׳הדסים״ ואף עם ״ערבות״… אך כל זאת בתנאי שלא תזוח דעתו: ״מי כמוני, לולב בן תורה… כל העולם כדאי הוא לי״…

ועפי״ז יובן דבר פלא: כיצד רומז הלולב לאותן שיש בהם ״טעם״, והלא ה״טעם״ ב״תמר״ הוא, ולא בלולב? ומדוע, לא ציוונו ליטול את התמר – הפרי עצמו?

אלא, רמז יש כאן: לולב, לולב ! ככל שהנך נעלה יותר בתור ״בן תורה״ עלולה להתגנב ללבך יוהרא (ולא רק ״מיחזי כיוהרא״…) על שלמדת את כל הש״ס (והשאלה: מה הש״ס לימד אותך ?) – על כן, זכור תזכור, בכל ידיעותיך והשיגיך בתורה, לא הגעת עדיין ל״פרי״ (תכלית חכמתו) וכל למדנותך אינה אלה ב״עלים״, כלשון הפסוק: ״אעלה בתמר – אוחזה בסנסיניו״… ומי שעדיין בשקלא וטריא של הסוגיא, ויודע שלא ירד לעומקה, ותמיד הוא עדיין בסנסיני ־ הסוגיה… ־ זוהי זריקת חיסון נגד גאווה… וכאשר יש בו, בפנימיותו, של בחור ישיבה, תורה ודביקות וביטול, מסוגל הוא לאחד (ולא לעורר פירוד, נפרדו עליו – פסול…) והוא מנענע אתו גם יהודים ״הדסיים״ ו״ערבות״ – ובעיניו ״כל ישראל ערבים ומתוקים זה לזה״ ־ ומבצעיו, הן הן קיומה של תורה ומכניס כל בניו של הקב״ה למעגל ההקפות דשמחת – תורה.

(פנימיות 13 – שאלות ותשובות    עם: הרב יחזקאל סופר)