שאלה: ראיתי בספרי חסידות אשר ״כשיוגמר בירור הניצוצות – אזי יבוא בן־דוד״. וגם שמעתי מצטטים בשם הרבי מליובאוויטש, שהוא אומר שכבר נגמר בירור הניצוצות ולכן הגאולה היא ממש בפתחנו. לא זכיתי להבין באיזה "ניצוצות" מדובר – מה הם הניצוצות הללו? ומהו ״בירור״ הניצוצות? ומה כל זה שייך לביאת המשיח? פשוט, מה התוכן והביאור של המושגים הללו, במלים פשוטות?
תשובה: עניין הניצוצות ובירורם הוא מושג שמקורו בתורת הקבלה, או שנהיה לנכס צאן ברזל של תורת החסידות לכל הסתעפויותיה.
בכל ספרי החסידות מוזכר העניין פעמים רבות, וזאת כעניין ידוע ומפורסם, ואפילו בשיחות חולין של חסידים נשזר עניין בירור הניצוצות כחלק מהווי היום־יומי. וזאת, מאחר שזהו עניין יסודי בעבודת ה׳.
להבנת העניין נצטט כאן המובא מהקבלה בתורת חסידות חב״ד.
כללות העניין מובא בכמה מקומות (לדוגמא בד״ה ״מה טובו״ תרפ״ט ס״ג – ספר המאמרים קונטרסים ע׳ 96). והוא: כאשר היה ״שבירת הכלים״ שבעולם ה״תוהו״, נתפרדו אז ה״כלים״ ונפלו למטה, ומהם הוא שנהיו ״ניצוצות״ שנפלו לעולמות בי״ע (בריאה, יצירה, עשיה), ומספר הניצוצות הם רפ״ח (288).
הניצוצות הללו צריכים להתברר בגלויות שגלו ישראל: ר״ב (202) ניצוצות נתבררו בגלות מצרים, וכמו שכתוב (בא י"ב ל"א) ״וגם ערב ר"ב עלה איתם״, ופ״ו (86) ניצוצות שנשארו, צריכים להתברר בשאר הגלויות, והעיקר – בגלות זה האחרון.
ונמצינו למדים מכך שכדי להבין היטב את עניין הניצוצות ובירורם, צריך להקדים לזה ידיעה בכמה וכמה עניינים ומושגים: עולמות התוהו והתיקון, עולמות אבי״ע (אצילות, בריאה, יצירה, עשיה), אורות וכלים, שבירת הכלים ועוד.
אמנם אנחנו נשתדל להסביר כאן את העניין רק עד כמה שהוא נוגע באופן ישיר לעניין הניצוצות ובירורם:
הניצוצות – הם ניצוצות של קדושה,של אלוקות. אלא שהניצוצות הללו ״נפלו למטה״. והם נמצאים בכל הדברים הגשמיים, כגון בצמר. אבל אופן המצאם בדברים גשמיים הוא – ״נפילה״. והיינו, שעם היותם ניצוצות של אלוקות, ואם־כן הרי בכל מקום שהם נמצאים היה צריך להיות האלוקות בגלוי (שיראו בגלוי שהקב״ה הוא שברא ומחיה את הדבר הזה, שהניצוץ נמצא בו, וכן שזה עצמו מחייב שישתמשו בדבר זה לכבודו ולעבודתו של הקב״ה), מכל־מקום הרי למעשה אין הדבר כן, והדברים הגשמיים. לא רק שאין האלוקות בהם בגלוי, אלא שהם מעלימים ומסתירים על האלוקות!
היינו שלא זו בלבד שהדבר עצמו אינו מחייב, ואינו מושך את האדם להשתמש בו לכבודו של הקב״ה, וכן אין נראה בו שהקב״ה ברא אותו, אלא אף זו, שהדבר גם אינו ״נייטראלי״, אלא הוא (הדבר) מושך את האדם למלאות בו את תאוותו (ויש גם דברים המושכים לעבור בהם איסורים, היינו לעשות דברים שהם נגד רצונו של הקב״ה), וכן – שהדבר הוא באופן כזה שמי שרואה אותו נדמה לו שהדבר קיים בקיום עצמאי (ורק על־ידי מחשבה ולימוד בא האדם למסקנא שהקב״ה ברא את כל העולם, והדבר הזה בכלל).
ומובן מזה שהניצוץ אלוקות נמצא בתוך הדבר הגשמי באופן של ״גלות״ ו״שביה״. וזהו ענין ה״נפילה״, שבמקום שהאלוקות שבהניצוץ יהיה בגלוי (וזהו אכן מצב הניצוץ מצד־עצמו, לפני הנפילה), הרי האלוקות שבו הוא בהעלם־והסתר. ושינוי זה במצבו הוא – נפילה.
וכאשר יהודי עובד את הקב׳׳ה בדבר גשמי שבו נמצא הניצוץ שנפל, ואינו ממלא בו את תאוותו, הרי על־ידי־זה הוא מברר את הניצוץ. והיינו שעל־ידי שיהודי מקיים מצוה בדבר גשמי, כגון שהוא לובש ציצית העשוי מצמר, הרי הוא מגלה, קובע ומברר את האמת שהדבר הגשמי ענינו הוא – שיעבדו בו את הקב״ה. ועל־ידי־זה מתגלה האלוקות שבהניצוץ (שבתוך הדבר הגשמי).
ועל־דרך־זה הוא גם כאשר יהודי משתמש בדברים הגשמיים (לא לשם קיום מצוה ממש, אלא) "לשם־שמיים", כגון שהוא אוכל כדי שיוכל. לעבוד את הקב״ה בכוח האכילה ההיא, הרי (גם) על־ידי־זה מתברר הניצוץ, שמתגלה האלוקות שבו.
