סיפר ר׳ יעקב גרינברג בהתוועדות חסידית, בבית חב״ד שבמיאמי ־ ביטש – פלורידה:
”לא היה לי שום קשר לחב׳׳ד. למרות שעברו הרבה שנים מאז שעזבתי את הארץ ובאתי להתגורר עם משפחתי בניו־ יורק, לא ביקרתי ב־770 אפילו פעם אחת. זה פשוט לא עניין אותי. יום אחד, לפני כחמש־עשרה שנה, אושפז חותני בבית־ רפואה גדול ביוסטון הרחוקה, ונסעתי עמו לשהות לידו. כשהתעניינתי אצל מכרים וידידים היכן אוכל להתפלל או להשיג אוכל כשר, שם בטקסס, אמרו לי כולם שאם יש שם משהו זה חייב להיות איזה שליח של חב״ד, ואמנם, לאחר בירורים, השגתי את הטלפון של השליח, הרב שמעון לזרוב, ואת העזרה והסיוע שקיבלנו שם, אינני יכול לשכוח עד היום.
רק כשנמצאים שם, במדבר הנידח הזה, ופוגשים פתאום מקווה, בית־כנסת, קהילה יהודית־חסידית – מבינים מה זה חב״ד. ככל שהתפעלתי אני – חותני, כך מסתבר, התפעל שבעתיים. הוא לא יכל להסתיר את התרגשותו מעצם העובדה ששם ביוסטון הרחוקה, הרגיש, בזכות שליח הרבי, כמו בבית. לפני שחזר לארץ, עם טום הטיפולים הרפואיים, אמר לי '׳תיגש לרבי מליובאוויטש ותודה לו בשמי על הדבר הנפלא הזה".
הסכמתי בחפץ לב, לגשת לרבי ולומר לו תודה. אבל כשהתברר לי שלרבי אי־ אפשר להיכנס סתם כך, ומדובר בפרוצדורה שלמה של הזמנת תור ל"יחידות" – ויתרתי על הרעיון. הסתפקתי במכתב ששלחתי לרבי ובו הבעתי תודה והתרשמות על פעילות השליח שם, בשמי ובשם חותני. אלא שחותני לא שכח את הבקשה. כשביקרתי בארץ, כעבור שנה שאל אותי אם ניגשתי אז לרבי בשמו לומר תודה. כשאמרתי לו שלא הייתי אצל הרבי, רק שלחתי מכתב – הביע חותני אכזבה וצער, וביקש ממני שוב לגשת לרבי. אלא שגם הפעם, כששבתי לניו־ יורק ולעסקיי, לא לקחתי את הבקשה ברצינות יתרה, ושקעתי בשיגרת חיי הרגילה. כך עברו־חלפו להם עוד שנתיים, כשיום אחד התבשרנו בטלפון על פטירת חותני.
אני ואשתי מיהרנו מיד לשדה התעופה כדי להספיק להגיע לארץ להלוויה. כששבנו לניו־יורק לאחר ה׳שבעה', מצאתי בתיבת־הדואר מכתב מחותני. על־פי התאריך שבראש המכתב, הסתבר
שחותני כתב את המכתב בלילה האחרון שלפני פטירתו. המכתב היה מכתב רגיל, דומה בהחלט לכל המכתבים שחותני היה שולח לנו בערך אחת לשבועיים, אלא שהדבר הלא־רגיל היה בסיום המכתב, לאחר החתימה. היה כתוב שם (בערך הלשון): "נ.ב. הנני להזכיר מה שביקשתי ממך עוד ביוסטון וגם כשהיית אצלי לפני שנתיים לגשת לרבי מליובאוויטש ולהודות לו על גודל פעליו ועל חסדו עמנו כשהיינו שם".
הפעם, אולי בגלל ה״מצוה לקיים דברי המת" – התייחסתי לכל העניו ברצינות יתרה. עוד באותו יום נסעתי ל־770. לראשונה בחיי, נכנסתי לחדר המזכירים, הסברתי שברצוני להיכנס לרבי כי יש לי "שליחות מיוחדת מחותני לילה לפני פטירתו". אווירת המסתורין הזו השפיעה כנראה גם על המזכיר של הרבי, וכך הסכים לקבוע לי תור ל"יחידות" עוד לאותו שבוע.
ביום חמישי בלילה. כשהגעתי לשם, שאל אותי המזכיר, הרב גרונר, אם הכנתי פתק. לא ידעתי איזה פתק. ואז אמר לי שאכתוב את שמי ושם אמי ואכתוב בקצרה את השליחות שיש לי למסור. וכך עשיתי. המתנתי כשלוש שעות עד שנכנסתי. בשניה הראשונה הייתי המום. ראיתי אמנם תמונות של הרבי, אבל כשראיתי אותו לראשונה פנים אל פנים זה היה משהו מיוחד. הרבי לחץ את ידי, נטל ממני את הפתק שהיה לי ביד, פתח אותו ותוך הרף־עין אמר לי: "הרי כבר כתבתם לי על כך, ומגיע לכם יישר־כח על הנחת־רוח שהיתה לי אז מהבשורות טובות שלכם על הפעילות של השליח, ומה שלא עניתי לכם הוא מפני שציפיתי לבואכם שהרי חזקה שליח עושה שליחותו, ובפרט שמדובר בשליחות של חותן שיש בזה גם משום גדר מסויים של כיבוד אב". הייתי בהלם מוחלט. לא היו לי מלים לומר ורק יצא לי מהפה: "אז הנה עכשיו אני מקיים את השליחות וזה עוד בתוך השלושים של חותני זכרונו לברכה״.
