על כיסאו לא יישב זר… סיפור חסידי

צומצם
{הרבי הקדוש האדמו"ר  יוסף יצחק מליובאוויטש – חב"ד אינפו}

הדבר אירע בשנת תשכ״ז. ר׳ מיכל וישצקי, חסיד חב״ד צעיר שיצא זה עתה מרוסיה והגיע לארה״ב, הצטרף לארגון "עזרת אחים", שעסק במשלוח חבילות ליהודי רוסיה. תפקידו היה לעבור בבתי-הכנסת ולערוך מגביות, כדי לממן את חבילות המזון.

יום אחד הגיע לרובע ברונקס בניו־יורק. באחד מבתי-הכנסת מצא רק יהודי זקן ושפוף, שישב בפינה ולמד. עד מהרה התברר לו, שזהו רב בית-הכנסת. הרב הציג את עצמו בשם המשפחה: הרב רבינוביץ. ר׳ מיכל ביקש לשוחח עמו, והרב הובילו לשולחן המשמש ל׳סעודה שלישית׳. הרב התיישב בפינת השולחן ור׳ מיכל התיישב בראש השולחן.

באותו רגע קפץ הרב ממקומו, וביקש מאיש-שיחו לעבור לשבת על כיסא אחר, באומרו: ״על הכיסא הזה איש אינו יושב״. הדבר הפליא את ר׳ מיכל, והוא שאל לסיבת הדבר. "אם יש לך פנאי, אספר לך", אמר הרב והחל בסיפורו:

נולדתי בפולין, למשפחת רבנים חסידית. כשפרצה המלחמה, הצלחתי להימלט אל מעבר לגבול הרוסי, ושם פגשתי קבוצה גדולה של חסידי חב״ד, שמגמת פניהם הייתה סמרקנד שבבוכרה. ראיתי את גודל מסירותם לתורה ולמצוות והתקשרתי אליהם בלב ונפש.

המלחמה תמה. התגלגלתי בכמה מקומות, עד שבשנת תש״ט הגעתי לניו־ יורק. הואיל ושמעתי רבות על הרבי הריי״צ (רבי יוסף יצחק) מליובאוויטש, הלכתי אליו ונתקבלתי ל"יחידות". הרבי התעניין מאוד במצבם של החסידים, וכאשר סיפרתי לו על קשייהם ועל סבלותיהם, בכה בכי רב.

״הרבי שאלני מה בדעתי לעשות בארצות – הברית, ׳כל ימי הייתי רב׳, אמרתי, ׳אך כאן איש אינו צריך רב כמוני, ולכן מן-הסתם אחפש עבודה בבית-חרושת׳. ׳לא׳, אמר הרבי, ׳עליך להישאר במסגרת של תורה ולכהן כרב׳.

״חיפשתי משרת רבנות ולא מצאתי. חזרתי אל הרבי, אך הוא עמד על דעתו. לבסוף הגעתי לבית-הכנסת הזה, שמתפלליו דוברי יידיש, ומצאתי חן בעיניהם.

״באתי אל הרבי ושאלתי אם לקבל את ההצעה השיב הרבי: ׳בית הכנסת הוא בית-הכנסת, אבל השמש איננו מוצא חן בעיני׳. שאלתי מה לעשות איפוא, והרבי חזר על דבריו. כך בשלישית. לבסוף אמר לי לקבל את ההצעה.

״התקבלתי לרב, ואז התחלתי להבין את דברי הרבי. השמש היה יהודי עטור זקן ארוך ומעמדו היה איתן, אבל גיליתי שפיו וליבו אינם שווים. שבת אחת ראיתי אותו מדליק אורות בבית-הכנסת, והקימותי קול זעקה, מאז החל לרדוף אותי ולמרר את חיי.

חזרתי אל הרבי וביקשתי לעזוב את בית-הכנסת. אמר לי הרבי: ׳אל תעזוב. הרי אמרתי לך שבית-הכנסת הוא בית הכנסת, אבל השמש איננו מוצא חן בעיני׳.

