מה מקבלים אצל הרבי? 

{אנטונוב An-225, המטוס הגדול ביותר שנבנה אי פעם – CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=129526}

מספרים על רבינו הזקן, בעל התניא והשולחן ערוך, שכשחזר ממסעו למעזריטש לרבו הרב המגיד, היה לו דין ודברים עם חמיו מהרי"ל סגל. נסיעה זו עוררה עליו את זעמם של כל רודפי ה"כת" למיניהם שביניהם היה בתחילה גם חותנו.

החותן הנכבד לא יכול היה לסלוח לחתנו – אותו אברך נעלה ויקר, גאון אדיר שהחל לפרוח בשמי ליטא – את החטא הנורא של הנסיעה לרבי בניגוד לרצונו, והוא שאלהו לאמר: "מה כבר למדת שם, אצל הרבי?!" תשובתו של רבינו היתה פשוטה בתכלית: "למדתי שם שיש אלוקים לעולם!"

הזדעם החותן על תשובה זו שאינה ממין השאלה לדעתו, ובראותו שחתנו אכן התכוון ברצינות למה שאמר, קרא למשרתת, שלא ידעה צורת אות, ושאלה לאמר: "היודעת את שיש אלוקים לעולם?" – "בודאי ובודאי" ענתה המשרתת.

והחותן מפנה את פניו כלפי חתנו, ושואל: "ומה תאמר עכשיו? הכי לשם כך היה צורך לנסוע למעזריטש ל"הסתכסך" עם כל הידידים והמשפחה, לסבול חרמות ורדיפות, וללכת ״נגד כולם״ – את זאת ״קנית״ רק אצל הרבי?!" אך רבנו נשאר בשלו: "הן. היא אומרת, ואני יודע!.. את זאת קבלתי אצל הרבי!"

הנסיעה – לשם מה?

רבים מתפלאים על ה״אופנה״ ש״השתלטה״ על חסידי חב״ד, ועל חסידים בכלל: ל״גרד״ את שארית הפרוטות העלובות שברשותם, לחפש מן הגורן ומן היקב, לעזוב את המשפחה ואת הנוחות של הבית – ולנסוע לרבי.

לשם מה? מה ״מקבלים״ שם שאי אפשר לקבל במקום אחר? ובפרט בימינו, עידן ה״פאקס״ וה״וידאו״, ה״קלטות״ והדברים שבדפוס, כאשר כאן בארץ יודעים לפעמים טוב יותר מה קורה ״בפנים״ יותר מאשר הנמצאים שם, כאשר השיחות והמאמרים מועברים ״בתקשורת מחשבים״ לכאן ונדפסים ב״דבר מלכות״ לפעמים עוד לפני שזפתם העין שם, כאשר ״החדשות הטריות״ ידועות ונשמעות כאן טרם הגיעו לאוזני הנמצאים ״בבית חיינו״, לשם מה אם כן לנסוע?

ושבעתיים גדלה השאלה בשנה זו – כאשר לא זכינו לשמוע לא שיחות ולא מאמרים חדשים, לא בדיבור ולא בכתב, לא ״מכתבים כלליים״ ולא מברקים, לא ״מוגה״ ולא ״בלתי מוגה״..

אמת בטהרתה

אולם, למה כן זכינו? זכינו לראות ולהראות. השתתפנו בגופנו במעמד נשגב שחזר על עצמו עשרות פעמים במשך ימי החגים – שירה, הכרזה, וקריאה נלהבת אל מול פני הקדש ״יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד״, כשהרבי מעודד בראשו הקדוש ומבטו השמימי והחודר סוקר את פני העומדים צפופים, ובוחן כליותיהם וליבותם.

זכינו כמה וכמה פעמים לעבור ב״יחידות״ מול פני קדשו לקבלת ברכה, ובסוף החודש התחדשה גם ״חלוקת הדולרים״ לצדקה ולסגולה מיד קדשו. וכשאתה זוכה לחוש את מבטו המרטיט של הרבי ננעץ בך ב״אמירת לחיים״ או ב״יחידות״, אתה מרגיש בוודאות העמוקה והמוחלטת ביותר: אני עומד מול האמת בטהרתה!!!

