כ״ק אדמו״ר מוהרש״ב מייסד ישיבות ״תומכי תמימים׳׳, מי שטבע את המושג ״חיילי בית דוד״ ביחס לתלמידי ישיבות חב״ד וזכה לכינוי ״הרמב״ם של החסידות״, מבאר כי ה״נקודה – העצמית״ של החסידות היא ״המשכת אור חדש מבחינת פנימיות הכתר״. הוא זה שהגדיר את י״ט -כ' כסלו – חג גאולת אדמו״ר הזקן ממאסרו – בתור ״ראש השנה לחסידות, שעניינו של ראש השנה בחינה כללית ובו נמשך עומק ופנימיות מבחינת פנימיות ועצמות אור אין סוף ברוך הוא״.
ידוע מה שכתב הבעל שם טוב באגרתו הידועה על עליית הנשמה שלו בר״ה שנת תק״ז, אשר במענה לשאלתו למלך המשיח "אימתי קאתי מר",? ענהו: ״לכשיפוצו מעיינותיך חוצה״.
מכיון שעל ידי הפצת מעיינות החסידות – אתי מר דא מלכא משיחא, הרי ש״משכרה של מצוה – נדע מהותה״, כלומר: מעניינו של משיח – שכרה, נדע את מהותה של תורת החסידות. ובכן: עניינו העיקרי של משיח הוא – ״יחידה״. כידוע שדוד זכה לבחינת נפש, אליהו – לרוח, משה – לנשמה, אדם הראשון – לחיה, ומשיח יזכה ליחידה (שער (וספר) הגלגולים בתחילתו).
כשם שבחמשת המדרגות של כל נשמה – נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה (ב״ר,פי״ד,ט) הרי שהמדרגה העליונה – יחידה – עצם הנשמה ־ היא נקודה עצמית של הנשמה, שבאין ערוך לשאר בחינותיה, כך בחינת היחידה של כללות ההשתלשלות – בחינתו של משיח ־ היא עצם נקודת החיות, שבאין ערוך – לשאר הבחינות. הרוחניות והגשמיות. וכשם שיחידה שבנפש – מחדירה חיות בכל חלקי הנפש, כך ה״יחידה״ שבעולם – בחינת משיח – מחדירה חיות בכל ענייני העולם, עד אשר לעתיד לבוא, כשיתגלה אור זה בשלימות, בעולם, יהיו כל פרטי הבריאה, כתוצאה מכך, בתכלית המעלה והשלימות.
הגילוי האלוקי ההוא, שהתגלה ע״י הבעש״ט בעולם, אשר מאז החל להתנוצץ בעולם אורו של משיח, אינו בא מכוחו והישגיו של בשר ודם, אלא כגילוי משמים שזמנו הגיע. תורת החסידות, היא גילוי משמים – ע״י הנביא אחיה השלוני – רבו של הבעל שם טוב שנקרא בשם בעל ״חיה-יחידה״ (סה״ש ה׳ש״ת עמ' 59). כך בחר ה׳ לגלות לעולם, ולא רק ליחידי סגולה – את תורת החסידות – בחי׳ ה״יחידה״ שבתורה, בה מתגלה ה״יחיד״ ־ ״יחידו של עולם״ – באופן הנעלה ביותר – ״לדעת את ה׳״.
ראשי אלפי ישראל שבכל דור, הנשיאים שגילו את תורת החסידות, הם בחינת יחידה הכללית של כלל ישראל (ד״ה פדה בשלום בשעה״ת לאדמו״ר האמצעי פי״ב).
את השראת קדושה עליונה זו, בחינת אורו של משיח, שיתגלה בשלמות בגאולה שבפתחנו, ״תופסים׳׳ באמצעות לימוד החסידות ודרכי החסידות. (וראה בכהנ״ל ביאור יסודי עמוק ונפלא ב"קונטרס עניינה של תורת החסידות" של הרבי).
הדפסת ה"תניא"
מכל האמור שספר ה״תניא״ אינו ״עוד ספר׳׳ במחשבת היהדות. ה״תניא-קדישא״, ה״תורה שבכתב של החסידות״, הוא גילוי אלוקי עצמותי, שלא היה כמוהו לפניו.
