״פנימיות״ ו״מעשה בפועל׳׳ ־ סתירה או השלמה ?

צומצם שימוש חופשי
{הרבי הרש"ב מאת לא ידוע – Chabad Library: http://www.chabadlibrary.org/exhibit/ex4/ed169.jpg, שימוש חופשי, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=8114025}

בימי חשון האפורים בוקע כשחר אורו של יום ההולדת של האדמו׳׳ר הרש׳׳ב – כ׳ בחשון – אשר היה הראשון לבניית בית היוצר ל׳׳חיילי בית דוד", אשר חידושו היה בהכנסת הערכים הכי נעלים של ״השכלה אלוקית" ו״עבודת הלב״ ־ (שהיו בעבר נחלתם של יחידי סגולה, בעלי מדרגה מזקני החסידים) – אל החינוך היסודי של כל בחור-ישיבה, שיוכל ללמוד חסידות בשיעורים וחברותות – כלומר הנגלה ומפרשיו, ויודרך בדרכי העבודה – הפנימית בזיכוך נפש הבהמית, חנוך לנער על פי דרכו, ו״פנימיותם״ של אותם ״טירוני ־ תמימים״ דליובאוויטש היתה לשם דבר…

ובהשוואה לימינו – דור השביעי לשלשלת אדמו״רי חב״ד – מעוטי השכלה אנו ודלי מחשבה כמ״ש ״אין משכיל – דורש את אלוקים״. דוקא בדורנו הושם דגש רב על הדרישה מהחסידים בתחום המעשי, (בין בעבודה עם הזולת: מבצעים מעשיים, ובין עבודה עם עצמו: חת״ת, מנהגים, צדקה בריבוי, אמירת פסוקים, הכרזת "יחי המלך״ וכדומה) – תוך הדגשה חוזרת ונשנית מפי קדשו של נשיא דורנו כ״ק אדמו״ר על דברי הרמב״ם הידועים, שאפילו ע״י מעשה א', דיבור א׳ או מחשבה אחת – ישנו סיכוי, שיהיה זה הקש ששבר את גב הגלות… ומכריע עצמו והעולם כולו לכף זכות ״וגרם לו ולהם ישועה והצלה״. – הייתכן, שמעשים ־ טכניים של מצוות בכוחם למוטט חומות הגלות ולהביא הגאולה?! (והלא קיום מעשי יבש ניסינו כבר 2000 שנה… ולימדונו, שצריך ״פנימיות״ – יפוצו מעיינותיך, דווקא, חוצה, וזה מה שיגרום לקאתי מר!) ־ ואם דורי דורות של מסירות-נפש, של תפילה, דביקות, התבוננות ופרישות – לא זכו. חת״ת מבצעים והכרזות מילוליות, הם שיושיעונו ?!…

הפתרון לתמיהה זו מצוי במאמר נפלא של הרבי נשיא דורנו שנאמר בכ׳ חשון – על יסוד פי׳ של אדמו״ר הזקן (על ההפטרה דפר׳ וירא, בשבת שלפני כ׳ חשון): ״ואשה אחת [הנשמה האלוקית] מנשי בני הנביאים, צעקה אל אלישע [זה הקב״ה – א-לי-שע, פנה אלי והושיעני] – ומהו תוכן צעקת הנשמה? ״עבדך אישי מת״ [ה״אש-שלי״ הפנימית, רגש – ההתלהבות מת אצלי…] ״והנושה״ ־ [זה הנפש הבהמית, המשכיחני ״כי נשני״] ״בא לקחת את שני ילדי לו לעבדים״ [מנסה להשכיחני ולנתקני מה״אהבה ויראה״ הנקראים ״בן ובת", כי המדות הן תולדות – החכמה והבינה, הנקראים ״אב ואם״] – ומצבי הרוחני, זועקת הנשמה, אחר ייאוש…

״ויאמר לה אלי-שע״ (הקב״ה ששועה לפנייתה): ״מה יש לך בבית״? [אלו כוחות פנימיים נותרו בך, עליהם אין ל״נושה״ שליטה…] ״ותאמר (הנשמה) אין לשפחתך… כי אם אסוך שמן״ [לא נותר בי דבר, כי אם עצם נקודת – הנשמה, השמן, החכמה שבנפש, ניצוץ המסירות-נפש בלבד]. ״ויאמר (הקב״ה ־ אלישע הנ״ל) ״לכי שאלי לך כלים מן החוץ וגו׳ כלים ריקים אל תמעיטי״. – [פי׳: תתעלמי לרגע מעונייך הרוחני, ותאמצי לך ״עשיית מצוות – מעשיות״, אל תמעיטי בערכם. למרות שהם ״מן החוץ״, חיצוניות… ו״ריקים״ בלי מילוי של השכלה והתלהבות… הרבי במעשים טובים]. אלא שתנאי אחד ישנו בדבר: ״ויצקת על כל הכלים האלה״, היינו, שתמזגי בתוך ה״עשי-ה – הפשוטה״ ״טפטופי – יחידה״… שיהיו המעשים דהמצוות חדורים ב״מסירות נפש״ מאותו "אסוך ־ שמן קטנטן… ועי״ז תזכי ש״את [עצם הנשמה] ובנייך [הדחילו ורחימו של הנשמה – שהיו משועבדים, ר״ל, אל הנה״ב] – תחיו [תחתיו מחדש] בנותר [ביתרון האור מתוך החושך]. עכת״ד.

