הגאון החסיד, הרב נחום שמריה ששונקין זצ׳׳ל

מספר הגאון החסיד, הרב נחום שמריה ששונקין זצ׳׳ל, מי שהיה רב חסידי חב״ד בירושלים בספרו "זכרונותי":

עם בואי לחרקוב, כאילו נולדתי מחדש. בשנת תרפ״ח, מיד לאחר שרבנו עזב את רוסיה, היו עדיין בתי ־הכנסת פתוחים לרווחה. האברכים שלנו והבחורים היו מתפזרים בבתי־כנסיות לחזור בהם דא׳׳ח. אותי כבדו לחזור דא״ח בבית מדרש גדול של חסידי פולין. בעת אמירת דא״ח היה נוכח קהל גדול. לאחר הבדלה שאלתי אותם באם מעוניינים הם שאבוא ללמוד אתם בספר התניא. זקני החסידים נענו כי מפחדים הם ללמוד תניא בגלל קדושתו. הם אמנם מנסים לעיין בו, אך אינם מבינים בו ולא כלום. הסברתי להם כי באם הבינו את מאמר החסידות ששמעו- בודאי יבינו גם בתניא. התחלתי ללמוד אתם תניא, והם נהנו מאד.

בחרקוב התאוששתי. יצאתי ממש מאפילה לאורה וממוות לחיים, לאחר הצרות שסבלתי מאנשי הג.פ.או. הרגשתי בחסד עליון אשר אפפוני. הרגשתי כאילו נפלטתי מגיהנום היישר אל תוך גן־עדן. כל שבוע חזרתי מאמר דא״ח וגם לבעלי־ בתים.

כעבור מספר ימים הגיע לחרקוב הרה״ג החסיד הצדיק והתמים, העובד המזהיר, ר׳ יצחק מתמיד הי״ד, אשר הייתי איתו בידידות גדולה. אמרתי לו את אשר עלה בדעתי, עוד בהיותי בבאטום, אודות הרמב״ם בסוף הלכות מלכים: "ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל־פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה וילחם מלחמת ד', הרי זה בחזקת שהוא משיח. אם עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי, ויתקן את העולם כולו לעבוד את ד׳ ביחד, שנאמר "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ד׳ ולעבדו שכם אחד" (רמב״ם הלכות מלכים פי״א הלכה ד׳).

נראה לי – הסברתי לו – כי אפשר כל זה לומר על רבנו, אשר הוא ממשפחת בית דוד, והוא היחידי בדורנו הלוחם מלחמת ה', הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו וכו' ומאן מלכי – רבנן, הרי הוא מלך! תשובתו של ר׳ יצחק היתה, כי יש לו על־ כך סיפור מסויים. בקשתיו פעמים מספר כי יספר לי את סיפורו, אך היה מתחמק ואמר כי בהזדמנות הוא יספר כבר. לאחר שנח מעט מעמל ומטלטול הדרך הסכים להתוועד עם תלמידי הישיבה.

אכן, הזדמנות הגיעה. היה אז ליל חורף, שעה אחת־עשרה לפני חצות. בבית־הכנסת חב״ד. בחוץ שורר קור עז, ובפנים חמימות ואור יקרות. ר׳ יצחק התוועד עם הבחורים ודיבר אתם דברים בוטים אודות לימוד תורה לשמה. שירי געגועים והשתפכות הנפש הושרו תוך התרוממות עילאית. בתום ההתוועדות, כאשר התלמידים נרדמו מעייפות, נגשנו – המשפיע והמשגיח הרה״ח ר׳ יהושע קארף, ואני – אל ר׳ יצחק מתמיד ובקשנוהו לקיים הבטחתו ולספר לנו סיפורו אודות רבנו. בסופו של דבר נעתר לבקשה, והתחיל בסיפורו: בין חסידי חב״ד ידועה אימרתו של רבנו הזקן, ששמע מרבו המגיד הגדול ממעריטש: ״מוצאו של משיח יהיה מזקני תלמידיו או מצעירי התלמידים".

זקן התלמידים היה רבי מרדכי מצ׳רנוביל, והצעיר שבחבורה היה רבנו הזקן. בכדי לצאת מהספק, רצה רבנו הזקן אשר יוצאי־חלציהם של שני תלמידים אלה יבואו בברית הנשואין, וכך יצאו מהספק על־ידי הבנים שיוולדו משניהם גם יחד. אצל רבנו הזקן נולד נכד, וגם אצל הצדיק רבי מרדכי היה נכד תינוק. נסע, איפוא, רבנו הזקן אל רבי מרדכי בכדי לסכם בעניו השידוך. כאשר נפגשו שני אריות אלה ביומא דשבתא, התוועדו בצוותא בתורה וקדושה, כיאות להני קדמאה קדישא.