עצם כתיבת הדברים והדפסתם הוא שלב חדש בגילוי אור אין סוף, בקביעות ובדפוס, שכפתגם ה״צמח צדק״ – דבר שבא בדפוס הוא לדורי דורות.
יש כאן משום קביעת והשכנת האור האלוקי העליון והמכוסה ביותר, בדפוס. רבותנו נשיאנו התבטאו בנושא בפתגם עמוק: גילוי תורת החסידות אלו ״הלוחות השניות״ של פנימיות התורה, בעוד ש״הלוחות הראשונות״ של פנימיות התורה ניתנו ע״י רשב״י בל״ג בעומר.
הדפסת ה״תניא״ אינה מאורע טכני בלבד. פירושה של ההדפסה היא החדרת אותו אור אלוקי מופלא בעולם הזה הגשמי בצורה גלויה קבועה ונצחית, ולשם כך יש צורך בכוחות אלוקיים מיוחדים. מכאן גם, גודל החשיבות שמייחס כ״ק אדמו״ר נשיא דורנו להדפסת התניא, בכל מקום ומקום בעולם. הדפסת התניא במקום מסויים, זו פעולה של החדרת האלוקות האין סופית למקום זה, והשראת קדושה עילאית, הבוקעת ממקום זה עצמו, בהשתתפותם של תושביו בכך.
פעמי משיח
מקובל מדור לדור כי בשתי ה״הסכמות״ שקיבל רבנו הזקן לספר ה״תניא״ משני גדולי תלמידי המגיד ממעזריטש, מרומזים עניינים נשגבים.
הרה״ק ר׳ זושא מאניפולי כותב בתאריך ההסכמה ״שנת פדותינו״ ובכך מרמז את מה שאמר בעל פה ״אשר בו (בספר התניא) יצאו ישראל לקראת משיח צדקנו״. דהיינו: למרות שבדורות קודמים היו עניינים נפלאים אלו בגדר סוד ולא הותרו לפרסום אלא ליחידי סגולה, אך מאחר שמתקרבים אנו לזמן גילוי המשיח, הרי יש (כפי שכתב האריז׳׳ל ומובא בהלכה) ״לטעום ב״ערב שבת אחר חצות״ מ״תבשילי השבת״ של ״יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים״,
כלומר: בסופו של האלף השישי. (כידוע התגלה הבעש״ט בשנת ה׳תצ״ד לבריאה, קרוב מאוד ל״חצות״ של האלף השישי – שנת ת״ק, ורבנו הזקן – מאוחר עוד יותר). זו תחילתה של התקופה שמכאן ואילך מותר וצריך לגלות לעם, מהגילוי שיהיה ע״י משיח כשתבוא הגאולה. הרה״ק רי״ל הכהן כותב – ״שנת תקנ״ז״ בהסכמתו, ומרמז לראשי התיבות: תניא קטורת נשמה ורוח.
לאמר: התניא מהווה ׳׳קטורת״ ותרופה לנשמתו ורוחו של עם ישראל, הסובל בגשמיות וברוחניות מצרות ויסורי עקבתא דמשיחא, ולכן מותר וצריך לפרסמו, כדי לתת ליהודים את הכח לעמוד בנסיונות הקשים של עקבתא דמשיחא.
והלא דבר הוא, שבימים אלו, שפעמי משיח נשמעים בהם, מלאו בשנה זו מאתיים שנה להדפסת התניא הראשונה (תקנ״ו – תשנ״ו), מנה כפולה של ״שלמות״ של ״מאה שנה״, פעמיים־ מאה! וכניסה לפעם השלישית… יהי רצון, שיחד עם כתיבה וחתימה לשנה טובה בלימוד החסידות ובדרכי החסידות, נזכה כבר לשכרה: קיום הבטחת ה׳ ע״י עבדיו הנביאים: ״יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו״, וחייב אדם לומר בלשון רבו: – ״תיכף ומיד ממש׳׳ – אמן וכן יהי רצון׳׳!
(פנימיות 26 – מאת הרב יוסף אברהם פיזם שיחי')