אברהם אבינו לאור תורת החסידות

צומצם
{באר אברהם בבאר שבע המיוחסת לאברהם אבינו -מאת Daniel Baránek, CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=7423650}

הרבה מבואר בתורת החסידות על אברהם – אבינו הראשון משלושת אבות האומה, מפאת קוצר היריעה נעסוק בתמציתיות בהבנת ענינו של אברהם אבינו בסעיפים שלהלן:

א. התחיל להאיר.

״עד אברהם היה העולם מתנהג באפילה, משבא אברהם התחיל להאיר"  (שמו׳׳ר פט״ו כו, ב׳׳ר פ׳׳ב ג.).

הראשון מבין שבעת הצדיקים שהמשיכו השכינה למטה, ופתח בזה "ב' אלפים תורה" מתוך "שית אלפי שנין דקימא עלמא".

מאז שאמר הקב״ה לאברהם אבינו ע׳׳ה לך לך מארצך גו׳, וכתיב ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה, הותחל סוד הבירורים.

(ד"ה באתי לגני תשי׳׳א, לקו׳׳ש ג׳ 774 עפ״י ע״ז דף ט׳ ע׳׳א, לוח הי׳׳י א׳ חשון)

ב. מעשה אבות סימן לבנים.

אברהם ידע מתוך פנימיות התורה, את כל גופי התורה הנגלית. ולכן יכול הי׳ לקיים כל התורה קודם שניתנה.

וכפי שיהי׳ לעתיד לבוא, שמפנימיות התורה נוכל לדעת את הלכות התורה למעשה.

ואעפ׳׳י שהמצוות שקיים אברהם היו בבחינת "אינו מצווה ועושה", שלכן היו בבחינת "ריחות" בלבד, שלא הי׳ בזה המשכת העצמות לעולם הגשמי (ע׳׳ע אבות), מכל מקום קיים גם מצוה אחת על-פי הציווי, והיא מצוות מילה, שענינה להחדיר קדושה בבשר הגשמי.

ו"מעשה אבות סימן (ומתן כח) לבנים", שבכח זה מקיימים בניו את כל המצוות בבחינת "מצווה ועושה" – המשכת עצמותו ית׳ לעולם הגשמי. אגה׳׳ק כו׳, תו״א מא.ב', לקו״ש 40, ח׳ אח״א 40, ח״ג 757)

ג. מרכבה למדת החסד.

ספירת החסד דאצילות האירה והתלבשה בגופו, ולכן "אמרה מדת החסד לפני הקב׳׳ה, רבונו של עולם מימי היות אברהם בארץ לא הוצרכתי אני לעשות מלאכתי שהרי אברהם עומד ומשמש במקומי" (ס׳ הבהיר).

יתרה מזו, "אמרה מדת החסד" – היא קנאת מדת החסד במעשי החסד של אברהם, שיש בהם מעלה לגבי חסד דאצילות. (אגה׳׳ק טו', קונ' תורת החסידות פ׳׳ט)

ד. נסיונות.

עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם (אבות פ׳׳ה ג'), ונחלקו המפרשים במהות הנסיונות, אך לדעת כולם נסיון העקידה הוא הגדול שבכולם.

ביחס לנסיון מסירות הנפש באור כשדים, שהוא הנסיון הראשון – לדעת הר׳׳ע מברטנורא, הנה אעפ׳׳י שכמה וכמה קדושים היו שמסרו נפשם על קדושת ה׳ – גם כי לא דיבר ה׳ בם, מכל מקום נחשב זה אצל אברהם לנסיון גדול, כי הוא היה הראשון שמסר נפשו על קידוש ה׳, וזה קשה יותר לאין שיעור ממסירות נפש בשעה שיש לה תקדים מכבר, היינו שכבר היה מי שעשה זאת לפניהם.

הוה אומר: אברהם פתח את צינור מסירות הנפש על קידוש השם, ובכך סלל את הדרך ואיפשר לבאים אחריו לפעול כמוהו.

"והגם דכח המס׳׳נ הוא בעצם הנשמה כנודע, הנה זהו סתום ונעלם מאד, ולולא המס"נ דאברהם אבינו ע׳׳ה לא היה ענין המס׳׳נ, והיינו שלא היה נמשך ומתגלה כח מסירות הנפש בעולם.

אף שאברהם פתח את צינור מסירות הנפש למען אמונה באחדות ה׳ והפצתה ־ "ויקרא שם בשם ה׳ א-ל עולם". אבל עם זאת, לא החשיב את מסירות הנפש כערך בפני עצמו, אלא רק כאמצעי בלבד להשגת המטרה – הפצת האמונה בא־ל אחד. שלא כמו רבי עקיבא שרצה מאד למסור נפשו למען האמונה, וראה חשיבות בעצם פעולת מסירות הנפש. וכמו שאמר: "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה [ובכל נפשך], מתי יבוא פסוק זה לידי ואקיימנה וכו׳.