(פנימיות 45,אב תשנ"ז – עם הרב אברהם ברוך פבזנר)
כתבה שניה
בירור הניצוצות והגאולה – המשך
הקשר בין בירור הניצוצות לביאת המשיח, שכאשר יוגמר הבירור של כל הניצוצות, אז יבוא משיח, – מבואר בכמה מקומות בחסידות, ומקור הענין מפורש בכתבי האריז״ל (ושם מבואר גם המקור לזה בזוהר והרמז לזה בדברי חז״ל בנגלה).
אחת השאלות הבולטות בנדון זה היא: איך יתכן שלבירור רפ״ח (288) ניצוצות, מספר קטן יחסית – יצטרכו לזמן ארוך כל־כך?
על שאלה זו עומד כ״ק אדמו״ר הזקן ב"תורה אור" (פ׳ וישב) בד׳׳ה והנה אנחנו מאלמים אלומים, וז״ל (דף כ"ז טור ד׳):
וכמו שנמצא ענין השבירה, שהוא בחינת הרבוי והפירוד בנשמות ומלאכים כנ׳׳ל, כך ימצא בכחות האלקיים ממש, שנתחלקו לחלקים רבים מאד ונתפזרו לבי״ע כו'. וכל מה שירדו יותר בירידת המדרגה, נתרבה יותר הפירוד. דהיינו שכל חלק וכל נצוץ נתחלק עוד לנצוצות וחלקים רבים…
כי הנה ידוע על־פסוק ״ורוח אלקים מרחפת״, רפ״ח מת, דהיינו רפ״ח נצוצין שנפלו מעולם התוהו עם הכלים שנשברו. ומספר רפ״ח הוא בחינת הפירוד של הנצוצין שנפלו כמו שהיו עדיין באצילות, שזהו ראשית ירידתן, שאז נתפרדו למספר רפ״ח וזהו רפ״ח מת כו'. אבל אח״כ כשנפלו מאצילות לעולם הבריאה, אזי כל נצוץ מרפ״ח נצוצים הנ״ל שבאצילות, נתחלק שם בבריאה לחלקים ונצוצים קטנים, וכן מיצירה לעשיה, נתחלקו ונתפרדו עוד ביותר לאלפים ורבבות.
ובזה יובן מה שנמשך הגלות כל־כך הרבה יותר מן י״ז מאות שנה, וידוע שהכוונה הכל לברר הרפ״ח ניצוצים, וכשיוגמרו הברורים יבוא משיח בב״א. ואם־כן הוא תמוה, וכי אפשר שלא נתברר עדיין רפ״ח נצוצים במשך זמן רב כ"כ, אשר דור הולך ודור בא, וכל אחד מישראל מברר חלקו שצריך לברר. ומה גם שמספרן של ישראל שצריכים לברר הרפ״ח הם ס׳ ריבוא כיוצאי מצרים, והרי עתה ב״ה ישראל רבים יותר ממספר זה, יוסף ה׳ עליכם כו', [בספר המאמרים תקס״ה ע׳ ק"ו הלשון הוא: ״ובאמת נמצא עתה מספר ישראל יותר מכפליים כיוצאי מצרים (שאף רק במדינות פולין לבד, מצא יותר מס' ריבוא כו'] וכל־שכן בזמן הקדמונים שהי׳ נמצא כפרים שהיו בהם יותר מס׳ ריבוא כמ״ש בגמ׳ כפר שחליים כו'.
אלא הוא משום שלמטה בעשייה נתפרדו הניצוצים לאלפים ורבבות אין מספר, ומספר רפ״ח הוא באצילות ושם הם גם־כן מספר ס׳ ריבוא נשמות כלליים, שהם צריכים לברר רפ״ח חלקים גדולים הן הניצוצות שבאצילות. וכמו שלמטה נתרבה מספר הנשמות כנ״ל, כך נתרבו מאד הניצוצים לאלפי אלפים חלקים קטנים. ולכך נמשך הגלות, שעדיין לא נשלם כל הבירורים כו' וכשיושלם הבירור – יבוא הגואל במהרה בימינו אמן.
הרי מבואר כאן בפירוש שבגמר הבירורים, בא משיח וגואל אותנו.
אבל עדיין צריך ביאור בטעם הדבר – למה תלויה הגאולה בבירור הניצוצות? והביאור לזה נמצא (גם) בספר ה״תניא״ פרק ל״ז (דף ע' ואילך), ואם־כי בדברים המועתקים להלן לא נזכר במפורש הלשון ״בירור הניצוצות״, מ״מ נראה שהם־הם הדברים, (וכמ״ש בתניא שם (דף מ״ח ע״ב) ״והוא ממש דוגמת סוד גלות השכינה לברר ניצוצין וכו'״). וז״ל: זאת ועוד אחרת, שכח נפש החיונית המתלבשת באותיות הדיבור בתלמוד־תורה או תפלה וכיוצא בהן או מצות מעשיות, הרי כל גידולו וחיותו מהדם שהוא מקליפת נוגה ממש, שהן כל אוכלין ומשקין שאכל ושתה ונעשו דם, שהיו תחת ממשלתה וינקו חיותם ממנה.
ועתה היא מתהפכת מרע לטוב ונכללת בקדושה, על־ידי כח נפש החיונית הגדל ממנה, שנתלבש באותיות אלו או בעשיה זו, אשר הן הן פנימיות רצונו יתברך בלי שום הסתר־פנים. וחיותן נכלל גם־כן באור אין־סוף ברוך הוא שהוא רצונו יתברך ובחיותן נכלל ועולה גם־כן כח נפש החיונית.