נקודה עצמית

אבל נשאלת השאלה: האם לימוד כל הש״ס כולו לא חשוב יותר ולא בא ״לפני כן״, ואפילו לימוד החסידות בעיון ותפילה באריכות, האם אין הם קודמים ל״ענין״ זה? מדוע אכן לא?

התשובה היא: אכן. ישנה אמנם ״נקודה עצמית״ שאותה מקבלים רק אצל הרבי. בשום מקום אחר אי אפשר לקבל זאת. הלימוד בספרים הקדושים, ההשתטחות על קברי צדיקים, התפלה באריכות, העיון בש״ס ובמדרשי חז״ל ובפנימיות התורה ובתורת החסידות אינם תחליף לאותו ״משהו״ שמקבלים אצל הרבי, ורק אצל הרבי, אלא דרך הכנה נכונה נפלאה לקליטת אותה ״נקודה״.

מהו אותו ״משהו״, שקשה כל כך למצוא את המילים שיגדירו אותו – הוא אכן ה״נקודה״ הבלתי מוגדרת, ״נקודת החיים״ המחיה את כל הפרטים והאברים! משל למה הדבר דומה? כמו בגשמיות, העובדה שהגוף ״חי״ – אין זאת כח הראיה הנמצא בעין, כח השמיעה שבאוזן, השכל שבמוח, הרגש שבלב, או תחושותיהם ועניינם של האברים האחרים, עם כל חשיבותם שאי אפשר לחיות בלעדיהם, ואפילו לא הצטרפות כל הדברים האלו יחד.

״חיות״ זו ״נקודה עצמית״, ״נקודה״ שאין לה הסבר והרחבה, שקשה ואולי אי אפשר להגדיר אותה במילים ואותיות, אבל היא קיימת, היא ישנה, והיא היא מקור ועיקר הכל, הכל ממש. כל פרטי חיי האדם, הבאים לידי ביטוי בכך שהעין תראה, שהאוזן תשמע, שהמוח יבין ושהלב ירגיש – כולם נובעים מאותה ״נקודה פשוטה״ בלתי מובנת ובלתי מוגדרת, אבל היא היא המחיה את הכל.

בנמשל, קשה שבעתיים להסביר מה היא אותה ה״נקודה״ פשוטה ועצמית, בלתי מובנת ובלתי מוגדרת שלמענה ״כדאי״ להכנס לחובות, לבטל זמן רב, להיטלטל בדרכים ולצאת מהמנוחה הדרושה ללימוד ותפילה, והכל בכדי ״להיות אצל הרבי״.. אבל ״נקודה״ זו קיימת, קיימת ועוד איך.

"חיים" עם האמונה

ואם היום קהל רב, גם דתי וחרדי, עומד מהצד, אינו מבין ואינו תופס מה קרה להם לחסידי ליובאוויטש, שיצאו מגדרי הטבע לגמרי ועד ״אי שפיות״ הגיעו, ובניגוד לכל מה שקורה בעולם – הם משוכנעים ובטוחים ש"הנה הנה משיח בא" בוודאות מוחלטת. שאין אצלם כלל מקום לשאלה ״ומה תעשו אם הדברים לא יתקיימו חס ושלום?".. שככל שעוברים החודשים והרבי עדיין אינו משמיע שיחות, גוברת יותר ויותר ההכרזה והפרסום בכל העולם כולו – ״יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד״. שככל שמנסים ״ידידים״ ״להוריד אותם מהעץ הגבוה״ הם פורצים קדימה ביתר שאת וביתר עז. שהדבר מוחלט אצלם במאה אחוז ״שדברי הרבי אמת״ ״ולא תיפול מהם שערה ארצה״ גם אם נדמה שכל העולם כולו ״צועק״ בניגוד לכך.

אכן כולם ״אומרים״ שהם מאמינים בביאת המשיח, אבל בליובאוויטש לא רק ״אומרים״ אלא יודעים זאת ו״חיים״ עם זה בגשמיות ובפשטות. – והרי כל זה הודות לאותה נקודה עצמית שקיימת אמנם בכל יהודי, אבל תורת החסידות גילתה אותה ומפיחה בה רוח חיים, וה"נסיעה לרבי" מחיה אותה ופועלת להחדירה בכל פרטי החיים.

(מאת הרב חיים לוי יצחק גינזבורג – "פנימיות" 2 – חשוון נ"ד)