ענין האמונה אינו העדר ההכחשה ושלילת הדבר שבו הוא מאמין, ואפילו לא הסכמה בעלמא – בלבד – לדבר בו מאמין, אלא עיקר ענין האמונה הוא הדביקות וההתאחדות המוחלטת של המאמין – במי שבו הוא מאמין, בדומה למושג אמת – שאינו רק העדר השקר, אלא עיקר עניינו שהוא קיים לנצח בעצם מהותו, וכמארז״ל: ״קושטא קאי שיקרא לא קאי׳׳.
האמונה והדביקות במשה רבינו שמהוה גם אמונה ודביקות בה', שהיא דביקות עד כדי התאחדות מוחלטת, היא משום היותו ממוצע המחבר בין ה׳ ובין בנ׳׳י, וכמ׳׳ש: ״אנכי עומד בין ה׳ וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר ה".
הניגוד לממוצע המפסיק, שהוא חוצץ ומפריד בין האדם לקונו, ומהוה פגיעה וכפירה בעקרי אמונתנו, והוא מושלל בתכלית ־ עפ״י העיקר החמישי, מי״ג עיקרי אמונה שניסח הרמב׳׳ם ז׳׳ל, הנה בניגוד לזה – ממוצע המחבר הוא חיוני לקיום האמונה בה', ובלא זה אין אמונה בה׳.
ממוצע המחבר מאוחד לגמרי עם כל אחד ואחת מישראל, וכמאמרם ז״ל: ״משה רבינו אוהב ישראל היה" ומאידך משה רבינו דבק ומאוחד לגמרי עם הקב״ה – עצמותו ומהותו, ולכן הדבקות במשה מהוה דבקות בה׳.
וכמו בענין התורה אמרז״ל: "ישראל אורייתא וקוב״ה כולא חד", ולא רק ש״ישראל מתקשרין באורייתא, ואורייתא בקוב״ה״ ־ שבאופן זה הם עדיין מציאויות מחולקות זו מזו, אלא שיש דבר מסוים שמקשרם, אבל ״ישראל וכו׳ כולא חד", היינו שבפנימיותם הרי הם מאוחדים ממש ־ מציאות אחת.
כך ־ ויותר מכך – היא ההתקשרות והאמונה במשה רבינו המהוה התקשרות ואמונה בקב״ה.
הדבקות ואחדות משה רבינו היא מוחלטת בתכלית, עד שאפשר לומר, שמשה רבינו הוא מהותו ועצמותו של הקב״ה כפי שהוא בגוף גשמי.״! וכהגדרת הרמב״ם – ״הנבחר מכל המין האנושי״.
הגדרות אלו – מופלאות ביותר, וכפי ששמענו מהרבי בעצמו, שאעפ״י שבעבר לא נשמעו בתורת החסודות ״אותיות״ והגדרות כאלו, ובודאי לא ביאורים והסברים, אבל דבר זה נתחדש לו בהרגשתו, וכל הרוצה להרגיש , יכול גם הוא להרגיש כך.
והכוונה בזה, שעם היות שאצל כל יהודי הנה רק מצד עצם נשמתו – בחינת יחידה שבנפש ־ הוא בטל בתכלית לה׳, עד כדי מסירות נפש, שביחידה שבנפש מתלבש ומתאחד ניצוץ יחיד, אבל מצד גופו קיים העלם והסתר האמת האלקית – ד"הוא לבדו ואפס זולתו", והעלם זה החל מהצמצום הראשון ונמשך בשאר הירידות והנפילות וכו׳.
משא״כ, אצל משה רבינו – הנה גם גופו הגשמי עומד בביטול של עצם הנשמה ומורגש בו בפשיטות ש״הוא לבדו הוא ואפס זולתו״, והיינו מהותו ועצמותו גם בגופו הגשמי, וגם עתה – לפני הגאולה ־ מתגלה בו כפי שיתגלה לעתיד לבוא בשלימות הגאולה האמיתית שאז יהיה ״ונגלה כבוד הוי׳ וראו כל בשר וגו״׳.
ענין זה בא לידי ביטוי בכמה מקומות בתורה, הן בתושב״כ והן בתושבע״פ, הן בנגלה והן בנסתר, והרבי מביא ע״ז ארבע דוגמאות:
א. ממש"כ בזהר עה״פ ״שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה׳ אלקי ישראל וגו', ואיתא בזוהר מאן פני האדון? דא רשב״י.
ב. ממש״כ באגה״ק סוף סימן כ"ה אודות המלאך שנשלח אל הגר, ושם נאמר: ״ותקרא שם הוי׳ הדובר אלי וגו’, אעפ״י שהדובר אלי׳ה היה מלאך נברא, והיינו משום שאפילו מלאך שאינו כמו נשמה – חלק אלקה ממעל, אעפ״כ – בעת ביצוע השליחות, נקרא בשם הוי׳ מצד הביטול שלו לה׳ ששלחו.
ג. ממה שאמר משה רבינו בעצמו ״ונתתי עשב בשדך לבהמתך", וזה נאמר בספר דברים ש״משה מפי עצמו אמרו״, היינו בגוף ראשון.