ואז אומר לי הרבי בערך כך – אינני זוכר את הלשון המדוייק: "לב בגימטריא 32 כמנין חוטי הציצית שעניינם הוא ״וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה״ וכשם שללב אסור להפסיק לפעול אפילו לרגע חס־ושלום, כך אסור ליהודי שחלילה יהיה אצלו אפילו רגע אחד שבו אין את ה״וזכרתם״. יהודי אסור לו שיהיה היסח הדעת מהקב״ה ומהתורה ומצוות אפילו לרגע אחד ולא משנה באיזה מצב הוא נמצא. ביום או בלילה. כשהוא ער או ישן. תמיד צריך להיות אצלו ה״וזכרתם״. לכן גם נוהגים אצלנו, החסידים, ללבוש ציצית, טלית קטן, גם בלילה״.
ואז, כאילו בלי קשר לעניין הקודם, המשיך הרבי ואמר: "חותנכם היה בבית הרפואה ביוסטון, יש שם באמת רופאים מומחים מאוד. אבל לא רק שם. יש רופאים לא רק בניו־יורק או ביוסטון, ובפרט הקב״ה שהוא הרופא האמיתי והוא הנותן כח לרופא לרפאות, הוא הרי נמצא בכל מקום. והקב׳יה הוא הרי כל ־ יכול. הוא יכול לרפאות לא רק כשיש בעיה כזו או אחרת עם הלב אלא אפילו אם הלב מפסיק לעבוד, מה שקוראים "דום לב", גם במצבים כאלו כבר שמענו שניצלו מזה. אלא מה? יגידו שזה כבר נקרא"תחיית המתים"? – גם מכך אני לא נבהל! אומרים הרי כל יום שלוש פעמים בתפילה ״מחיה מתים אתה רב להושיע"!
אחר־כך הרבי חייך אלי מאוד, בירך אותי ואת משפחתי, הודה לי שבאתי, ונפרד ממני בלחיצת יד. הפגישה פנים אל פנים עם הרבי, הרשימה אותי מאוד, אבל מעבר לכך אני חייב להודות שהדברים נראו לי מוזרים נהניתי אמנם מה"וארט" היפה על הקשר בין הציצית ללב, אבל לא כל־כך הבנתי מה מצא הרבי לנכון לשוחח עמי על רופאים לבעיות לב שנמצאים לא רק ביוסטון ועל כך שאפשר להיוושע גם ממצב של"דום לב".
מאז חלפו יותר משלוש שנים. יום אחד הייתי בהונג־קונג לרגל עסקיי. ישבתי בלובי של המלון ושוחחתי עם יהודי אחר מניו־יורק שגם הוא שהה במקום לרגל עסקיו. עד כאן אני זוכר. הזכרון הבא שלי מתחיל רק כעבור יומיים, כשהתעורתי במחלקה לטיפול נמרץ, מוקף רופאים ואחיות ובאשתי שהספיקו להבהילה מניו־יורק. רק לאחר שהתאוששתי הסתבר לי כי לקיתי ב״דום לב", וכי את שיבתי לחיים מגדירים הרופאים כאן כ״תחיית המתים״.
הזכרון התפאומי מה"יחידות" אצל הרבי ומהדברים ה"מוזרים" שאמר לי – עוררו בי התרגשות לא קטנה. עמדתי על כך שאשתי תתקשר מיד בטלפון למשרד של הרבי ותבקש שימסרו לו מה שקרה לי ולבקש ממנו ברכה שאצא בשלום מכל הסיפור. כשהיא הגיעה אלי למחרת בבוקר, סיפרה לי כי לפני שעה התקשר אליה למלון המזכיר של הרבי והכתיב לה את דברי הרבי. (כאן מוציא ר׳ יעקב פתק ומקריא): ״הזכרתיו על הציון לישועה ולרפואה שלמה וקרובה. בטח זוכר המדובר עמו על־דבר לבישת טלית־קטן גם בלילה ובעת השינה, ויעשה כן על כלפנים מכאן ולהבא. ויבשרו טוב״.
אשתי לא הבינה כלל על מה מדובר. למען האמת הפרט הזה פרח גם מזכרוני. וכשסיפרתי לה – כמעט גערה בי: "איך זה שאחרי הרבי אמר לך לא התחלת לישון עם טלית־קטן". אין צורך לומר שמיד, עוד שם בבית־הרפואה, התחלתי לקיים את ההוראה הזו. ומאז ועד היום ב״ה אני בריא כמו שור. ■
(פנימיות 43 – מתוך גליון ה־700 של ״כפר חב״ד)