ועל־ידי זה תעלה גם־כן כללות קליפת נוגה שהיא כללות החיות של עולם־הזה הגשמי, והחומרי, כאשר כל הנשמה ונפש האלקית שבכל ישראל, המתחלקת בפרטות לששים רבוא, תקיים כל נפש פרטית כל תרי״ג מצוות התורה שס״ה לא תעשה להפריד שס״ה גידים של דם ונפש החיונית שבגוף שלא יינקו ויקבלו חיות בעבירה זו מאחת משלש קליפות הטמאות לגמרי, שמהן נשפעים שס״ה לא־תעשה דאורייתא וענפיהן שהן מדרבנן, ושוב לא תוכל נפש החיונית לעלות אל ה׳ אם נטמאה בטומאת השלש קליפות הטמאות שאין להן עליה לעולם, כי־אם ביטול והעברה לגמרי, כמ״ש ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ: ורמ״ח מצוות עשה להמשיך אור א״ס ב״ה למטה, להעלות לו ולקשר ולייחד בו כללות הנפש החיונית שברמ״ח אברי הגוף ביחוד גמור, להיות לאחדים ממש, כמו שעלה ברצונו ית׳ להיות לו דירה בתחתונים והם לו למרכבה כמו האבות.
ומאחר שכללות נפש החיונית שבכללות ישראל תהיה מרכבה קדושה לה' אזי גם כללות החיות של עולם־הזה שהיא קליפת נוגה עכשיו, תצא אז מטומאתה וחלאתה ותעלה לקדושה להיות מרכבה לה' בהתגלות כבודו וראו כל בשר יחדיו ויופיע עליהם בהדר גאון עוזו וימלא כבוד ה׳ את כל הארץ. וישראל יראו עין בעין כבמתן־תורה, דכתיב אתה הראת לדעת כי ה׳ הוא האלקים אין עוד מלבדו. ועל־ידי־זה יתבלעו ויתבטלו לגמרי כל השלש קליפות הטמאות, כי יניקתן וחיותן מהקדושה עכשיו היא ע״י קליפת נוגה הממוצעת ביניהן.
ונמצא כי כל תכלית של ימות המשיח ותחיית־המתים שהוא גילוי כבודו ואלקותו ית׳ ולהעביר רוח הטומאה מן הארץ – תלוי בהמשכת אלקותו ואור אין־סוף ב״ה לנפש החיונית שבכללות ישראל בכל רמ״ח אבריה על־ידי קיומה כל רמ״ח מצוות עשה, ולהעביר רוח הטומאה ממנה בשמירתה כל שס״ה מצות לא־תעשה שלא יינקו ממנה שס״ה גידיה.
(פנימיות 46, אלול ה'תש"נ – עם הרב אברהם ברוך פבזנר)
כתבה שלישית
ה"ניצוצות" שבנשמות ובמלאכים – המשך
בענין בירור הניצוצות שנפלו ב״שבירת הכלים״ שבעולם התוהו, שכאשר יתבררו (ע״י עבודת בני־ישראל במשך זמן הגלות, בעיקר) כולם (כל הניצוצות) אז יבוא משיח צדקנו –
הנה הלשון והענין השגורים בזה הם, הניצוצות שנפלו לתוך הדברים הגשמיים, ועל־ידי שיהודים עובדים בהם (בדברים הגשמיים) את הקב״ה, הרי הניצוצות מתבררים.
אבל, מה שפחות ידוע הוא, שיש ענין של "ניצוצות" גם בנשמות ובמלאכים. וכמ״ש כ״ק אדמו״ר הזקן בתורה אור (בד״ה והנה אנחנו מאלמים אלומים – שנזכר ברשימה הקודמת לציין שבשנת תקס״ה, שנת אמירת מאמר זה, דיבר אדמו״ר הזקן הרבה אודות ענין בירור הניצוצות, כמו שרואים בהרבה מאד מאמרים, כגון במאמר זה ושלפניו ושלאחריו), וז״ל (דף כ״ז טור ג'): בשבירת הכלים נפלו כמה בחינות, דהיינו הן בחינת נשמות והן בחינת מלאכים והן בחינת כוחות אלקיים עצמם כולם נשברו ונפלו למטה בבי״ע (בריאה, יצירה ועשיה).
וכאן מתאר רבנו הזקן תוכן ענין השבירה: ופירוש וענין השבירה של הכלים ושל הניצוצות כו׳. הוא ענין התפרדותן לחלקים רבים, כמו על־דרך משל תיבת "ברוך" כשאותיותיה מצורפות בתיבה זו, מתלבש בהן השכלה שהוא ענין הברכה, אבל כשיתפרדו הד׳ אותיות אלו זה מזה להיות הבי״ת בפ״ע וכן הרי״ש וכו׳ אזי לא ימצא בהן התלבשות השכלה זאת כלל.
ועל־דרך־זה הוא שבירת הכלים דתהו שנתפרדו הכלים לחלקים רבים מפורדים זה מזה עד שנסתלק מהם האור שהיה מתלבש בתוכן קודם פירוד זה. ומצד זה ירדו במדרגה בבחינת בי״ע ונתהוו מזה עולמות הנפרדים ברואים רבים מינים ממינים שונים כמו שנאמר היש מספר כו'.