אבל המצב הורע, ובאתי שוב אל הרבי לבקש עצה וברכה, והרבי אמר: ה׳ יעזור, וזכור שבית-הכנסת הוא בית -הכנסת, עם כל מה ששייך לבית-הכנסת. היה זה באמצע השבוע, וכשעמדתי לצאת, אמר לי הרבי: ׳כדאי שתבוא לכאן ביום ראשון בבוקר׳.

לא הבנתי את פשר הדבר. כשבאתי ביום ראשון, ראיתי שנערכת לוויה ענקית. בשבת, י׳ בשבט תש״י, נפטר הרבי…

עברה שנה והמצב לא השתפר. שמעתי שהרבי קיבל את הנשיאות, והלכתי אליו. סיפרתי על הבעיה, והרבי אמר בפשטות: ׳נדמה לי שמורי וחמי אמר לך שבית-הכנסת הוא בית-הכנסת והשמש אינו מוצא חן בעיניו׳. נדהמתי. הרבי המשיך: ׳פירוש הדבר, שהוא אינו יכול להיות שמש׳.

אמרתי שאי-אפשר לפטרו. אמר הרבי: ׳נו, כשתופסים אותו בעוולה, אפשר לפטר׳.

חזרתי לברונקס, וליד בית הכנסת פגשתי את אחד המתפללים החשובים. נכנסנו יחד פנימה, ולעינינו נגלה מחזה מדהים: השמש ניצב ליד קופות-הצדקה ועסק בריקון תכולתן אל כיסיו. מובן שעקב כך פוטר מתפקידו.

חלפו כמה שנים וצרה חדשה נתרגשה עלינו. צמוד לבית-הכנסת היה בעבר איטליז. בעליו התעשר ועבר לרחוב המקביל, ומכר לנו את האיטליז, כדי שנוכל להרחיב את בית-הכנסת. אלא שמטעמים מסויימים, לא נכתב חוזה רשמי. יום אחד בא בעל האיטליז ותבע להחזיר לו את המקום. התנהל משפט, ומובן שהוא זכה.

מיהרתי אל הרבי ושאלתי מה לעשות. הרבי חייך ואמר: ׳אינך חסיד… מורי וחמי אמר לך שבית-הכנסת הוא בית-הכנסת, על כל מה ששייך לו. ואם כך, לא ייתכן לעשות מבית-הכנסת איטליז׳.

הגיע יום הביצוע של פסק הדין. תמיד הייתי בא לבית הכנסת בשעה שש בבוקר. באותו בוקר חלמתי חלום מדהים. ראיתי את הרבי הריי״צ יושב בראש השולחן הזה, ולידו הרבי. הריי״צ חייך אלי ואמר: ׳׳בית-הכנסת הוא בית-הכנסת, ולעולם לא יהיה לאיטליז״. התעוררתי ונבהלתי לגלות שהשעה כבר שמונה!

רצתי כל עוד רוחי בי לבית-הכנסת, ושם כבר היה ״שמח״. שוטרים גררו ספסלים וקהל גדול התגודד סביב. לפתע נשמעה יללת אמבולנסים. הם עצרו ליד האיטליז. ניגשתי לשם וראיתי את בעל האיטליז שוכב על הארץ מחוסר הכרה. התברר, שלפתע ניתקה נברשת ענקית מהתיקרה ונפלה היישר על ראשו. העלו אותו על אלונקה, ואז התעורר האיש מעלפונו, הבחין בי ואמר: "אני מודה! אני מודה! מכרתי את האיטליז. תגידו למשטרה שיעזובו את בית – הכנסת״. ההמשך המשמח והברור מאליו…

״מאז״, סיים הרב רבינוביץ את סיפורו, ״אין איש יושב על הכיסא שבראש השולחן, עליו ישב הרבי הריי״צ נ״ע.

(הסיפור מופיע בספר המרתק, ”לקט סיפורים על הרבי מליובאוויטש" – חלק א׳ הוצאת "ופרצת”, כפר חב”ד)

(פנימיות 17)