"אותי אתם לוקחים" – "מתן תורה" מהו?  

{בית כנסת בבודפשט, שבקצה גגו מתנוסס ייצוג של לוחות הברית. בצורת לוחות הברית נעשה שימוש בעיקר בבתי כנסת, בחזית הבניין – CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=175056}

א.  "מתן תורה" מהו?

המושג "מתן תורה" הרווח בספרות התורנית בהקשר של מעמד הר סיני הוא, כמובן, מדוייק בתכלית הדיוק, ומיותר לציין זאת. ברם, אין משמעותו של מושג זה כפי שמקובל ממבט ראשון. המשמעות השטחית המקובלת היא שהתורה הזאת שהנחיל לנו הקב"ה הובאה לידיעתנו ולשימושנו באותו מעמד נשגב חד-הסטורי שלא היה כמותו מימות עולם (כדוגמת מלך המפרסם שורה של הוראות לנתיניו, או כדוגמת מחבר המפרסם את יצירתו ומעמידה לשרות הצבור – כאשר בשתי הדוגמאות המרכיב הדומיננטי הוא האלמנט של החידוש והגילוי והבאת הדבר לרשות ולשרות הרבים). אך משמעות זו, כאמור, אינה המשמעות המדוייקת והמלאה של המושג. הרי ידוע שהאבות קיימו את המצוות עד שלא ניתנו, והתורה נלמדה בישיבות האבות, ולפני כן בישיבות שם ועבר, לפני מעמד הר סיני, וכן נצטוו בני ישראל במצוות רבות מאז יציאת מצרים (ובמרה). מאידך, חלקים גדולים בתורה שבכתב נאמרו רק אחרי מעמד הר סיני, כמפורש בתורה עצמה. לאור כל זה נשללת ההנחה שביום ו' סיון ב׳ אלפים תמ"ח היה מעמד של מסירה "טכנית" של התורה והעמדתה לרשות בני ישראל. מה אם כן, התחדש באותה שעה גדולה ונשגבה?

ב.         מעמד הר סיני: גילוי אלוקות.

–           כל הלומד בעיון את פסוקי התורה שבכתב (בפ' יתרו ופ׳ ואתחנן) ואת מאמרי חז"ל (בגמרא ובמדרש), העוסקים במעמד הר סיני, מתמלא התפעמות נשמתית בלתי רגילה מחווית התחושה של התגלות אלוקית יחידה במינה בהסטוריה האנושית כולה. 'וירד ה׳ על הר סיני' ־ זה תמצית האירוע וממנה נגזרות כל ההשלכות של האירוע וכל התופעות הנפלאות שליוו אותו. הקריאה, קול גדול ולא יסף, שהידהדה באזני היקום כולו ובאופן מודגש באזני ובנפשות כל בית ישראל: 'אנכי ה׳ אלוקיך' – היא היא תוכנו רב השגב של אותו מעמד, שרישומו נחרת עמוק עמוק בנשמות כל יהודי כל הדורות ובהוויית המציאות כולה לנצח.

התורה הקדושה מהווה התגלמות ומיצוי אותה התגלות אלוקית. באותו יום ובאותו מעמד זכו בני ישראל, ובאמצעותם כל יושבי תבל, להתגלות האלוקית המיוחדת, אשר תוך כדי קיומה התגלגלה והתקפלה בתורה הקדושה. לאמור: כל תוכנו של מעמד הר סיני הוחדר לנצח ע"י הקב"ה באותו הרגע בין פסוקי ודפי התורה שבכתב ושבעל- פה ושם הוא נשאר וקיים לנצח. משל למה הדבר דומה? לאירוע מרשים שהונצח והוקלט בסרט או בטייפ (- עם כל ההבדלה המתבקשת כמובן בין המשל לנמשל..) באופן שכל מי שרוצה לחזור ולחוות מחדש את האירוע בכל עת שהיא, עליו להפעיל את המכשיר המתאים ולחזות ולשמוע את מהלך האירוע כולו כאילו הוא חי אותו שוב ברגע זה.

יש לשים לב למשמעות העמוקה של הדבר: הרי לא יתכן כלל שנברא כלשהו, שמעצם אופיו הוא מוגבל בכל המגבלות המאפיינות את עובדת היותו נברא (מיגבלות של מקום, מיגבלות של זמן וכו׳ וכו׳), יוכל לחוות ולהפנים בנפשו קיומה של הוויה אלוקית על-טבעית ובלתי מוגבלת, שכן אין ניגוד גדול מן הניגוד שבין "נברא" לבין "בורא", או בין מציאות טבעית לבין מציאות על-טבעית בלתי מוגבלת (שזה סוד "כי לא יראני האדם וחי"). כל ניגוד בין שני גופים או בין שתי תופעות, קוטביים ככל שיהיו, שנוכל לדמיין לעצמנו – אינו מגיע כלל ואין לו כל יחס ופרופורציה לניגוד זה שבין 'הגבלה' לבין 'אין סוף'. ולמרות כל זאת עשה הקב"ה במעמד הר סיני מעין חריגה בלתי רגילה מכלל ברזל זה, ובאותו רגע התרחש הבלתי מצוי והבלתי אפשרי לכאורה: האור האין-סופי נקלט אל תוך החוויה המוגבלת של גוף בשר ודם!