והנה, כאשר ירדו הכלים והניצוצות מאת פניו יתברך לפי גודל הירידה, כך, נעשה בהם הפירוד והריבוי. וכל שעדיין לא ירדו כל־כך, אזי, לא היה הפירוד כל־כך, כי כל הקרוב קרוב יותר אליו יתברך, יש בו יותר הביטול והאחדות. וכל שנתרחקו יותר, אזי, נעשה בהן יותר הפירוד והריבוי, ונמצא כשנפלו למטה בעשייה נעשה הפירוד והריבוי ביותר.
ואדמו״ר הזקן ממשיך לבאר סדר ״הפירוד והריבוי״ שבמלאכים: וזה שנאמר "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד כו׳״ שהנהר הנמשך מעדן שהוא חכמה דאצילות… עד הגן הוא בחינת מלך דאצילות, הוא הכל נהר אחד עדיין, מושלל מגדר ההתחלקות בתכלית… וכיון שמגיע הנהר בראש הבריאה, אזי, כתיב ״ומשם יפרד והיה לד׳ ראשים״… והן ד׳ מחנות שכינה פני אריה אל הימין פני שור כו׳.
אך הם חלקים כוללים עדיין שכל חלק מהם כולל כמה פרטים רבים. ובירידת המדרגה עוד נתחלק מבחינת מיכאל, שהוא בחי׳ פני אריה לקפ״ו אלף בחינות מחולקות שהן, מחנה מיכאל. וכן מבחינת גבריאל, שהוא בחינת פני שור נתחלק לחלקים רבים שהם כל פרטי המלאכים דמחנה גבריאל כו'. וכל זה הוא עדיין בעולם הבריאה וביצירה מתחלק עוד לפרטים יותר, שהן הרוחות דיצירה.
ובעשיה, מתחלק עוד לחלקים רבים ביותר שהם הנפשות דעשיה, והכל הוא מבחינת שבירת הכלים שמתפוררים בפירור אחר פירור ורבוי אחר רבוי כנ״ל. אך המלאכים הם אשר כבר נתקנו בבחינת עולם התקון. וזהו הנקרא ״ואשר משרתיו כולם עומדים כו׳״. ובחינת יוצר משרתים הם המתבררים בכל יום כו׳.
וכמו שהוא במלאכים כך הוא גם בנשמות: והנה, כך על־דרך־זה נמצא בנשמות שעל־ידי ריבוי ירידת המדרגות בהשתלשלות העולמות מתפוררים לחלקים קטנים מאד בריבוי אחר ריבוי כו', כי דגלי מדבר הם מספר שרשי הנשמות בעולם הבריאה, ונשמת יהודה כוללת כל הנשמות שבמחנה יהודה ואחר־כך נתחלק להרבה נשמות פרטיים שבדגל מחנה יהודה. וכן, בשאר הדגלים עד שנעשו ס׳ ריבוא בעולם הבריאה. כי, התורה מדברת הכל בעולם הבריאה. אבל, ביצירה נתרבו החלקים יותר במספר גדול הן בבחינת הרוח דיצירה. ובעשיה המספר של הנפשות דעשיה הוא גדול יותר מכולן. אך, הס' ריבוא נשמות הם שכבר נתקנו ונתבררו בשבירת הכלים, ונכללו בעולם התיקון.
ונמצא מובן מכל זה, שכשם שניצוצות הקדושה שבתוך הדברים הגשמיים צריכים בירור, זיכוך ועליה, כך גם הנשמות והמלאכים צריכים גם־כן בירור, זיכוך ועליה. ו״גם״ בזה (בירור ועליית הנשמות והמלאכים) תלויה ביאת המלך המשיח.
(פנימיות 47, תשרי ה'תשנ"ח – עם הרב אברהם ברוך פבזנר)
בירור ראשון ובירור שני – כתבה רביעית בסדרה:
בנוסף למה שהובא לעיל שיש ניצוצות קדושה בדברים הגשמיים, וכן בנשמות ומלאכים – יש גם ענין הניצוצות בלימוד התורה, שהם מתבררים על־ידי לימוד התורה בעיון, כדלקמן.
וכמו שכתב כ״ק אדמו״ר הזקן בתניא, באגרת הקודש סימן כ״ו (דף קמ״ד ע״א ואילך) וז״ל:
והנה כשהמלכות דאצילות מתלבשת בקליפת נוגה כדי לברר הניצוצות שנפלו בחטא אדם הראשון וגם הרפ״ח ניצוצין שנפלו בשבירת הכלים… הוא סוד גלות השכינה.. ואז עיקר עבודת האדם ועיקר עסק התורה והמצוות הוא לברר הניצוצות כנודע מהאריז״ל, לכן עיקר ענין הלימוד הוא בעיון ופלפול הלכה באיסור והיתר טומאה וטהרה לברר המותר והטהור מהאסור והטמא ע״י עיון ופלפול הלכה . . והמשכיל יבין . . מה נעשה בשמים ממעל ע״י עיון ובירור הלכה פסוקה מן הגמרא ופוסקים ראשונים ואחרונים, מה שהי׳ בהעלם דבר קודם העיון הלז, כי ע״י זה מעלה הלכה זו מהקליפות שהיו מעלימים ומכסים אותה, שלא היתה ידועה כלל או שלא היתה מובנת היטב בטעמה, שהטעם הוא סוד הספירה חכמה עילאה שנפלו ממנה ניצוצים בקליפות בשבירת הכלים, והם שם בבחינת גלות שהקליפות שולטים עליהם ומעלימים חכמת התורה …וכל איש ישראל יוכל לגלות תעלומות חכמה, לגלות ולחדש שכל חדש הן בהלכות הן באגדות הן בנגלה הן בנסתר כפי בחינת שורש נשמתו, ומחוייב בדבר להשלים נשמתו בהעלאת כל הניצוצות שנפלו לחלקה ולגודלה, כנודע וכו'. עכ״ל, (וע״ש עוד).
