הקול האלוקי של עשרת הדברות
על הפסוק ״קול גדול ולא יסף״ מביא המדרש (שמו״ר ספכ״ח) שלשה פירושים: א. כל אחד נחלק לשבעה קולות, והם נחלקים לשבעים לשון. ב."שממנו נתנבאו כל הנביאים שעמדו". ג. שלא היה לו בת קול (הד).
א) יש להבין במה מבטא הפרוש השלישי את גדלותו ואי הגבלתו של קול עשרת הדברות? כי מה בכך שלא היה לו הד?
ב} צריך להבין: ״אין הקב״ה עושה נס לחינם״ (שבת נג,ב וראה בדרשות הר״ן ד״ח), ומאחר שלכל קול יש הד בטבע, מדוע שינה הקב״ה את הטבע כך של״קול גדול״ של מתן תורה לא יהיה הד?
ג) התורה אינה מספרת סיפורים סתמיים וכוונתה היא שנלמד מכך הוראה בעבודתנו. מהי ההוראה מכך שבמתן תורה היה "קול גדול ולא יסף", שלא היה בת קול?
והביאור בזה: הד (״בת קול״) הוא כדוגמת ״אור חוזר״. כשמופיע אור ובא למקום שבו נמצא גוף המסתיר ומפריע להמשך מהלך האור – ״חוזר״ האור, הוא נשבר ושב חזרה. כך הוא גם ב"בת קול". כשהקול נתקל בכותל או בגוף אחר המעכב אותו – הרי הוא מהדהד אחור, ודבר זה נקרא כאן במדרש, בשם ״בת קול״, דוגמת כדור הקופץ חזרה כשהוא נתקל בכותל. זאת משום שהכותל או הגוף אינו ״סופג״ לתוכו את הכדור או את הקול והאור.
והנה, כאשר אמר הקב״ה: ״אנכי הוי׳ אלוקיך – היה זה ב״קול גדול״, שום דבר לא היה מסוגל לעצור את הקול. הקול חדר והקיף את כל העולם ואף את הדומם. כל דבר ״ספג״ את הקול של "אנכי" (משום שבמתן תורה היה "מעין הגילוי דלעתיד" (תניא פל״ו), והרי אז יהא ״ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר" – גילוי כבוד ה' ייקלט ויחדור אפילו לבשר הגשמי), ומשום כך לא היה אפשרות שיהיה שום הד – ׳׳בת קול", לפי הטבע, שכן משום שהיה זה ״קול גדול" – קול אלוקי, לכן "נספג" בתוך הבריאה, הבריאה לא דחתה אותו, להיפך ה"גשמיות" ספגה את ה״רוחניות״ בשלימות, וזו היתה תכלית מתן תורה!
לאמיתו של דבר, גם עתה כן הוא, אלא שזה בהעלם, ולעתיד לבוא יכריזו הכתלים והקירות את אשר ספגו לתוכם עתה ״אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה״ (חבקוק ב,יא).
ומעין גילוי זה שלעתיד לבוא קיים גם עתה בצדיקים: בירושלמי (מו״ק פ״ג ה״א, נדרים פ״ט ה״א) מובא על אחד מזקני גליל: "מקלו של רבי מאיר היתה בידו, והיא היתה מלמדתו דעת״. והרי לכאורה, כיצד מסוגל מקל ללמד דעת? – אלא, משום שתורת רבי מאיר הקיפה גם את חפציו הגשמיים, שנמצאו סביבו בעת לימודו, ו״נספגה״ גם לתוך מקלו, וכאשר הגיע המקל לידי הזקן, נתוספה דעת בתורה, כי נתגלה עבורו, מה שהיה ב״העלם״ במקל.
וזהו גם הטעם לכך שהיו גדולי ישראל שציוו (״קב ישר״ פמ״ו. ועוד) לעשות את הארון עבורם מן השולחן או הדוכן שלידו למדו או האכילו עניים, כי עץ השולחן או הדוכן יעיד על לימוד התורה שלהם, שכן התורה ״נספגה״ לתוכו בעת הלימוד.
על־פי כהנ״ל, סרו שתי השאלות שהוזכרו, ומעתה יש לבאר, מהי ההוראה בעבודת ה׳.
וי״ל: כשם שבמתן תורה חדר קול "עשרת הדברות" גם לתוך הגשמיות, משום שהיה זה ״קול גדול״ קול אלוקי – בלתי מוגבל, כך בעבודת האדם. כיון של״אלוקות״ שבתורה אין כל הגבלות, לכן כאשר לימוד התורה הוא באופן של "ערוכה בכל רמ״ח אברים" הרי היא "משתמרת" (עירובין נד, רע״א. הל׳ ת״ת לאדה״ז פ״ד ה״ט). כלומר, על האדם להשתדל שהתורה הנלמדת על ידו תהיה חדורה בו ותקיף אותו כולו, כפי שנאמר על אברהם אבינו – "עקב אשר שמע אברהם בקולי" – ופירשו בחסידות (סה״מ ה׳תש״ח עמ' 233) – שגם עקבו חש באלוקות! באופן כזה – מחדירים רוחניות וקדושה אלוקית בגוף האדם, ובעניני העולם, לעשותו "דירה לו יתברך", דבר שיתגלה בעתיד לעיני בשר, שכן "כל הגילויים דלעתיד תלוי במעשינו ועבודתינו בזמן הגלות" |(תניא, פל״ז).
(פנימיות 55 סיון ה'תשנ"ח – מעובד ומקוצר לפי לקוטי־שיחות ח״ד עמ׳ 1092 ואילך])