הצדיק רבי יהושע רוקח מבעלזא

צומצם נחלת הכלל
{רבי יהושע מבעלזא – ויקיפדיה}

בתחילת שנת תרנ״ד. מחלות שונות החלו לפקוד את גופו הדווה של הצדיק רבי יהושע רוקח מבעלזא, וייסוריו היו ללא נשוא. הוא התייסר נוראות בשכבו ובשבתו, ועבודתו, עבודת־ הקודש, הופרעה. איש מהחסידים לא ידע מה קורה עם הרבי, אך הכל ידעו שהוא מתייסר.

אתא ובא יום־ כיפור. קהל עצום של חסידים התאסף בבית־המדרש לבושים בקיטלים ועטופים בטליתות. החמה כבר עמדה בראשי האילנות בעת שהרבי עלה על הבמה הגדולה, ובטרם יחל בתפילת נעילה, נשא את דרשתו בקול בוכים, בהתבססו על מאמר חז״ל ״שוב יום אחד לפני מיתתך״.

הקהל העצום נדם. שתיקה כבדה עמדה בחלל בית־הכנסת. היה זה הרמז הראשון להסתלקותו באותה שנה. איש לא השכיל לרדת לעומקם של דברים אך כובדם העיק על הכל.

אף במוצאי אותו יום־הכיפורים שינה ממנהגו: תמיד נוהג היה לברך בתחילת השנה החדשה את בניו ונכדיו ובני משפחתו. באותה שנה שינה מהרגלו הקבוע ואמר ״רצוני לברך את כל קהל הקודש, בני העיר והחסידים הרבים שהגיעו להכא לימות החגים״.

הללו עברו לפניו כבני מרון, והוא התאמץ וסמך את כפות־ידיו על ראשי החסידים, ובירכם כברך אב את בניו.

מיד לאחר־מכן חלה החמרה במצבו. רופאים מומחים, ידועי־שם, הוזעקו למיטתו. ״חייבים לנתחו בדחיפות״, פסקו ומיד הוסיפו: ״ניתוח כזה לא ניתן לעשות כאן בבעלז ומוכרחים להובילו במהירות אל בית־הרפואה הגדול שבוינה״.

עם כל ייסוריו טולטל רבי יהושע לוינה. בדיקות נוספות שנערכו לו בבית־ הרפואה העלו שהניתוח אכן מוכרח הוא, וככל שיוקדם כן יוטב לבריאותו.

רבי יהושע ידע היטב את מצבו הקשה, ונענע בראשו בהסכמה, אך לפני כן התיישב ליד השולחן וכתב בדחילו את צוואתו האחרונה. לאחר מכן טבל במקווה, קרא ברגש וידוי והועלה על שולחן הניתוחים.

בין הרופאים המנתחים היה גם מוזס, או בשמו היהודי המלא: משה־יצחק הלה היה יהודי פוקר ופוחח, שגדל בילדותו בעיירה יהודית קטנה בשם לינדין.

אביו השתדל לגדלו ולחנכו לתורה ולמעשים טובים, אך רוחו של משה־יצחק הקטן נדדה הרחק, אל מרחבי העולם הגדול. הוא שינה את שמו למוזס, השליך מאחריו את המצוות וזנח את מורשתו.

שנים רבות חלפו. מוזס היה לרופא מנתח בעל שם עולמי ולא ניכר בו שום סימן שיעיד עליו שהוא ״משה־יצחק״ מהעיירה הקטנה. פניו המגולחות למשעי, בלוריתו הגדולה והמסורקת בקפידה ושפמו הקטן והמחודד, שיוו לו מראה גויי מובהק.

עתה עמד לפני מיטתו של הצדיק רבי יהושע רוקח מבעלז, ממתין שהרופא המרדים יעשה את מלאכתו. לפתע הסב רבי יהושע את פניו לעבר מוזס, נתן בו את עיניו ואחר רגע קל שאלו בלשון־ הקודש: ״הלוא יהודי אתה מוזס. בילדותך גדלת אצל אביך ששמר והקפיד על קלה כחמורה. רצוני לשאול, האם מאמין הנך בבורא עולם ומנהיגו?״

הרופא שתק רגע, מתפלא על השאלה הלא־צפויה, חכך רגע בדעתו ואחר השיב קצרות: ״כן, רבי, מאמין אני בקב׳׳ה בורא העולם״.