[ומתוך דברי אדמו״ר הזקן נמצינו למדים, שבנוסף לניצוצות שנפלו בשבירת הכלים (שאודותם מדובר, בפירוש עכ״פ, ברוב המקומות), ישנם גם ניצוצות שנפלו בחטא אדם הראשון. ואכמ״ל בזה],
המורם מכל האמור ומובא לעיל הוא, שעיקר עבודתנו בזמן הגלות הוא ענין בירור והעלאת הניצוצות מכל הסוגים הנ״ל, וע"י ביצוע העבודה, כשגומרים אותה, יבוא משיח צדקנו, בב״א.
והנה בענין בירור הניצוצות מצאנו שיש בזה שני שלבים: ״בירור ראשון״ ו"בירור שני".
כמבואר ב״תורה אור״ בד״ה והנה אנחנו מאלמים אלומים (דף כ״ח טור ב׳) עניני שני הבירורים הללו באריכות (וראה גם בלקוטי תורה פ׳ צו ד״ה ואכלתם אכול ובעיקר – ב״ביאור״ למאמר זה, וכן בעוד מקומות). ותוכן הדברים הוא: בירור ראשון פועל שהניצוצות יעלו לבחינת ״ביטול היש״, ״יחודא תתאה״ (״ביטול לאלוקות״) כו', ואילו הבירור השני, שהוא למעלה במדריגה מהבירור הראשון, פועל התעלות הניצוצות והתכללותן ב״ביטול במציאות״, ״יחודא עילאה״ (״להתייחד ממש באלוקותו ית'״) וכו'. ע״ש באריכות. (המונחים והמושגים הנ״ל מבוארים בתורת החסידות באריכות, והרוצה לעמוד על בירורם ובוריים של דברים, יכול למצאם לפי המפתחות שבסוף ספרי היסוד של החסידות).
ובתוך הדברים בתורה אור שם מבואר גם כן, בהמשך להנ״ל, שהבירור הראשון שייך לנשמות דבי״ע, והבירור השני נפעל ע״י נשמות דאצילות דוקא (משא״כ הנשמות שלמטה מאצילות, אפילו נשמות גבוהות דבריאה, אי״ז בכוחם). ע״ש היטב.
ובהמשך להנ״ל אמר הרבי, וז״ל (לקוטי־שיחות חלק י' שיחה א' לפר' וישב, סעיף ה': מיינה של תורה שבפרש״י: מבואר בתורה־אור בפרשתנו שהעבודה ד״מאלמים אלומים״ ברוחניות היא בירור ״הניצוצין שנפלו בבחינת פירוד בשבירת הכלים והיו מעלין אותן.. להתכלל במלכות דאצילות ועל־ידי־זה היו מתחברים שם יחד והיו לאחדים שהרי נכללו באחדות ה׳.. וזהו מאלמים אלומים על־דרך משל כמו שקושרין העמרים שמקבצים כמה שבלים רבים מאד ומחברים אותן וקושרין אותן באגודה אחת כו'.
וענין זה של בירור הניצוצות ולהעלותם בבחינת אחדות ה׳ הוא גם בבחינת הנשמות – כמבואר בתורה־אור.
והנה ענין ״מאלמים אלומים״ כפשוטו נעשה בשדה, וצריכים לזה התעסקות מיוחדת לצאת אל השדה מקום השבלים המפוזרות ולהתעסק בקשירתן.
ומכאן הוראה בעבודת הבירורים: נוסף על עבודת האדם לקבץ כל הניצוצות המפוזרים אצלו, ולהעלותם שיתאחדו ״באחדות הוי׳״ – והוא על־ידי עבודתו בתורה ומצוות,
על האדם לצאת (ממקום מושבו) לתוך השדה ולהתעסק שם בהעמדה ד״מאלמים אלומים״ – לקבץ הניצוצות המפוזרים בעולם.
וזוהי העבודה בהתעסקות עם הזולת: לצאת מד׳ אמותיו אל אלו הנמצאים עדיין ב״חוצה״ להחזירם בתשובה לקרבם לעבודת ה׳ ולתורתו ואל המאור שבה זוהי פנימיות התורה – אילנא דחיי.
[וזאת שהנהיגו רבותינו נשיאינו לשלוח שלוחים למקומות שונים (גם רחוקים) בעולם, לקבץ הניצוצות המפוזרים שם, ולהפיץ ולגלות שם את מעיינות החסידות)]
ומפרש רש״י ״מאלמים אלומים – כתרגומו מאסרין אסרין״. ומלמדנו, דהעבודה בבירור והעלאת הניצוצות צריכה להיות באופן של ״מאסרין אסרין״ להעלותן שיהיו מקושרים למקורן (לא רק באופן של כריכה, כ״א) בקשר של קיימא – היינו שפעולתו על הזולת תהיה שיהיה מקושר, שיתקשר לעבודת ה׳ בחוזק באופן שה״רוח שטות״ וכל הרוחות המנשבות בעולם לא ינתקו אותו (ח״ו) מדרך התורה.
והעצה היעוצה לזה, מפרש רש״י בהמשך דבריו (מאסרין אסרין) "עמרין": שבכדי לפעול שה״אלומים״ ש״מאלמים״ יהיו באופן של קיימא, דרוש שיהיה הקשר של שבלים (״עמרין״) דוקא, שביכולתם (על־ידי זריעה) להצמיח פירות ופירי פירות. היינו שישתדל עם זולתו באופן שיהיה טופח על־מנת להטפיח – שהוא עצמו יפעול על סביבתו לקרבם לעבודת ה', ואז יהיה בטוח שעבודתו תהיה לה קיום.
