פסח שני – למה נגרע?!

נחלת הכלל
{הרב הרשל שכטר מוביל תפילה בחג השבועות לאסירי מחנה בוכנוולד זמן קצר לאחר השחרור. מספר שבועות לפני כן חגגו את פסח שני מכיוון שנמנע מהם לקיים את החג במועדו.- ויקיפדיה}

אין זה דבר רגיל שיהודי מגיש הצעה, ואפילו בקשה ודרישה להקב״ה ומשה רבינו שתינתן לו האפשרות לקיים מצוה.

בדרך כלל יהודי יודע שעליו להיות ״מקבל״, לשמוע היטב את דבר ה׳ בפי משה עבדו, לציית לדברים ולקיים אותם בכל כוחו, עד מסירות נפש. וכאשר לא ניתן לו ציווי מסוים, כאשר על פי תורה הינו פטור ממצוה מסויימת, אין הוא ״מתעקש״ בתביעה ודרישה לקבל ציווי כזה. יודע הוא כי בתורה ובמצוות אין ״דמוקרטיה״ ח״ו. ישנו ״בעל הבית״, והוא ורק הוא קובע מה וכיצד צריך לעשות. אין יהודי חושב את עצמו כ״מאן דאמר״ לומר ולהציע, ולא כל שכן לבקש ולדרוש, מהקב״ה וממשה רבינו.

ולפתע ־ הסיפור של פסח שני. הקב״ה לא ציוה, ומשה רבינו לא אמר שישנו כזה דבר ״פסח שני״. על פי התורה, כאשר עבר ראש השנה ומסיבה כלשהי לא שמעת תקיעת שופר, אין אפשרות להשלים זאת בפעם אחרת. כמו כן בלולב, בתפילין, בסוכה, ובכל המצוות כולן. אם כן, כאשר עבר זמן הקרבת קרבן פסח, ״ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא״, הרי ״עבר זמנו ־ בטל קרבנו״.

ובכל זאת, היו יהודים שלא יכלו להשלים עם העובדה שהם הפסידו את קרבן פסח, ובאו בזעקה ותביעה אל הקב״ה ואל משה רבינו: ״למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה׳ במועדו בתוך בני ישראל״?!

מהי ״התעקשות״ זו?! וכי חושבים הם שהקב״ה ״לא הביא בחשבון״ ח״ו את מצבם, והוא מחכה להצעות שיבואו מהם? האם הם מעלים על דעתם שאם הקב״ה היה רוצה שלמרות זאת הם יקיימו את קרבן פסח הוא ״זקוק״ ח״ו ל״עצות״ מהם; ואף לדרישות ותביעות בסגנון של ״למה נגרע״? וכי אין הם יודעים שמשה רבנו הוא ״רעיא מהימנא״, הדואג לכל צרכיו של כל יהודי ומורה לו כיצד לנהוג על כל צעד ושעל? מנין נובעת הנהגה כזו לבוא ו״לומר דעות״ לה׳ ולמשה רבינו?!

כשממשיכים לקרוא בפרשת פסח שני, רואים דבר עוד יותר ״משונה״: לא רק שאותם יהודים לא קיבלו ״נזיפה״ מה׳ וממשה רבינו, ולא רק שלא ״העמידו אותם במקומם״ ־ אלא ההיפך הוא הנכון. בקשתם ודרישתם נתמלאה כולה, ובזכותם ניתנה המצוה של פסח שני, האפשרות והציווי ש״אין דבר אבוד״ (״עס איז ניטא קיין פארפלען״), וגם מי שלא הקריב את קרבן הפסח, יכול לתקן ולהשלים זאת, מצוה הנוהגת לדורות, לעד ולעולמי עולמים.

וכשמביטים בפירוש רש״י, רואים דבר עוד יותר ״משונה״ ־ שכל פרשה זו היא ״גנותן של ישראל, שלא הקריבו במדבר אלא פסח זה בלבד״! ציפו מהם שהם יתבעו וידרשו, ויפעלו אצל הקב״ה שיתן הוראה להקריב את הפסח בכל השנים שהיו במדבר, ומשום מה אף אחד ״לא דפק על השולחן״, ולא באו בתביעה ובדרישה. הם הניחו ש״אפשר לסמוך על הקב״ה״, ואם הוא אומר שבמדבר אין צורך בקרבן פסח, אין ״לומר לו דעות״ ולנסות להציע ולבקש, ובפרט לדרוש ולתבוע, שתינתן האפשרות להקריב את הפסח – וזו היתה ״גנותן של ישראל״ (ראה בארוכה ליקוטי שיחות חכ״ג שיחה א׳ לפרשת בהעלותך, ושם דברים נפלאים שמשה רבינו מסר את נפשו ברוחניות ולא ביקש על כך, כדי שלא להגדיל את ״גנותן של ישראל״)!

ללמדנו כי רצון הקב״ה ורצונו של משה רבינו הוא שיהודי לא יאמר די באמירה ״אין לנו להישען אלא על אבינו שבשמים״

(הנהגה בסיסמא זו – היא מסימני הפורענות של עיקבתא דמשיחא!), אלא ״ידפוק על השולחן״, ויבוא בבקשה, בדרישה ותביעה להקב״ה ולמשה רבינו.

וכפי שאמר לנו משה רבנו של דורנו, הרבי מלך המשיח שליט״א, בשיחה המפורסמת של אור לכ״ח ניסן תנש״א: ״עשו כל אשר ביכולתכם… להביא בפועל את משיח צדקנו תיכף ומיד ממש. ויהי רצון שסוף כל סוף יימצאו עשרה מישראל ש״יתעקשו״ שהם מוכרחים לפעול אצל הקב״ה, ובוודאי יפעלו אצל הקב״ה… להביא בפועל את הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש״.

כאשר המלך המשיח נושא על גופו הקדוש את חוליינו ומכאובינו! כאשר באופן מופלא רואים אנו את התאריך כ״ז אדר בו חוזר על עצמו ה״סטרוק״, בדיוק באותו יום בו ארע בפעם הראשונה (ובדיוק באותו יום היתה בזמנו גם החתימה על ״הסכם השלום״ האומלל ב״קעמפ דייויד״ שהיה התחלה לכל התהליך המבהיל המתרחש עתה ל״ע), כאשר הרבי מודיע לנו לפני כן (בשיחת כ״ז אדר תש״נ) ש״כז״ הוא אותיות ״זך״, ועניינו הוא גילוי המעלה שישנו ב״צמצום״ ובחושך עצמו, עד ש״החושך עצמו יאיר״; כאשר הוא מודיע לנו שבועיים לפני המאורע (שיחת ש״פ תצוה תשנ״ב בשמו של ״ר׳ מנחם חתני׳ ־ רמז לגואל אחרון שמנחם שמו״}, כי ״בשבוע האחרון של חודש אדר״, כשהתחיל משה להקים את המשכן ולפתע רואים כי משה רבינו עצמו מפרק את המשכן לנגד עיניו ״והיו ישראל יראים. שלח להם הקב״ה ע״י משה: מה אתם יראים, כבר באתי לגני אחותי כלה״!

בשעה כה גורלית לעם ישראל כולו, הרי יחד עם האמונה והבטחון המוחלטים בדבריו של נשיא דורנו, עולה מאליה התביעה והדרישה מאתנו, שלא לשקוט ולא לנוח, ״אל תתנו דמי לו״ ־ לזעוק, לבקש ולדרוש מהקב״ה וממלך המשיח, ואכן לפעול, שתבוא בפועל ממש הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש! יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!                    (פנימיות 8 – עם הרב חיים לוי יצחק גינזבורג )