מעמד זה אכן לא היה לפניו ולא אחריו בכל תולדות האנושות, עד ביאת המשיח בקרוב (שאז – התופעה המיוחדת הזאת של מעמד הר סיני לא רק תחזור על עצמה אלא שתבוא 'בגדול', במהות, בתוכן ובעוצמה גדולים מכך לאין-ערוך, כמבואר בתניא קדישא פרק ל"ו עיי"ש היטב).

ג. ’מה להלן – אף כאן'

וכאן טמון הפלא הגדול: לאמיתו של דבר ניתן לחיות ולחוש מחדש את כל גודלה ושגבה של אותה תופעה מיוחדת, וזאת – באמצעות התורה, לימודה וקיומה, שכן באותו רגע הכניס הקב"ה, כביכול, את עצמו בתוך התורה והמצוות (כמבואר בארוכה במקומות אין ספור בתורת החסידות, ובמיוחד בפרק ד׳ ובפרק כ״ג שבתניא קדישא). נמצא שכל רגע שיהודי לומד תורה או מקיים מצוה – הוא מתאחד עם הקב"ה התאחדות נצחית שאין דומה לה במציאות, וזאת, למרות המרחק הטבעי, כביכול, בין בורא לבין נברא, או בין על־טבעי לטבע, שהוא, כמוסבר, מרחק שאין ערוך לו.

במילים אחרות: במעמד הר סיני ניתנה האפשרות של הווצרות קשר בין מעלה-מעלה, בין העליון ביותר, לבין מטה-מטה, התחתון ביותר, וזאת באמצעות התורה והמצוות.

בכך הוחל במימוש כל המטרה והתכלית של בריאת העולם: נתאווה הקב"ה להיות לו, לעצמותו, דירה בתחתונים, מימוש שעומד להגיע לשלימות מלאה בגאולה השלימה הצפויה בקרוב ממש.

7 .’אורייתא וקוב"ה כולא חד'

המושג 'מתן תורה' מדוייק אם כן – לא במשמעות השטחית הרווחת אלא במשמעות העובדה שהקב"ה נתן אז את התורה כפי מהותה האמיתית, מכשיר לקליטת מהותו יתברך בנפש וגוף האדם ובמציאות העולם הזה: 'אותי אתם לוקחים'.

–           מכאן גם מבט נוסף אל חשיבות קיום המצוות בגשמיות, באמצעים חומריים וע"י גוף בשר ודם (ענין שהתייחסנו אליו ברשימות קודמות מהיבטים שונים), שכן זה השיא וזו התכלית: החדרת הגילוי האלוקי בתוך הגשמיות הנחותה!

מכאן גם קשר אל תוכן אמונת אחדות ה׳ (כפי שזו נתבארה על-ידי הבעש"ט הק׳ בתורת החסידות) – 'אין עוד מלבדו' במובן הפשוט ביותר, שכן הכל אלוקות. ולכן חג השבועות הוא גם יום ההילולא של הבעש"ט הק׳ נ"ע.

אך עם זאת, למרות כל האמור לעיל, אין מקרא יוצא מידי פשוטו. במעמד הר סיני התרחשה גם התופעה של מתן תורה במובן הפשוט של מסירת התורה והמצוות לישראל, אבל – ברמיזה, שכן, כידוע, בעשרת הדברות רמוזות כל התרי"ג מצוות וכו'. לאמור: לצורך ביצוע תוכנו האמיתי של מתן תורה, במשמעות זו של עשיית התורה למהות של ענין אלוקי שדרכו יכול כל יהודי לקלוט, כביכול, את הקב"ה ולהתאחד אתו התאחדות נצחית, לצורך זה עצמו 'תומצתה" התורה כולה באותו מסר אלוקי על-טבעי ובלתי מוגבל שהועבר לבני ישראל במעמד הר סיני. ולפיכך רמוזות כל התורה והמצוות במילים ספורות של עשרת הדברות, שאותן שמעו בני ישראל בהר סיני, כידוע ומפורסם.

ה. ’רואין את הנשמע’

כך פירש הרבי  את מאמר חז"ל הידוע ביחס למעמד הר סיני שבני ישראל ראו את הנשמע ושמעו את הנראה. המושג "ראיה" מתייחס, כידוע, לתופעה שהיא גלויה וברורה מאליה, ואילו המושג 'שמיעה' מתייחס לתופעה שאותה יש צורך לצייר בדמיון על ידי התעמקות במשמעות המלים הנשמעות. והנה, בתורה שלפנינו – החלק ה"נראה" הוא החלק הנגלה שבה (ההלכות, הסיפורים וכו'), ואילו החלק ה"נשמע", פנימיותם של הדברים, הוא התוכן האלוקי שבה, סודות התורה וידיעת ה׳ הרמוזים בה. במתן תורה – אומר הרבי – היתה תופעה הפוכה: החלק ה"נשמע", האלוקות שבתורה, הפך ל׳נראה', גלוי וברור לכל, ואילו החלק ה"נראה", הנגלה, הפך ל"נשמע", כיוון שהוא רק רמוז בעשרת הדברות…

יש עוד צד במתן-תורה: יצירת הקשר העצמותי בין הקב"ה לבין ישראל, הקיים וחקוק בעצם נפש ונשמת כל יהודי, אך על כך ידובר, אולי, בהזדמנות אחרת בע"ה.

(פנימיות 9 – עם הרב טוביה בלוי)