אבות האומה ־ תכונותיהם וענינם

צומצם
{מערת המכפלה – מאת Ooman – נוצר על ידי מעלה היצירה, CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=11558569}

אין קורין אבות אלא לשלושה״ (ברכות ט״ז ע׳׳ב) – והם אברהם יצחק ויעקב – אבות האומה. ויש בזה כמה ענינים – כפי שיבואר להלן:

א.   הביטול שבאבות (מרכבה).

אמרו חז״ל: ״האבות הן הן המרכבה׳׳, והוא משל על עוצם הביטול של האבות לה', כשם שהמרכבה בטלה לרצון הרוכב עליה, כך האבות – שכל אבריהם כולם היו קדושים ומובדלים מעניני העולם הזה ולא נעשו מרכבה, רק לרצון העליון לבדו, ואף גם זאת – ביטול זה הי׳ לא בזמנים מוגבלים בלבד, אלא כל ימיהם.

כמו כן היו האבות בבחינת מרכבה למידות דאצילות. אברהם למידת החסד, יצחק לגבורה ויעקב לתפארת שהיא מידת הרחמים.

ולדוגמא, ׳׳אמרה מידת החסד לפני הקב״ה רבש״ע מימי היות אברם בארץ לא הוצרכתי אני לעשות מלאכתי, שהרי אברם עומד ומשמש במקומי׳׳ (פרדס שער כ״ב פ״ד בשם ספר הבהיר).

והיינו בחינת ״מרכבתא עילאה״ ־ מרכבה דאצי׳ שלמעלה ממרכבה דחיות הקודש שבבי״ע.

שמלבד עליונותה של ״מרכבתא עילאה׳׳ המצטינת בזה, שהביטול לה׳ בדרך זו, הוא ביטול בדרך ממילא, כביטול האברים הבטלים ממילא לרצון הנפש, בלי ציווי ואמירה להם כלל, הנה עוד זאת מעלת מרכבתא עילאה שבאבות, מביאה להעלאה והמשכה גבוהה ביותר, שהיא לחדש הנשמות. שלא כמו ביטול המרכבה שבחיות הקודש הממשיכים השפעות שהן רק לצורך קיום העולם. (תניא כג, אגה״ק כה. תו״א עז. ב׳, עב. ב׳ ואילך)

ב. התעלות.

כמו שהמרכבה מעלה ומביאה את הרוכב למקום שאלמלא המרכבה לא יכול הי׳ הרוכב להגיע לשם, כך האבות בעבודתם את ה׳ – מתעלים, ואף גורמים להעלאת הספירות (שהם שרש נשמתם) אל אור אין סוף ב״ה, בבחינת ביטול, כמש״כ: לך ה׳ הגדולה והגבורה כו', ועי״ז יתגלה בהם אור א״ס ב״ה, וימשך על-ידם אלקות לנשמות. (תניא ח״א כג.לד.לט. תו״א עא.ב׳)

ג. מצוות שקיימו האבות.

על־אף גודל ביטולם של האבות, אמרו חז״ל: ״מצוות שקיימו האבות ריחות היו״ (רבות שה״ש עה״פ לריח שמניך), והיינו שערך המצוות שקיימו האבות הי׳ בבחינת ריח בלבד, שענינו התפשטות מציאות-דבר בלא עצם.

והכונה בזה, שבעבודתם בקיום המצוות המשיכו הארה אלקית בלבד, ולא הגיעו למעלת קיום המצוות כפי שהן לאחר מתן תורה, שיש בהן המשכת וגילוי עצמותו ית׳.

ואעפ״י שהם עצמם היו בבחי׳ מרכבה במעלתה הנעלית ביותר, ודבקים בא״ס ב״ה גם בכל אברי גופם – כנ״ל, מכל מקום המצוות שקיימו בגשמיות לא היו במדריגת המצוות שלאחר מתן- תורה.

ושני פרטים בדבר:

א. עיקר מטרת עבודתם היתה להמשיך אור ולפעול ברוחניות בלבד, ״והפעולה שעשו בגשמיות היתה כעין כלי להעבודה הרוחנית״ (קונ. י״א ניסן תש״נ), היינו כלי בלבד, ורק אמצעי למטרה, שהיא הפעולה הרוחנית בנפש.

אעפ״י שבכללות היתה עבודתם ההכנות לקראת היעוד – ״דירה בתחתונים״.

ב. עבודתם פעלה המשכת הארה בלבד לעולם, ולא עצמות (כדוגמת הריח שהוא התפשטות בלא עצם) – כנ״ל.

