עם התקרב ימי חג הגאולה י״ב-י״ג תמוז אותם נוהגים לחגוג ב״התוועדות – חסידית״ בשבת אחים גם יחד, אז נדברו יראי הוי׳ איש אל רעהו, במנגינות שובות לב ובאמירת ״לחיים״… ־ ישנם תמיד אלו שבתקופת תמוז קרירא ליה ומביטים על כל מושג ה״התוועדות׳׳ בעינא בישא: ״היתכן? – ביטול תורה שכזה! ופחיתות כבוד התורה להפוך בית המדרש לפונדק בסגנון: "ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר", – היכן יראת שמים?.. האין עדיף לנצל הזמן לרכישת ״דף גמרא״ או פרק ״מוסר״?!
אמנם, קשה להסביר לחרש טעם של מוסיקה, ועוד יותר קשה לבאר עניינה הנשמתי של ״התוועדות״ למי שלא חווה כלל אטמוספירה של עבודה שבלב עפ״י החסידות, ברם, מי שקלט את המהפכה הרעיונית של החסידות וגם את אופי ההישגים בעבודת הרגש שעיצבה, יוכל לשלב את מוסד ה״התוועדות״ ולשבצה במקום הראוי לה, וכמקובל כל מי שלא טעם ״התוועדות-חסידית״, אין הוא אלא ״תייר״ ברחובות החסידות, ועדיין לא ״התאזרח״…
ושמה של ה״התוועדות״ מוכיח על מהותה: לא רק מלשון ״ועד לחכמים״ – כנס לבבי של אחווה ורעות, (הממוססת את ״הבדידות-המתנגדית״), כי אם גם מלשון: ״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״ (וא׳׳ו קמוצה ־ עי״ן סגולה), וכידוע ההסבר הקבלי-חסידי אודות ההבדל בין ״אחד״ ל׳׳ועד״, אשר ״אחד״ מורה על יחודא – עילאה, כאשר החי״ת (שמים וארץ) והדלי״ת (ד׳ רוחות העולם) בטלים ומתאפסים בפני האל״ף – (אלופו של עולם) ותחושת ״אין עוד מלבדו״ אופפת את הקורא שמע… – וייפלא: למה דחפו חז"ל פסוק זר שיבודד בין ״אחד״ ל״ואהבת״?.. ־ והתשובה: ההתבוננות והחוויה של ״אחד״ הם עיון אבסטרקטי הנקלט רק בהפשטת-הנשמה ולכן נאמר ב״עצימת עיניים״… (כי מוחשיות העולם סותרת ומבלבלת). ולכן אין בכח ״מושגים מפשטים״ אלו לפעול על הנפש הבהמית שיהא ה״ואהבת״ בכל לבבך – בשני יצריך. ולכן שילבו חז״ל פסוק בשכמל״ו כ"טרנספורמטור״ שיתרגם את ה׳׳אחד״ ־ ל״ועד״ שעניינו יחודא תתאה. בו יש עולם ומציאות, ומלכותו פועלת גם בראליות שבחיי היום-יום. שפה זו מבינה גם הנפש- הבהמית ו"מתוועדת״ (מלשון ועד)…
לא די – מסביר בטוב טעם בעל הגאולה כ״ק אדמו׳׳ר מוהריי״צ נבג״מ ־ ב״אש יצאה מחשבון״ (חשבון נפש מוסרי) צריכים להבעיר ״להבה מקריית סיחון״ – התלהבות ש"תסיח" את ה״קיר״ הפסיכולוגי החוצץ בין ההבנה שבמוח ובין הרגש שבלב. שזהו עניינה האמיתי של תפילה הנקראת ״שיחה״ – שאמורה להסיחו, להזיזו למקום נעלה יותר בעבודת הנשמה. ״אכלה ער מואב״ – אוכלת את הרע (ער) שביישות השכלתנית (חכמה=אב) ״בעלי במות ארנון״ כל אותם גסי הרוח המתייהרים כ"במה" ולזה לא די רק בידע בתורה, ואפילו ידע במאות דפי חסידות וזוהר. שהרי ״אותיות״ נמשלו ל"לבנים" שבצירופם בונים קיר גבוה.
אך מי שאינו אלא ״מצבור של לומדות״ (ואפילו ״משכיל בפילוסופיית החסידות״) כמוהו כקיר נישא הבנוי אך ורק מלבנים, חסר מלט, טיט המחבר הלבנים, חסרה אותה ״לחלוחית״ היוצקת מכל ריבוי ה״לומדות״ חסיד מוצק ויציב. וסכנה לעבור ליד ״גאון לבנים׳׳ שכזה, זהירות אבנים מתדרדרות…
וכאן מקומה של ״התוועדות״ המתרגמת מושגי-חסידות מופשטים אל נימי הנפש הבהמית, תוך שימוש בהשפעה החברתית, בחוש הנגינה, בסיפור חסידי המלהיב בביקורת-הדדית נעימה ועדינה, תוך ״סיוע״ כוסית ״לחיים״ (גדולה לגימה שמקרבת) הממוססת את הנוקשות והסגירות היישותית, וכדאיתא בהל׳ שחיטה דמשקין את הבהמה לפני השחיטה – כדי שיהא נקל להסיר הסירכות… אזי התאוריה הופכת להחלטות מעשיות המתובלות ברוטב-האחווה ואפויות בניגוני-נשמה לוהטים… והתוצאה: חסיד ״אפוי״ היטב…
* * *
וכהמעשה הידוע בחסיד אדמו״ר הזקן ר׳ שמואל מונקס המפורסם בשובבתו-החסידית, אשר בהלכו פעם אל רבו בימי אלול, עשה דרכו ביער עבות, ולפתע חל שינוי במזג האויר וסופת כפור איימה על אבריו הקופאים, התפלל ר׳ שמואל מעומקא דליבא להצלתו, והנה ישועת ה׳ כהרף עין, עגלת-איכרים נהוגה בידי עגלון רוסי, עמוסה חביות לעייפה. לאחר תחנונים הואיל העגלון להרשות לר׳ שמואל להתמקם בינות להחביות, עד לכפר הסמוך. אמנם חלפה סכנת הקפיאה, אך עדיין ארכבותיו דא לדא נקשן, לפתע הבחין ר׳ שמואל שהחביות מבורזות, כחסיד ותיק מצויד תמיד בכוסית בכיסו… פתח ר׳ שמואל הברז, והנה ספירט משובח 95% , לגם ר׳ שמואל מהכוסית ונתחממו עצמותיו הקפואות…
משהגיע לחצר הרבי, הקיפוהו פרחי-החסידים ודרשו ״התוועדות״. ישב עמהם ר׳ שמואל ואמר בשם הבעש״ט שמכל מה שאדם רואה ושומע עליו ללמוד הוראה בעבודת ה׳, שמעו נא הסיפור אשר קראני בדרך… התדעו מה אפשר ללמוד ממנו ־ מחצית השעה ישבתי בינות לחביות וסביבי מאות ליטרים של וודקה ־ אך אני עצמי קפוא… כוסית קטנה אחת הכנסתי בפנימיות ונתחממתי… יכול אדם להיות בן תורה וסביבו מאות דפי גמרא, מאות דפי חסידות, והוא עצמו קר… אך בהתוועדות יפנים אימרה אחת בפנימיותו – ונפשו תתלהט… לחיים!
(פנימיות 10 – שאלות ותשובות עם הרב יחזקאל סופר – תמוז ה'תשנ"ד)