אך נסיון העקידה היה הגדול ביותר.

ואעפ׳׳י שגם בזה כבר היו דברים מעולם, וההסטוריה היהודית רצופה קרבנות כאלה לכל אורכה, ולדוגמא, בימי השמד שקדמו לתקופת החשמונאים – חנה ושבעת בניה וכו', ואח׳׳כ במלחמות הרומאים – כמו יודפת מצדה ועד המלחמה העקובה מדם בירושלים.

מאוחר יותר במסעי הצלב ובתקופת האנקויזציה, כאשר הורים שחטו את ילדיהם ואת עצמם כדי שלא יוכרחו להתנצר או לחלל כבודם היהודי, ועד דורנו אנו בתקופת השואה רח״ל.

וזאת, אעפ׳׳י שלא הגיעו לערך מעלת אברהם אבינו ע׳׳ה, ולא היו נביאים, ולא דיבר ה׳ בם כמו עם אברהם ־ שאמר לו ה׳ במפורש: "קח נא את בנך וגו׳ והעלהו שם לעולה וגו״.

מכל מקום נחשבת העקידה לנסיון הגדול ביותר בכל שנות ההסטוריה של עם ישראל, והיא "כל קרן ישראל וזכותם לפני אביהם שבשמים, ולכן היא שגורה בפינו בתפילתנו כל היום" והיא העומדת לעד לנו ולבנינו עד עולם, ובאה לחשוף ולגלות את גודל ועוצמת האמונה בה׳.

ויש בזה כמה טעמים:

1) כנ׳׳ל – שאברהם היה הראשון שעשה זאת מבלי שהיה לזה תקדים שאפשר היה ללמוד ממנו, ומבלי שדבר כזה יהיה בעולם.

נמצא שאברהם פתח את צינור מסירות הנפש בעולם, וכל הבאים אחריו שאבו אומץ וכח נשמתי לעמוד בנסיון כזה – מאברהם אבינו.

2) "זריזותיה דאברהם אבינו ע"ה היא העומדת לנו ולבנינו עד עולם" (עיין חולין טז ע"א).

עיקר מעלתו של אברהם בנסיון העקידה, שעשה זאת בזריזות נפלאה, להראות שמחתו וחפצו למלאות רצון קונו ולעשות נחת רוח ליוצרו.

כי העקידה עצמה אינה נחשבת כל-כך לנסיון גדול לערך מעלת אברהם אבינו ע׳׳ה. קושי הנסיון במעשה העקידה היה במלחמה הפנימית שהיתה לאברהם מבחינת רוחניות הענין.

כי הציווי שנצטוה אברהם "והעלהו שם לעולה", עמד לכאורה בסתירה לידיעתו של אברהם והכרתו את ה׳ בשני ענינים:

א. כי ידיעתו ואמונתו בנצחיות ה׳ מחייבת שאין שינוי ח"ו בה׳ וכן ברצונו ית', שהרי הוא ורצונו אחד, והיאך יתכן ש׳׳אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, וחזרת ואמרת קח נא את בנך, עכשיו אתה אומר לי אל תשלח ידך אל הנער", ואיך זה מתאים עם האמונה בנצחיות ה׳ ש׳׳נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם" ו"אני הוי׳ לא שניתי".

(שלפי זה משמע שהנסיון הקיף את כל פרטי האירוע, כולל גם כשנדרש מאת ה': "אל תשלח ידך אל הנער").

ב. כי נשמת אברהם אבינו היתה ממדת החסד שבעולם האצילות, ולכן עיקר עבודתו ־ במצוות שבין אדם למקום – היא במידת אהבת ה׳ – "אברהם אוהבי". וכן למטה -במצות שבין אדם לחברו – במידת החסד – "ויטע אשל בבאר שבע", מדת הכנסת אורחים. והיינו, שידיעתו והשגתו באלקות היא ע״י מדת החסד, והכרתו את ה׳ היתה כי "חפץ חסד הוא", וממילא כל עבודתו את ה׳ היתה בקו החסד.

אבל בציווי העקידה נתגלה אליו ה׳ במדת הדין, כשנתבקש אברהם לכבוש רחמיו ולעקוד את בנו על המזבח. מעשה אכזרי כזה לא התישב כלל עם הכרתו בטוב והחסד של הקב״ה, ועם דרך עבודתו את ה׳.

עמידתו בנסיון גילתה בו את אמונתו הגדולה בה׳ – אין סוף ב״ה, והביטול העצום למהותו ועצמותו ית׳ שלמעלה מכל הגדרה וציור של מדה מסויימת, דבר שמחייב לעבוד את ה׳ שלא באופן מוגבל – באהבה בלבד הנובעת ממדת החסד, אלא גם במידת היראה הנובעת ממידת הדין.