ידוע הדבר כי הצדיק מצ׳רנוביל היה עני ואביון, וגם לא היה לו לפרקים מי שישרתו בבית. במוצאי־שבת, כאשר רצו הצדיקים לשתות כוס חמין, לא היה מים בבית והיה צורך ללכת אל הבאר לשאוב מים. מביתו של הצדיק ועד לבאר היה מרחק ניכר, וצריך היה לעבור ככר גדול ורחב. רבי מרדכי לקח בידו דלי לשאיבת המים, בכדי לשאוב מים מן הבאר ורבנו הזקן הצטרף אליו בהליכתו אל הבאר.

אותו לילה היה ליל קיצי ובהיר. הני תרי צנתרי דרהבא, בדרכם אל הבאר, התעמקו בענינים נעלים, רזיו טמירין דלא אתגליין, ומפעם לפעם נעצרו בדרכם תוך כדי שיחתם. כך, שעדי הגיעם אל הבאר, שאבו את המים ועד אשר עשו דרכם חזרה – כבר האיר השחר. כך, עמדו הני קדושי עליון באמצע הככר, לידם דלי מים מוצב ארצה, ושקועים בשיחה עמוקה; אינם מרגישים בשחר העולה ואינם יודעים כי הנה חלף עבר כבר הלילה… רק, כאשר עוברים ושבים התחילו לזרום בהמוניהם אל ככר זה, התפלאו לראות שני יהודים עומדים באמצע הככר, דלי מלא מים לרגליהם, ושקועים בשיחה עמוקה. המראה המוזר עורר את תשומת־ לב כולם אשר התקבצו ובאו לראות את המראה הנהדר הזה וסבבו את השנים במעגל… שני הצדיקים בראותם עצמם מוקפים לפתע בתוך המון של סקרנים – התעוררו כאילו מעלפונם וראו כי האיר כבר היום, ועדיין עומדים הם עם דלי המים בידם… הם מיהרו לביתם והרתיחו כוסות מים לשתיה. תוך כדי שתייתם, נענה רבנו הזקן אל רבי מרדכי: האם ידוע לכם מטרת בואי אליכם? – באתי לגמור שידוך בינינו! הצדיק מצ׳רנוביל ענה כי הוא מסכים להצעתו וכי יכול הוא לבחור לעצמו את השידוך המתאים.

הנוהג היה אצל רבי מרדכי, כי יוצאי־ חלציו שנישאו והקימו להם משפחות, התגוררו בביתו, יחד איתו, וכך עמדו בבית כמה עריסות של תינוקות. נכנס רבנו הזקן אל הבית, ומישש את מוחותיהם הרכים של התינוקות שבעריסה, עדי נעמד ליד עריסה אחת, מישש את מוחו של התינוק, ונענה כי התינוק הלזה נראה בעיניו. נענה רבי מרדכי: אם כך, יש להעביר את העריסה, יחד עם התינוק לפינה מיוחדת בבית.

הצדיק רבי ברוך ממז׳בוז', נכדו של רבנו הבעש"ט, היה בעל מוח חריף ( וממנו דחלו כל תלמידי הבעש״ט והמגיד. צדיקים אמרו עליו בבדיחותא, כי נשמתו סירבה לרדת למטה בעולם־הזה, אלא רק לאחר שיבטיחו לו: "ולהוי אנא פקידא בגו צדיקיא", היינו, שהוא יהיה הפקיד על כל הצדיקים. ואמנם כך נהג, כנשיא ומנהיג של הצדיקים, וכפי הידוע בין חסידים, אשר הקפיד רבות על רבנו הזקן על דרך החסידות שלו. כאשר נודע דבר הביקור לרבי ברוך, הגיע אף הוא אל הצדיק מצ'רנוביל, באותו ענין, להשתדך אתו. גם לו נראה היה התינוק הזה ורצה לשדכו עבור אחד מנכדיו. אז ענה לו הצדיק רבי מרדכי כי תינוק זה כבר נתארס ויועד עבור ה"ליטוואק" – רבנו הזקן. – – –

רבנו יוסף־יצחק, מוצאו, כידוע, מצד אביו – מרבנו הזקן: ומצד אמו – מהצדיק רבי מרדכי מצ׳רנוביל! —

בחג הפורים האחרון של שהיית רבנו הריי״צ נ"ע בלנניגרד, כאשר גם רבי יצחק היה מוזמן אז לסעודת פורים של אותו צדיק – עז היה רצונו לספר סיפור זה לפני הרבי. הוא שתה ייו־שרף במידה מרובה, אזר אומץ ונענה כי יש לו לספר סיפור מעשה לרבנו. ענה לו הרבי: אין לי צורך לשמוע את הסיפורים שלך! לאחר זמן, נענה שוב לרבנו, כי הסיפור שברצונו לספר נוגע אליו. שוב ענה לו רבנו: הסיפורים הנוגעים לי – יודע הנני מכבר! בסופו של דבר, בראותו כי אין דעת רבנו נוחה מזה, התייאש מלספרו. בתום הסעודה, כאשר פגה שכרותו – מספר ר׳ יצחק – נענה אלי רבנו: יצחק, מדוע אינך מספר את סיפורך?! – או אז עניתי: כעת אין ביכולתי כבר לספר… ■

(פנימיות 44)