שמחה – משנכנס אדר מרבין בשמחה

צומצם
{מציורי ר' זלמן קליינמן}

"משנכנס אדר מרבין בשמחה״. דייקו בזה גדולי ישראל, שלא אמרו חז״ל ״משנכנס אדר נשמח״ אלא ׳׳מרבין בשמחה״. מכלל שכל השנה צריכים להיות בשמחה, אלא שבחדש אדר מרבים בכך עוד יותר. אדרבה, נתבאר בחסידות – שכוחות לשמחה שבכל השנה – ״לוקחים״ אנו משמחת פורים ושמחת אדר לכל השנה כולה…

״עבדו את ה׳ בשמחה״ שאמר דוד מלכא משיחא, הוא אחד מיסודותיה העיקריים של משנת החסידות ודרכי החסידות. עד כדי כך, שהרה״ק איש האמת רבי מנדל מקוצק התבטא באמרה שנונה: ״אוהב אני את מי ששמח – אף שלא באמת, יותר ממי שעצוב – באמת״

"שיראה בעצמו… תנועות המשמחות״

בן דורו כ״ק אדמו״ר ה״צמח צדק״ כותב על כך באחת מאיגרות קדשו: …׳׳וגם עוד זאת שיראה בעצמו תמיד בתנועות הגוף תנועות המשמחות כי לפי הפעולות נמשכות הלבבות… שלא לדבר בענייני דמרה שחורה ח״ו, רק אדרבה להראות בעצמו תמיד תנועות משמחות כאילו הוא מלא שמחה בלבו, אף על פי שאינן בלבו כן בשעת מעשה, וסופו להיות כן. והטעם בזה הוא כי לפי המעשים והפעולות אשר האדם עושה נקבע אחר כך בלבבו. וכמו שכתב הרמב”ם (ספ״א מהלכות דעות) וזו לשונו: ״יעשה וישנה וישלש במעשיו שעשה על פי הדעת… ויוקבעו המידות בנפשו״ עכ”ל. הכלל העולה – שישמור מחשבה דבור ומעשה שלו שלא להרהר בענייני דאגה ומורך לב אדרבה לדבר ולעשות כנ״ל, ואז יוקבעו כן המידות בנפשו וככה יערה ה׳ רוח ממרום בשמחה ובטוב לבב.

ומוסיף אדמו״ר ה״צמח צדק״ ומספר באותה איגרת קודש, שאדמו״ר הזקן – בעל התניא״ מנע אותו ״מלשורר ניגון שיש בו מרה שחורה, כי התפללתי המעריב שקודם מיתתו של אדמו״ר הזקן בניגון שיש בו מרה שחורה, והמתין לי עד שסיימתי את התפילה ואמר לי זאת: ״כך היה הרב המגיד שמחה עצמיתממזריטש אומר על הפסוק ״ועל דמות הכיסא דמות כמראה אדם״ – שכפי שאדם מראה מלמטה כך מראין לו מלמעלה.״

והנה, לפני מספר שנים הוסיף בכיוון זה, נכדו של ה״צמח צדק״ – הקרוי על שמו, כ״ק אדמו״ר מה״מ נשיא דורנו ־ דור השביעי לבעל התניא, וכה אמר:

שישו ושמחו בשמחת הגאולה

…״נוסף לכך שהשמחה פורצת כל הגדרים, גם גדרי הגלות, יש בשמחה סגולה מיוחדת להביא את הגאולה – כמבואר ב״המשך שמח תשמח״(לאדמו״ר הרש״ב) ש… עיקר השמחה תהיה בבית המקדש העתיד בגאולה העתידה ש״אז תהיה השמחה בבחינת אין סוף – עצמותו ומהותו – בבחינת שמחה עצמית ממש״ וממשיך לבאר ש״שמחה העצמית״ זו מעוררים על ידי שמחה של מצווה שהשמחה של המצווה מגעת יותר מהמצווה עצמה ועל ידה דווקא מעוררים את השמחה העצמית דלעתיד לבוא.

…כיוון שסוף כל סוף מוכרחים להביא את המשיח – לא נותרה ברירה אלא להביא את המשיח ע״י השמחה, שמחה בטהרתה. ובנוגע להקושי לפעול רגש של שמחה בטהרתה בחשכת הגלות – הרי כיוון שמוכרחים להביא את משיח צדקנו, על כרחך צריך לומר, שבסוף זמן הגלות ממש – נותנים כוחות מיוחדים שיוכל להיות עניין השמחה בטהרתה (נוסף לכך שמנצלים את הח״ו ״החוצפה יסגיה״ שבעקבות משיחא״ [ראה סוטה, בסופה] לקדושה.) והביאור: – ששמחה זו נעשית ע״י ההתבוננות שתכף ומיד ממש בא משיח צדקנו, שאז תהיה בכל העולם שלימות השמחה, שלכן ישנו כבר רגש של שמחה בטהרתה מעין ודוגמת שמחת הגאולה.)

…אדרבה: כיוון ש״מלכויות מתגרות אלו באלו״ בצורה נוראה כפי שלא היה לעולמים ואז ״צפה לרגלו של משיח״(ב״ר פמ״ב, ד.) ־ הרי שע״י שמחה מחזקים ביותר את הביטחון בקב״ה, ש״לא ינום ולא ישן שומר ישראל״ וכן בעניינים של ״צפה לרגלו של משיח״, ״אחכה לו בכל יום שיבוא״, וזה גופא, – מה ש״אחכה לו בכל יום שיבוא״ – הביטחון בקב״ה שבמהרה ביותר יביא את משיח ־= מגביר עוד יותר את השמחה ביתר שאת ויתר עז״.

ובכן: שישו ושימחו בשמחת הגאולה הנה הנה משיח בא!

(פנימיות 28)