(פנימיות 25 – עם הרב ישבעם סגל)

 

צומצם
{בית הכנסת אברהם אבינו – מאת Beit Hashalom – נוצר על ידי מעלה היצירה המקורי, Attribution, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=8842066}
 – מאמר שני –

עיקר הנסיון שהיה לאברהם במעשה העקידה, הוא מפני שלזה נדרשה מסירות נפש אמיתית בדרגת הביטול הגבוהה ביותר. מסירות נפש עלולה להיות גם בלי ביטול מציאותו העצמית, כאשר המניע למסירות הנפש הוא ההגיון הקר והחשבון של כדאיות ־ השגת דבר שהוא יקר יותר מהחיים עלי אדמות (כמו עולם הבא וכדומה). או על דרך השלילה – שאם לא ישיג את מבוקשו ״למה לו חיים״, או מצד מדת הנצחנות והפגנת כח אפילו במחיר החיים.

אבל אצל אברהם אבינו היה הביטול אל ה׳ בתכלית – בלי חשבון שכלי, אלא רק מצד אמונתו הגדולה באחדות ה׳ האמיתית – שאין עוד מלבדו, ואי אפשר שתהיה ח״ו מציאות נוספת חוץ ממנו ית׳, ולכן מסר את נפשו בפשטות ובטבעיות, מבלי להרגיש שיש בזה מעשה מיוחד. ודבר זה בא לידי ביטוי בעקידת יצחק יותר אפילו ממסירות נפשו באור כשדים. ששם אפשר היה לחשוב שמסר את נפשו בכדי להרויח את ענין פירסום האלוקות בעולם ־ דבר שנחשב מאד בעיני אברהם.

אבל במעשה העקידה, שלא היה אף אדם נוכח שם, ויתכן שהדבר לא היה מתפרסם כלל, אין בזה שום ׳׳ריוח׳׳ לענין עבודתו בפירסום אלקות, אדרבה, זה עמד בסתירה לפירסום אלקותו בעולם, שע״י העלאת יצחק לעולה, כמעט ש״נעקר העיקר ששתל אברהם״. המניע היחידי שפעל אצל אברהם במעשה העקידה, היה רצונו ובקשתו של ה׳ – קח נא גו׳ והעלהו וגו׳. היינו, לעשות רצון ה׳ למעלה מכל טעם ודעת, וזוהי מסירות נפש אמיתית, שבא מתוך ביטול במציאות. ומנסיון העקידה הוכח שגם בנסיונות הקודמים, כמו באור כשדים וכדו׳, עמידתו בנסיון נבעה ממסירות נפש אמיתית הבא מתוך ביטול במציאות.

(אגה״ק כא׳,יג׳, קונ. ומעין מבית ה׳ מאמר א׳ פ״ב, לקו״ש ח״א 136, ח״ג 991, חט״ו 127, ח״כ 73, ד״ה באתי לגני תשי״א, ד״ה החודש הזה ה׳ש״ת)

ה. ביטול.

בגודל הביטול שלו הגיע לדרגת ביטול של ״אנכי עפר ואפר״, היינו כערך האפר לעומת העץ הנחמד שהי׳ לפני שנשרף, כך העריך אברהם את מידת החסד שעסק בה בעולם הזה, לעומת מידת החסד שבאצילות.

אף שמידת החסד שבנפשו היא היא מידת האהבה וחסד העליון שבאצילות – המאירה בנשמתו, שהיתה מרכבה למדת החסד העליונה, אעפ״כ ברדתה למטה להתלבש בגופו – הרי היא כערך ודמיון האפר לעומת עץ נחמד למראה וטוב למאכל. ובהרגשה זו בא לידי ביטוי גודל ענותנותו.

החסד שהי׳ ה׳ משפיע לו בבחינת קרבת אלקים, גרם לו תחושת ביטול ושפלות ברך, בהרגשה – שאינו ראוי לחסד וטובה זו, וע״י זה המשיך אור אין – סוף ב״ה בעולמות העליונים בבחינת חכמה וחסד.

(ולא כמו ישמעאל-חסד דקליפה, שככל שהחסד הנעשה עמו – גדל, היה הולך וגדל בגובה וגסות הרוח ורוחב לבו, באומרו שהחסד הנעשה לו ־ הוכחה שהוא ראוי לה)

(אעפ״כ, הביטול ד״עפר ואפר״ אינו כמו הביטול דמשה רבנו שאמר: ״ונחנו מה״. שהרי גם אפר הוא מציאות, על-אף שאין לו ערך ודמיון כלל אל מהות העץ שהי׳ה לפני שנשרף. ואילו הביטול של משה בבחינת ״ונחנו מה״ הוא ביטול בתכלית.