ולאחרי כל זה מסיים בהפסוק ״והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי״ – שלימות העבודה בפעולתו על הזולת הוא כאשר יפעל להביאו לאלומתו של יוסף הצדיק הוא השליט בכל ארץ מצרים – נשיא הדור, לפעול שיהיה בו ההשתחויה והביטול להנשיא.
(פנימיות 48, מר חשון ה'תשנ"ח – עם הרב אברהם ברוך פבזנר)
כתבה חמישית בסדרה:
הובא לעיל מ״ש בתורת החסידות (מכתבי האריז״ל על יסוד מ״ש בזהר), שכשיוגמר בירור הניצוצות יבוא משיח.
השייכות של בירור הניצוצות לביאת המשיח הוא בשני פנים.
הא' שאין משיח יכול לבוא עד שיתבררו כל הניצוצות (שניצוצות בלתי מבוררין הן מניעה להתגלות המשיח, ובירורן – הוא הסרת המניעה),
והב' שבירור הניצוצות מביא לביאת המשיח.
הענין הא׳ מבואר ב׳׳אור התורה״ בראשית כרך ה׳ דף תתקע״ד ע״ב, וז״ל:
הענין… שעכשיו הוא רק ההמשכה בבחינת מקיף והעלם ולעתיד לבוא יהי׳ גילוי טעמי תורה שהם מבחינת מו״ס והוא הנק׳ נשואין ועל זה נאמר כי עין בעין יראו ולא יכנף עוד כו'. ומה שא״א להיות גילוי זה כי אם לעתיד ולא עכשיו, זהו לפי שעכשיו לא נתברר הטוב מהרע א״א להיות גילוי בחי׳ פנימית הנ׳׳ל, כי הקליפה מסתרת מלהיות גילוי זה, שלגילוי זה צ״ל העברת הרע, עכ״ל. ע״ש.
הענין הב׳ מבואר בתניא פרק ל"ז, שם מדובר אודות הבירורים שבעולם הזה, והועתק לעיל, וז״ל (דף מ״ז ע״ב. דף מ״ח ע״א):
ומאחר שכללות נפש החיונית שבכללות ישראל תהיה מרכבה קדושה לה׳, אזי גם כללות החיות של עולם הזה, שהיא קליפת נוגה עכשיו, תצא אז מטומאתה וחלאתה, ותעלה לקדושה להיות מרכבה לה׳ בהתגלות כבודו וראו כל בשר יחדיו ויופיע עליהם בהדר גאון עוזו וימלא כבוד ה׳ את כל הארץ. וישראל יראו עין בעין כבמתן תורה, דכתיב אתה הראת לדעת כי ה׳ הוא האלוקים אין עוד מלבדו. ועל ידי זה יתבלעו ויתבטלו לגמרי כל השלש קליפות הטמאות, כי יניקתן וחיותן מהקדושה עכשיו היא ע״י קליפת נוגה הממוצעת ביניהן. וראה גם לקוטי־שיחות ח״א פ׳ וישלח סעיף ד. ע״ש, ועוד.
ולפי כל זה צריך להבין כמה דברים. למשל, מבואר בכמה מקומות שיש "קיצין" שהם זמנים מסוגלים יותר לביאת המשיח (ובמעט עבודה בזמנים ההם בא משיח משא״כ בזמנים שאינם קץ – צריך עבודה מרובה כדי שמשיח יבוא כו'). ולכאורה, איך יתכן הדבר, הרי ממה נפשך, אם כבר נתבררו הניצוצות, הרי (לכאורה) אין צורך בעבודה מיוחדת להביא את המשיח, ואם עדיין לא נתבררו – מהו ענין ה״קץ״, הרי בכל אופן צריך לחכות עד שיתבררו כל הניצוצות?!
ועל דרך זה צריך להבין בהמבואר בענין ״בעיתה״ ו״אחישנה״. שביאת המשיח בעיתה, היינו שאפילו כאשר מצד עבודת בני ישראל ״לא זכו״ לביאת המשיח – יבוא אז משיח. ואחישנה הוא, שעל־ידי עבודת בני ישראל (הם מבררים את הניצוצות באופן מהיר, ועל־ידי־כך) הם מאפשרים וממשיכים את ביאת המשיח; אבל הענין ד״בעיתה״ אינו מובן – איך בא משיח (ואיך הוא יכול לבוא) לפני בירור כל הניצוצות?!
וכן דרוש ביאור בהמבואר בנוגע לכמה צדיקים שרצו להביא את המשיח בזמנם או שחז״ל אומרים עליהם שראוי היה שמשיח יבוא בזמנם, אלא שענין פלוני גרם לעכב את זה (כגון יעקב אבינו (ראה לקו״ש הנ״ל שם), משה רבנו אם היה נכנס לארץ (ראה לקו״ש חי״ט ע׳ 346 והנסמן שם. אבל אינו ברור אם שייך לנדו״ד. ע״ש), ורבנו הקדוש (בבא מציעא דף פ"ה ע״ב) ועוד). ולכאורה אין זה מובן, הרי מזה עצמו שמשיח לא בא אז, מובן שהניצוצות לא נתבררו, ואם־כן איך היה אפשר שמשיח יבוא אז?!