וזהו סוד הדרישה המיוחדת ב״דור – השביעי״, המסיים את עידן הגלות, וצועד אל תחילת הגאולה, הפתרון ל״מצוקת – דורנו״, דל המוחין וצמוק-הרגש, (אשר שלוחי ההוצל״פ של ״הנושה״: החמרנות המודרנית, מנסה לשעבד את האהבה ויראה של הנשמה לצרכי הקליפה, ר״ל…) והעצה של רבינו: הרבו בריבוי ״עשיות קדושות״, אף שהם ״ריקים״ ו״שאולים״ (נראים כלא שייכים לך…) – אבל הכניסו בכל מעשה, עוצמת אמונה, מסירות נפש, אסוך שמן ד״יחידה"…

בדורות ה״עשירים״ שכליהם היו ״מלאים״ – הבנה והשגה, אבירי-לב, הרי השכל והרגש מוגבלים המה, השמן הטבעי – מתמעט ואוזל… לא כן, האמונה, המסירות נפש למעלה מטעם ודעת שבדור האחרון הלזה, אמנם ״אסוך – שמן״ קטנטן, אבל איכותו בלתי-מוגבלת, אפשר לנצלו ולנצלו ולעולם אינו אוזל…

וזה שדרש מאתנו כ״ק אדמו״ר נשיא דורנו בכינוס השלוחים תשנ״ב: שכל ענייני התורה והמצוות, הפצת המעיינות והיהדות ־ יהיו חדורים בנקודה, כיצד זה מביא וקשור ״להביא לימות המשיח״.

הלהט הזה של התשוקה לגילוי המשיח, הציפיה ל״הופע בהדר גאון עוזך – ודוקא בעידן ש״אין לשפחתך מאומה״… מכניס ״מתח – רוחני״ בפעולות ה״פשוטות״. ו״מאויבי תחכמני״. דוקא מלהיטות האדם בעניני העוה״ז ניתן להביא לכך משל ממחיש: כשם שהתקוה "לזכות בפרס הגדול של הלוטו״ משגעת את הרחוב וכולם רצים למלא עוד טופס, ועוד טור… (מה הריצה? מלאת כבר טופס אחד, מספיק!..) אלא, יודע הוא שכל טופס או טור נוסף, יש סיכוי שהוא הוא זה שיביא לו את ה״ישועה וההצלה״…

מי שלהט – פנימי של ה״אני מאמין בביאת המשיח״ [הגובר בנפשו ככל שהוא מרגיש יותר כמה כוחות – נפשו הם ״כלים ריקים״…] – מניעו ומפעילו, הרי ה״מבצעים״ שלו הם לגמרי אחרת… זעקת ״יחי – המלך״ מפיו נשמעת בצליל סוחף ומדבק… כל הסביבה חשה שאדם זה להוט אחר ״הפרס הגדול״ של ״הנה זה עומד אחר כתלנו״… והוא ממלא עוד טופס של ״מבצע״, עוד ״כינוס״, עוד שיעור בענייני גאולה ומשיח, עוד יהודי אחד ״לאהוב״.״ – והסימן לכך שמבצעיו ״יצוקים״ מן השמן של עצם הנשמה: שאינו מתעייף לעולם. מוסיף והולך ולא נח ולא שוקט.

עבודה כזו, במסירות נפש פנימית כזו, למרות ״העוני של עקבתא דמשיחא״ – היא היא שנוגעת עד עצמותו יתברך דקוב״ה ־ שרואה כיצד ״דור שכולו חייב (לנושה…) הפך לכולו זכאי… ועי״ז זוכים כמאמרז״ל (ב״ר ספל״ה) ״ואת ובנייך תחיי בנותר – עד שיחיו המתים״. שיגיע הזמן ד"והקיצו ורננו שוכני עפר", ונזכה לראות גם בעיני בשר את נשיאנו מלכנו בראשנו, בגאולה השלמה.

(פנימיות 14 – שאלות ותשובות עם הרב יחזקאל סופר)