ומדייק בגמ׳ שאעפ״י שה׳ – הוא הנותן ״עשב בשדך וגו", אבל שכינה מדברת מתוך גרונו של משה. והיינו שמהוע״צ השכינה נמצאת ומתגלית בגרונו ־ גופו של משה.
ד. ממ״ש בירושלמי ביכורים פ״ג ה״ג, עה״פ ״והוי׳ בהיכל קדשו ־ דא ר׳ יצחק בר׳ אלעזר בכנישתא מדרשא דקיסרין.
ועפ״ז יובן מארז״ל בענין לידת משה ש״נתמלא כל הבית אורה״, וביאר רבנו הבחיי ש״משה רבינו מתחילת תולדתו הי׳ ראוי להאיר את כל העולם ע״י התורה״.
כי היחס של משה רבינו לתורה הוא יחס עצמי – בעצם נשמתו, ולכן נתן נפשו עליה עד שנקראת על שמו, כמ״ש: ״זכרו תורת משה עבדי״.
והיינו, לא בגלל שנתן נפשו על התורה בעבודתו את ה׳ ־ לכן הוא מאוחד בה, אלא להיפך, בגלל היותו מאוחד בתורה ובה׳ מצד עצם נשמתו, לכן מסר נפשו עלי׳ה, עד שנקראת על שמו.
ומכיון שהתורה היא תורת אמת, ואמת אינה נפסקת, כמארז״ל: ״קושטא קאי שיקרא לא קאי״, לכן משה, תורתו ומעשיו – נצחיים המה, כפי שיבואר להלן.
משה – מלך וגואל ישראל
כל הגלויות נקראו ע״ש מצרים, וממילא כל הגאולות (כולל הגאולה האחרונה ־ שאין אחריה גלות), נמשכים מיציאת מצרים.
וכמו שהגאולה הראשונה היתה ע״י משה רבינו – גואל ראשון, כך גם בגאולה האחרונה – גואל ראשון הוא גואל אחרון, שמלך המשיח יכלול ותהיה בו נשמת משה רבינו וכל עניניו, ובמעלה גדולה יותר.
עה״פ "ויהי בישורון מלך", אמחז״ל: ״זה משה, שפעל בדין מלך שאין מעליו רק ה׳ אלקיו, וכל ענינו הוא רק להמליך את ה׳ על כל ישראל – ובאמצעותם, על כל העולם כולו.
אמנם, שלימות ענין המלכות בישראל בא לידי פועל אצל דוד מלכא משיחא, שהוא השביעי למשה רבינו.
כל ענין הגלות והגאולה, לא באו אלא כדי להשלים את הכוונה העליונה, ד"נתאוה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים". שלכן נתחייבו בני ישראל בגזירת ״גר יהיה זרעך בארץ לא להם״, כאשר עיקר ענינה של הגלות הוא בשביל ש״אחרי כן יצאו ברכוש גדול" – הם בירורי הניצוצות מהקליפה, כדי להכין את העולם כולו לקראת מלכותו ית׳ – דירה בתחתונים.
אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא
איתא בת״ז, "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא״, ואמרז״ל ״אין לך דור שאין בו כמשה״.
והענין בזה עפ״י המבואר בדרז׳׳ל, אודות הנצחיות של מעשי משה, שאינם בטלים לעולם ולדוגמא המשכן וכליו שעשה משה במדבר – קיים לנצח ונגנז במחילות ומערות שמתחת להר הבית (סוטה ט' סע״א).
כל – שכן וק״ו משה בעצמו, שבודאי קיים לנצח בכל דור ודור, וכנ״ל ש״אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא״.
ויש בזה שלשה אופנים ומדריגות:
א. כל נפש ונפש מבית ישראל יש בה מבחינת משה רבינו ע״ה (תניא מ"ב). כדאיתא בתיקונים על משה רבינו ע״ה שלאחר פטירתו מתפשטת הארתו בכל דרא ודרא לששים רבוא נשמות כמו שמש המאיר מתחת לארץ לששים רבוא כוכבים (אגה״ק כ"ז). אבל ניצוץ שבכל אחד מישראל – אינו בגילוי כל כך.
ב. בכל דור ודור, יורדין ניצוצין מנשמת משרע״ה ומתלבשין בגוף ונפש של חכמי הדור ועיני העדה ללמד דעת את העם (תניא מ"ב). ולהיות שההתפשטות וההתלבשות היא גם בגופם, הריהי בגילוי רב שיכולים עי״ז ללמד דעת את העם, כמו כל הרבנים והמשפיעים של העדות השונות.
ג. אתפשטותא דמשה במיוחד בנשיא הדור, שבאתפשטותא זו נמצא גם העצמי, וכמארז״ל: ״אין דור שאין בו כמשה״ .
(פנימיות 12 – ב״ר פנ״ו ז'. ועיין מאמר באתי לגני תשי״ב, לקו״ש חכ״ו עמ׳ 7. מאת הרב ישבעם סגל)