הרופאים המשיכו בהכנותיהם בשתיקה. ריח התרופות שבחדר הכה בעוז, עוד מעט אמור להתחיל הניתוח – אך ניכר היה שמשהו עדיין מציק לרבי.

עוד רגע, והרבי פנה אל הרופא והקשה שוב: ״במשיח צדקנו שצריך לבוא ולגאלנו מהגלות, בכל רגע, מאמין הנך…?״

הרופא שתק, מתפלא על השאלה הנוספת – שנשאלה שלא בעיתה – ובכל־ זאת הקדיש לכך עוד רגע של מחשבה ואז ענה בזהירות, בורר את מילותיו: ״מאמין אני כי משיח צריך לבוא. אמנם איני יודע מתי, ומסופקני אם אכן זה יהיה כדבריך. לעומת זאת״, הרים הרופא את קולו, ״איני מאמין שהמשיח – אדם בודד – עתיד לשלוט ולהיות מנהיג העולם. דבר כזה אינו מציאותי…״

הרופאים שבחדר עצרו ממלאכתם והביטו בשניים בתמיהה, מבלי להבין את פשרו של הדו־שיח המוזר.

המתח בחדר עלה וגאה. הרבי הסיט את ראשו באיטיות לעבר הרופא, פעם נוספת. גביניו העבותים התרוממו לאטם, אישוניו נפקחו לרווחה וננעצו בתוך עיניו של הרופא, עיניו הכחולות מעמיקות לחדור אל עיניו של מוזס. הלה זע על מקומו בחוסר נוחות,

מנסה למלט את עיניו ממבטי הרבי, אך עיני הרבי לא נתנו לו מנוח והוסיפו להינעץ בו כמדקרות חרב, פולשות פנימה, מחטטות במבוכי לבו.

מבטי הרבי הציקו למוזס נוראות. ידיו החלו לרטוט באימה. גון פניו השתנה ונהפך לבן כסיד. צינה משונה אחזה בו וכעין זרם מרתק אפף אותו מכל עבריו. כולו רעד בפחד ואימה, וחרדה איומה ובלתי נסבלת, נפלה עליו.

הרופאים הביטו בשניים בתדהמה. השקט שהשתרר בחדר התעצם, מדגיש את הלובן שבהק מכל פינה, ואת כלי הניתוח הנוצצים. מוזס נשם עמוקות מנסה לחזור לשלוותו, אך רוחו נסערת והוא לא יודע מדוע. הוא רק ידע זאת, שסערת־רוחו והחרדה האיומה לה נקלע – עד שכמעט נשמתו פורחת… נוצרה ממבט עיניו הרושפות של הרבי. עוד רגען והרבי פתח את פיו ושאל חרישית: ״נו, עכשיו מאמין הנך שאדם מסוגל להפיל פחד על רואיו במבט אחד בלבד?״ מוזס נענה בראשו בהסכמה אילמת.

״כך יהיה איפה בביאת המשיח״, המשיך הרבי, ״פחד יפול על כל הרואים אותו ואין מי שיעמוד בפניו״. הרבי הרים את קולו והמשיך: ״הכל יחזרו מדרכי־חייהם המעוותות, ומשיח צדקנו ישלוט על כל יושבי תבל״. מוזס החיוור נענע שוב בראשו – ״כן רבי״, פלט.

הרבי לא החלים ממחלתו, למגינת לב כלל ישראל, וכעבור 15 יום, נודע כי נשמתו הגדולה של רבי יהושע רוקח מבעלז עלתה בסערה לשמי רום, וכי בשעת פטירת הרבי שהיתה בעת חזרתו ברכבת מוינה על עיירתו בעלז, נכחו מניין חסידים וביניהם הרופא הגדול מוזס, הוא משה־יצחק, שנהפך בינתיים ליהודי ירא־שמים, חסיד נאמן לרבו…

(פנימיות 40- מתוך "אוצרות חסידיים")