והקושיא הזאת מתחזקת לפי המבואר בטעם הדבר שהקב״ה מנע מרבינו הקדוש להביא את המשיח בזמנו (בבא מציעא שם), שלכאורה תמוה הדבר, הרי לכאורה היה טוב אילו היה בא כבר אז, ונתבאר בזה שאילו היה בא משיח בזמנו של רבינו הקדוש, שאז עדיין לא נתבררו כל הניצוצות, הרי כדי שהניצוצות יתבררו מהר, היה צריך להיות ח״ו חבלי משיח באופן קשה ביותר, ר״ל. ולכן מנע הקב״ה את ביאת המשיח אז.
ואם־כן איך אפשר היה, ואיך רצוי היה שיבוא משיח בזמנים קודמים לזמננו (שעליו העיד הרבי שכבר נגמרה עבודת הבירורים, כידוע ומפורסם, וכדלקמן אי״ה).
ואולי יש לומר שבכללות יש ב׳ אופנים שבהם יש אפשרות לביאת המשיח למרות שלא נגמר עדיין בירור הניצוצות: האופן הא׳ הוא שבבירור הניצוצות יש כמה וכמה מדריגות ואופנים, היינו, שאם כי הצד השווה שבכל האופנים הוא שכל הניצוצות מתבררים, מכל־מקום יש חילוקים בכמות הבירור (״כמה״ מתוך כל ניצוץ נתברר) ובאיכותו (כגון – לאיזו מדריגה הגיע הניצוץ לאחר שנתברר).
ויש לומר שזהו ענין ה״קיצין״ שכל קץ וקץ הוא מצב שבו הניצוצות כבר מבוררים, אלא שהבירור אינו בשלימות, ובאם לא היה אז ״קץ״, לא הייתה יכולה להיות ביאת המשיח, ורק כאשר ישנו קץ, שהוא עת רצון כו', הרי זה עושה שהקב״ה יחשב זה כאילו נתבררו הניצוצות לגמרי.
והאופן הב׳ הוא שהניצוצות מתבררים על־ידי המשכה מלמעלה (המשכה שהיא שלא בערך לעבודת בני ישראל).
(פנימיות 49 , כסלו ה'תשנ"ח – עם הרב אברהם ברוך פבזנר)
כתבה שישית בסדרה:
אופנים ומדרגות בבירור הניצוצות
עד כאן עמדנו על מה שצריך ביאור בענין הקיצין של הגאולה, שלכאורה הרי ממה־נפשך, אם כל הניצוצות כבר נתבררו – הרי צריך מלך המשיח לבוא גם בלי הקץ (שזהו ענין ״אחישנה״), ובאם עדיין לא נתבררו – איך יכול משיח לבוא. וקושיא זו היא גם על כל המצבים והצדיקים שעליהם נאמר שמשיח היה יכול לבוא אז, או על־ידיהם, (כגון יעקב אבינו, יציאת מצרים, משה רבנו, חזקיה המלך, רבנו הקדוש).
והועלו שתי סברות בביאור הדבר. ובהקדים, שאכן הקיצין הם במצב שהניצוצות כבר נתבררו, אלא שאין בירורם בשלמות (היינו שכל ניצוץ וניצוץ נתברר, אך לא בכל חלקיו (בכמות), או – שבירורו היה באופן שהניצוץ לא הגיע לתכלית וסוף המדרגה (של התאחדות באלקות) שהיה יכול להגיע אליו).
ובמצב כזה הרי כאשר מגיע קץ, יש שתי אפשרויות, או שמפני העת־רצון של הקץ מחשיב הקב"ה כאילו הניצוצות נתבררו לגמרי, או, יתרה מזו, שהקב"ה ממשיך המשכה מלמעלה שעל ידה מתבררים הניצוצות לגמרי (אלא שגם זה אינו בירור לגמרי, שהוא רק כאשר הבירור הוא מצד ה"מטה", מצד עבודת בני ישראל).
ונביא כאן איזה מקורות היכולים לשמש כיסוד לענין האפשרות הראשונה הנ׳׳ל, וכן לענין שיש מדרגות ואופנים עד כמה הניצוצות מתבררים. הובא לעיל מתורה אור פ׳ וישב (דף כ״ז טור ד'), שהנשמות הכלליות, שהן באצילות "צריכים לברר רפ״ח חלקים גדולים, הן הניצוצות שבאצילות״, והנשמות שבעולם העשיה, הרי ״כמו שלמטה נתרבה מספר הנשמות… כך נתרבו מאד הניצוצים לאלפי אלפים חלקים קטנים״, שכל נשמה פרטית צריכה לברר חלק קטן מרפ״ח הניצוצות. ע״ש באריכות.
והנה, הרבי מבאר בלקוטי שיחות (ח"ו שיחה א' לפ' תשא), בענין מה שמשה רבינו לא רצה לקבל את המראות הצובאות לעשות מהן את הכיור, (והקב״ה אמר לו שיקבלם, כי "אלו חביבין עלי מן הכל") שטעמו של משה היה, כי רצה שבמשכן יהיה שכינת האלקות באופן של ראיית המהות. ואילו מראות הצובאות העשויות ליצה"ר, הן סתירה לזה. ע״ש בארוכה.
ובהמשך הדברים מבאר הרבי, וז"ל (בתרגום חפשי): ומה שהכוונה היא שתהיה "דירה בתחתונים" [וא״כ היה צריך לקבל את המראות הצובאות שהרי הם תחתונים ביותר, כמבואר שם לפני זה] – הנה לגבי מדריגת משה (שהוא רצה להעלות את כל ישראל למדרגה זו), הרי שאר הדברים שבנדבת המשכן הם כבר מספיק ״תחתונים", שעל־ידם נשלמת הכוונה דדירה בתחתונים.