שני ענינים אלו בעבודת האבות – הגבלת מטרת העבודה לרוחניות בלבד,   והגבלת ההמשכה האלקית להארה בלבד- נובעים משתי סיבות:

א. בזמן האבות היה העולם חשוך עדיין, בגלל הסתלקות השכינה שנגרמה ע׳׳י החטאים -החל מחטא עץ הדעת, ואחריו שאר החטאים- ולא הי' העולם מסוגל להיתקן בפנימיותו עדיין.

ואם-כי ״משבא אברהם התחיל להאיר״, אבל ראשית, היתה זו התחלה בלבד, ושנית, היתה זו המשכה בחיצוניות בלבד – בחינת מקיף.

ב. מכיון שהיו לפני מתן תורה – בבחינת ״אינו מצווה ועושה״, ועבדו בכח עצמם בלבד, בלא סיוע מלמעלה, ולכן המשיכו רק אור שכח הנברא מסוגל להגיע אליו, היינו משרש הנבראים בלבד, שהיא מדרגה נמוכה – ביחס לקב״ה, והיא מוגבלת לרוחניות בלבד שאינה מסוגלת להתלבש בגשמיות – להאירו.

(לקו״ש ח״א 66,41, ח״ג 888, חט״ו 77)

ד. תבונות בנשמותיהם.

״אין קוראין אבות אלא לשלושה״ – אברהם יצחק ויעקב כנ״ל, כי נשמות האבות נמשכות ושייכות למדות העליונות בעולם האצילות, ולכן התכונות שבנשמותיהם תואמות את המידות מהן נמשכו, וכדלהלן.

נשמת אברהם נמשכת מספירת החסד, ולכן המידה המאפיינת את אברהם היא חסד ואהבה, וכמש״כ: ״אברהם אוהבי״, שעיקר עבודתו הצטיינה באהבת ה'. וכן עיקר עיסוקו עם בני אדם היה במעשי צדקה וחסד, כמו הכנסת אורחים וכו'.

נשמת יצחק נמשכת מספירת הגבורה, ולכן עבודתו את ה׳ מצטיינת במידת היראה והפחד. וכמש״כ: ״ופחד יצחק״ – כשהכונה ״אלקי יצחק״, דהיינו שעיקר עבודתו את ה׳ אלקיו היתה ביראה וביטול מפני גדולת ה׳ והדר גאונו.

ההגדרה העיקרית של עבודת ה׳ במדת היראה היא העלאה מלמטה למעלה, היינו, ביטול הישות והזיכוך העצמי, בכדי להתעלות ולדבוק בה'.

ונרמז בתורה – ש"יצחק היה חופר בארות", שהוא בחינת גילוי ממטה למעלה – מהעלם לגילוי, כמשל הבאר אשר המים שם בהעלם, וע״י החפירה נגלו המים כו'״.

ולכן גם עסק במאבק נגד הרע והסרת המונעים והמפריעים לגילוי אלקות בעולם. וגם זה רמוז בתורה בעבודת יצחק שבחפירת הבארות, אשר חפר והסיר את החומר הגס כדי לגלות באר מים חיים, ״אין מים אלא תורה״, ו׳׳ה׳ אלקים אמת הוא אלקים חיים״.

משום כך, הנה לעתיד יאמרו ישראל ליצחק דוקא – ״כי אתה אבינו״, כי אז תתגלה מעלת העבודה מלמטה למעלה שהיא עיקר פנימיות הכונה העליונה – ד"נתאוה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים", ושיעשה בידי התחתונים.

נשמת יעקב נמשכת מספירת התפארת, אשר ענינה – מידת הרחמים (ע״ע), שהיא שילוב של חסד וגבורה ביחד. ולכן אמר: ״א-לקי אבי אברהם ופחד יצחק היה לי״, התכללות חסד וגבורה כאחד (ראה תו׳׳א עג. אי).

לכן עבודתו של יעקב משולבת – שעל-אף הרגשת הביטול והריחוק, מחמת הרגשת קדושתו יתברך שהוא קדוש ומובדל ולית מחשבה תפיסא ביה כלל, הנה הוא חוזר ומתעורר באהבה וגעגועים ומעורר רחמים רבים על נשמתו, וכמש״כ ״מרחוק ה׳ נראה לי״, דהיינו מדת הרחמים בגלל הריחוק.

ולזאת הצטיין גם במידת הרחמים על הילדים הרכים ועל הצאן וכו'.

שילוב ההפכים -חסד עם הגבורה- בעבודת יעקב, נרמז בתורה במעשה המקלות – ״מחשוף הלבן אשר על המקלות״ (בראשית ל. לז). נמצא שעיקר תכונותיהם היו המידות והרגש.

(פנימיות 27 – עם הרב ישבעם סגל )