ולכן ״אברהם אברהם פסיק טעמא בגוויהו״ (ע״ע), שאברהם בהיותו למטה אינו כלל כפי שהוא למעלה ־ בטרם ירידת נשמתו למטה בגוף. אבל ״משה לא פסיק טעמא בגוויהו״ שגם למטה – בגופו, הי׳ בטל לה׳ בשוה כמו שהוא למעלה).

(אגה״ק ב׳, טו׳, תו״א נו.א׳, סח.א׳, ד״ה ויהי ביום השמיני תש״ה, קונ׳ חג השבועות- תש״נ ט׳)

ו. התיחדות.

בתפילה אנו מתפללים וחותמים בשמו של אברהם: ״…א־לקי אברהם וכו׳, בא״י מגן אברהם״.

ואעפ״י שה׳ – אלקי כל הארץ יקרא, מכל מקום ייחד הקב״ה שמו על אברהם, לפי שהי׳ בטל ונכלל ביחוד אור אין־סוף ב״ה.

(תניא פמ״ז)

ז. שלבים בעבודת אברהם.

שלש תקופות בחיי אברהם, שהן שלש דרגות ואופנים בעבודתו.

א. בחרן עד גיל שבעים וחמש.(אברם)

ב. בארץ כנען בטרם נימול.(עדיין אברם)

ג. לאחר שנימול.(אברהם)

המדריגה הראשונה כשהיה באור כשדים קודם שאמר לו ה׳ לך לך כו׳ אעפ״י שכבר קיים שם כל התורה והמצוות ברוחניות למעלה, באהבה רבה ודביקות אמיתית, וגייר רבים מעמי הארץ כו׳, מכל מקום היחוד האלוקי נשאר בהעלם, בבחי׳ חכמה סתימאה שלמעלה מעולם האצילות. ולכן נקרא אברם שהוא אב (חכמה) רם (למעלה מהגלוי).

המדריגה השניה כשנאמר לו לך לך מארצך, בהיותו בן שבעים וחמש, ויצא מאור כשדים ללכת ארצה כנען, שנתעורר לבא מן ההעלם לגלוי באצילות עכ״פ, עד שבא לארץ ישראל – עלמא דאתגלייא, והיינו שנמשך היחוד האלקי העליון מעצמותו ית׳ ונתגלה בעשר ספירות דאצילות בלבד. וזה נמשך כ״ד שנה עד היותו בן צ״ט, והוא עדיין בבחינת אב-רם – למעלה מהגילוי בעולם התחתון.

והמדריגה השלישית היא כאשר נצטווה על המילה בהיותו בן צ״ט שנה, שהוא בשביל קשר וחיבור דקיום הרוחני של המצוות כפי שנעשה באצילות, לבא בגילוי למטה בעולמות בי״ע, במצוות גשמיות, להוריש לבניו. ואז נקרא אברהם (בתוספת ה״א) הרומז לחמש החסדים הראשונים שבעצמותו, שמהם היכולת המופלאה לגלות את היחוד האלקי הנעלה גם למטה בעולם התחתון.

ולכן הה״א שנתוספה לשמו היא הה״א תתאה של שם הוי׳, ועי״ז נעשה ״אב המון גוים״, שגם הניצוצות שבגוים יתבררו ויתכללו בקדושה כנר בפני האבוקה.

(תורת חיים לך לך פט.א, ועיין בס׳ הליקוטים בערכו)

ח. הבדלה.

רק לאחר המילה הובדלו זרע אברהם לבד לקדושה האלקית.

אבל קודם המילה, מצד מידת החסד הגוברת באברהם, נמשכה השפעתו אף לישמעאל (ערביים) – למקום שאינו ראוי לקבל ההשפעה.

(תו״א יב.א׳, לקו״ש ו׳18, סי׳ שער המילה ד״ה ולא יקרא)

ט. מורשת אהבה והאמונה.

האהבה המסותרת בלב כל אחד מישראל, אשר באה לנו בירושה מאבותינו (תניא י"ח ע״ע אבות), באה לנו בעיקר מאברהם אבינו ״שהוא השרש הראשון לנש״י והוא הרועה הראשון״.

אבינו הראשון אברהם בגלל עבודתו במסירות נפש לפרסם אלקותו ית׳ -אל אחד־ לכל בני העולם, זכה להנחיל לזרעו עד סוף כל הדורות את האמונה הטהורה בה׳ ובתורתו, וכל איש ואשה בישראל יש להם הכח והעוז למסור נפשם על התורה הקדושה.   (לקו״ש כ׳ 307 וש״נ, לוח הי״י כ״א אלול)

(פנימיות 26)