ובהערה 28: ובדוגמת האופן ד״דירה בתחתונים״ קודם (או באם לא היה) חטא עץ הדעת – שלא היה שייך אז הענין ד״עשויים ליצה"ר״, שהרי לא ידעו כלל שיש בזה תאוה (תורה אור דף ה' ריש עמוד ד').
ועל זה ענה לו הקב״ה שבמשכן צריך גם "תחתון" כזה וכו', ובהערה 29: ראה בארוכה ד״ה באתי לגני תשל״א בביאור העילוי ד״דירה בתחתונים״ שעי"י העבודה עכשיו (לאחרי החטא והתשובה) לגבי כמו שהיה קודם (או באם לא היה חטא עץ־הדעת). ע״ש בארוכה בכל השיחה.
והנה, אם כי בלקוטי־שיחות שם מדובר בענין דירה בתחתונים, מ״מ נראה שהוא הדין והוא הטעם בנדון בירור הניצוצות. שלגבי נשמות עליונות (כגון נשמות דאצילות) אין צורך שיתבררו בפרטיות וגם החלקים הגדולים של הניצוצות כמו שהם באצילות, ורק הנשמות דבי״ע צריכות לברר את החלקים הקטנים של הניצוצות כמו שהן בבי״ע, כל נשמה לפי מדריגתה כו'.
אבל יש לעיין בזה, ממ״ש בתו״א שם (דף כ"ח טור ב׳) שגם יוסף שהיה נשמה דאצילות היה צריך לברר בירורים מבי״ע, עי׳ש).
ועד״ז מבאר הרבי בלקוטי ־ שיחות (ח״כ שיחה א' לפ' ויחי, ושם הוא שייך (יותר) לעניננו), בענין יעקב שביקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה, שיעקב אבינו לפי מדריגתו כבר היה מוכן לגאולה, מכיון שהוא כבר היה לאחר הבירור, הן מצד עצם מדריגתו – עולם האצילות, והן מצד זה שכבר סיים את עבודתו, והוא חשב שגם השבטים נמצאים כבר במדריגה זו, ולכן הוא יכול לגלות להם את הקץ – שהגאולה תבוא בסמיכות זמן אליהם (ע״ש הפרטים בזה). אלא שנסתלקה ממנו שכינה, שלא היה בכוחו ׳׳להשכין״ ענין זה אצל השבטים וכו'.
ומבואר שם, שיעקב רצה שיצאו מהגלות הכי מוקדם שאפשר, למרות שעי״ז אולי תחסר שלמות העבודה, אבל הקב״ה רצה שתהיה אצל בני ישראל שלימות העבודה כדי שגם הגאולה תהיה בתכלית השלמות. ובהערה 37 שם, שעד״ז מצינו ביציאת מצרים שבני ישראל בקשו להקדימה ולוותר על הרכוש גדול והקב״ה אמר שצ״ל דוקא ברכוש גדול (ברכות ט' סע״א ואילך. וראה בזה באריכות לקו״ש ח״ג פ׳ ויגש. ע״ש).
ועוד מבואר שם שלמרות שיעקב רצה כן, ומצד מדריגתו היה מתאים שיהיו כן, אבל מצד מדריגת השבטים היה רצון הקב״ה שהקץ יתעלם, ואז יראו וירגישו את המעלה שבעבודה בכח עצמם, שדוקא על־ידי עבודה זו, הרי שיהיה גילוי האלקות בביאת המשיח – באופן נצחי. ע״ש באריכות (לקו״ש ח״כ).
והנה בשיחה זו הוא מדבר בפירוש ע״ד הקץ, אבל אין מוזכר שם כלל הענין של בירור הניצוצות. ואולי יש לומר שבכל זאת אפשרת ללמוד משיחה זו גם לעניננו.
ובאם כן הוא, הרי נמצא, שבאם יעקב היה מגלה את הקץ, הרי היה זה מפני שכל העולם (שהיה אז, דהיינו השבטים) היה במדריגתו של יעקב, שמצידו כבר נגמרה עבודת הבירורים. וא״כ צריך לומר שזה שבכל זאת נשארו ניצוצות שלא נתבררו (כדמוכח מזה שמצד השבטים לא היה יכול להיות גילוי הקץ), הרי מצד מדריגתו של יעקב לא היה צריך להתחשב בזה.
ודוקא מצד זה שהשבטים לא הגיעו למדריגתו של יעקב (שלכן מצידם לא היתה אפשרות לגלות, היינו להמשיך, את הקץ) היה צריך להמשיך לעסוק בעבודת הבירורים.
ולפי כל זה יש לומר שכשם שזהו ביעקב ומשה מצד מדריגתם, אלא שמכיון שאז לא היה קץ, הרי הקב״ה רצה שימשיכו בעבודה וכו', אבל כאשר מגיע קץ, הרי למרות שבירור הניצוצות אינו בשלימות, מחשיב הקב"ה כאילו נתבררו בשלימות, והגאולה יכולה לבוא.
(פנימיות 50,,טבת ה'תשנ"ח – עם הרב אברהם ברוך פבזנר)
תודה רבה . יפה . אני מחפש בליקוטי תורה או תורה אור אם אפשר לדעת את המקום שאמור הזקן מביא את הקושי איך יתכן שעברו אלפי שנים ועדיין לא יתבררו אשמח לדעת את המקום . תודה
ערב טוב, הנושא יעבור לבדיקה ובעז"ה נעדכן
לילה טוב